ולדקה מיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ולדקה מיד
Feigele Peltel
Vladka Meed (2005).jpg
לידה 29 בדצמבר 1921
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בנובמבר 2012 (בגיל 90)
עמק גן עדן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 21 בנובמבר 2012 עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הבונד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג בנימין מיד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ולדקה מידאנגלית: Vladka Meed); (29 בדצמבר 192121 בנובמבר 2012) הייתה אחת מלוחמות המחתרת היהודית בגטו ורשה, הבריחה לגטאות נשק, כסף, דינמיט ומוצרים נוספים ועזרה ליהודים להימלט מהגטאות. היא עזרה לילדים למצוא מחסה בבתים של תושבים נוצרים, לאחרים השיגה תעודות מזויפות וסיוע רפואי וכלכלי.[1] לאחר המלחמה פעלה רבות להנצחת השואה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הכניסה לגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד (פייגל פלטל) נולדה בעיר ורשה שבפולין לחנה פלטל (לבית אנטוסייביץ') ושלמה פלטל. היו לה אח ואחות קטנים -חיים והניה. לפני עליית הנאצים לשלטון, עבד אביה בחנות קטנה שהייתה בבעלותו ואמהּ ניהלה את הבית ומדי פעם עזרה לו בעבודתו. כאשר העבירו הגרמנים חוקים אנטי-יהודים, נאלצו כל בני המשפחה לעבוד לפרנסתם. מיד נהגה להוריד מזרועה את ה״טלאי הצהוב״ ולעבור לחלק הפולני של ורשה כשהיא מתחזה לנוצרייה ומוכרת חפצים כדי לקנות מזון.[2]

בזמן המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1940 נאלצו מיד ומשפחתה לעבור לגטו ורשה. זמן קצר לאחר מכן, חלה שלמה אביה בדלקת ריאות ונפטר. כדי להשיג אוכל, מכרה המשפחה את רכושה. למרות הקשיים הצליחה מיד להמשיך ללמוד בבתי ספר שפעלו בסתר. בנוסף, הצטרפה למספר קבוצות נוער שהתגבשו והתנגדו לגרמנים בתוך הגטו. בנובמבר 1942 הוברחה מהגטו באחת מהמשימות הראשונות שלה לרכישת נשק בשוק השחור. במהלך אחת מהמשימות הללו פגשה את בעלה לעתיד, בנימין מיד, שהצטרף למחתרת ועסק בהברחת ילדים אל מקומות מסתור מחוץ לגטו.[2]

בשנת 1943 גורשו אמה, אחיה ואחותה לטרבלינקה ונרצחו שם בתאי הגזים. מיד הייתה באותו הזמן בחלק אחר של הגטו, והואיל והרחובות היו חסומים,[2] לא יכלה להצילם. היא הבינה מאנשי המחתרת בה הייתה חברה, שהגירוש לא נועד להעבירם למקום אחר כפי שהגרמנים נתנו ליהודים להאמין, אלא כדי לחסלם.[3]

אחרי שמשפחתה נלקחה לטרבלינקה, ואביה נפטר בגטו, היא אימצה את השם ולדקה, שם בו היא השתמשה גם לאחר המלחמה.

בזכות המראה הארי שלה, תושייתה, תעודת הזהות המזויפת ובקיאותה בשפה הפולנית, הצליחה לחיות מחוץ לגטו ולהתחזות לארית, והבריחה מוצרים שונים לגטו לטובת המחתרת היהודית. היא נכנסה לגטאות השונים כיהודיה ויצאה מהם כפולניה.

באחת מפעולות הברחת הדינמיט שביצעה, טיפסה בעזרת סולם על החומה המפרידה בין שני הצדדים (הצד היהודי והצד הפולני). כשהגיעה לקצה החומה, נשמעו יריות והסולם שהיה אמור להוריד אותה בצד היהודי נלקח. שתיים מחברותיה סייעו לה לרדת בבטחה לצד היהודי של הגטו, וכך הצליחה להעביר את הדינמיט. [4]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945, לאחר שחרור ורשה על ידי הצבא הסובייטי, נישאו ולדקה ובנימין מידז'רסקי (מיד), ובשנת 1949[2] היגרו לארצות הברית ונולדו להם שני ילדים. בהמשך נולדו להם חמישה נכדים: מייקל, ג'ונתן, ג'ני, צ'וואלה וג'סיקה.[2] בני הזוג הקדישו את עצמם ללימוד והקניית ידע על השואה והעם היהודי, פתחו עסק לייבוא וייצוא, ולקחו חלק בוועדה שסייעה להקים את מוזיאון השואה בוושינגטון.

מיד כתבה מאמרים לעיתון יהודי בניו יורק. בשנת 1948, יצא לאור בשפת היידיש ספרה ״משני צידי הקיר״. ההקדמה לספרה נכתבה על ידי אלי ויזל.[5] הספר, המספר את קורותיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, תורגם למספר שפות: עברית, אנגלית, ספרדית, יפנית וגרמנית.

משך כמעט 20 שנה, ארגנה מספר טיולי קיץ למורים ולימדה אותם על השואה וההיסטוריה היהודית של ורשה.[6][7] היא פיתחה תוכנית להבאת מורים לישראל ולפולין, המתמקדת בחינוך לשואה ובפרט בהתנגדות היהודים.[2]

מיד ובעלה הקימו את ״ארגון יוצאי ההתנגדות בגטו ורשה״ (Warsaw Ghetto Resistance Organization) (1963), סייעה בארגון ההתכנסות העולמית של ניצולי שואה בירושלים (1981) והקימה עם משפחתה את ההתכנסות האמריקאית לניצולי שואה (1983).

בעלה סייע בארגון הנצחות ואנדרטאות ונחשב לאב המייסד של מוזיאון הזיכרון לשואה בוושינגטון בארצות הברית.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד נפטרה לאחר הידרדרות ממחלת אלצהיימר בבית בתה בעמק פרדייס שבאריזונה ב-21 בנובמבר 2012 בגיל 90. על פי הספד הניו יורק טיימס, היא הייתה מקור מרכזי בסרט הטלוויזיה "מרד" משנת 2001 ("Uprising").[1]

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס ארגון ההתנגדות בגטו ורשה (1973)
  • פרס התאחדות המורים היהודים (1989)
  • פרס הדסה הנרייטה סאלד (1993)
  • פרס הזיכרון לאלי ויזל (1995)
  • תואר כבוד מטעם ה- Hebrew Union College בניו יורק (1998).[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ולדקה מיד, משני עברי החומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1948
  • יעקב פוטרמילך, באש ובשלג: זכרונות של לוחם, הקיבוץ המאוחד, 1981 (עמודים 239–242, 251-247)
  • בתיה דביר, השמיעי את קולך ונסו הצלילים, ספרי מורשת- בית עדות, 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולדקה מיד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Berger, Joseph (2012-11-25). "Vladka Meed, Who Infiltrated Warsaw Ghetto, Dies at 90 (Published 2012)". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-02-21.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 ולדקה מיד, יד ושם, ‏2007
  3. ^ Vladka (Fagele) Peltel Meed describes the deportation of her mother and brother from th..., encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
  4. ^ Vladka (Fagele) Peltel Meed describes smuggling activities in the Warsaw ghetto, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Meed, Vladka | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  6. ^ Vladka Meed, Jewish Women's Archive (באנגלית)
  7. ^ SS Totenkopf (Death’s head) ring taken from an SS officer by a liberator and later given to a Holocaust survivor - Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum, collections.ushmm.org