ורגארה

**ורגארה**
Bergara
Vergara
	סמל ורגארה
	מראה פנורמי של ורגארה
מדינה	ספרד
קהילה אוטונומית	חבל הבסקים
מחוז	גיפוסקואה
נפה	אלטו דבה (דבאגויינה)
חבל ארץ	חבל הבסקים
ראש העיר	גורקה ארטולה (Euskal Herria Bildu - "לאחד את ארץ הבסקים")
בירת העיר	Bergara
שפה רשמית	בסקית, ספרדית
תאריך ייסוד	1268
שטח	75.97 קמ"ר
גובה	110 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	14,487 (2023)
‑ צפיפות	193 נפש לקמ"ר (2021)
קואורדינטות	43°07′03″N 2°24′48″W / 43.1175442°N 2.4133452°W
אזור זמן	UTC+1
	https://www.bergara.eus

ורגארה (בבסקית: Bergara, ההיגוי: berˈɣaɾa; בספרדית: Vergara) היא עיר ורשות עירונית (מוניסיפיו) במחוז גיפוסקואה, בנפה אלטו דבה (Alto Deba) (דבאגויינה), בקהילה האוטונומית של חבל הבסקים בצפון ספרד. מספר תושביה 14,584 (2021) ושטחה הוא 75,97 קמ"ר. ורגארה נמצאת בציר המחבר את החוף הקנטברי עם הרמה הקסטיליאנית ובציר המקשר את בילבאו עם צרפת. ורגארה נודעה, בין השאר, במרכז לחינוך הנאור שהופעל על ידי "החברה המלכותית הבסקית של ידידי החבל". במקום הזה בשנת 1783 גילו האחים חואן חוסה ופאוסטו אלויאר את היסוד הטהור הקרוי וולפרם או טונגסטן. בימי המלחמות הקרליסטיות הייתה ורגארה בירת הקרליסטים ומושב חצרם המלכותי. כאן נחתם ב-31 באוגוסט 1839 ההסכם ששם קץ למלחמה הקרליסטית הראשונה נותר בזיכרון הלאומי "החיבוק בוורגארה" (El abrazo de Vergara) בין הגנרל רפאל מארוטו מהמחנה הקרליסטי לבולדומרו אספארטרו, נסיך ורגארה מהמחנה היריב.

הסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל ההרלדי של העיר כולל שדה ירוק, מפתחות פטרוס הקדוש מוצלבים. מעליהם יש כוכב וסהר מתחתם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח המוניקיפיום נתגלו מונומנטים מגליתיים המעידים שהאזור יושב בבני אדם עוד בפרהיסטוריה. המדובר ברגמים ובדולמנים הנמצאים באתרים המגליתיים באולדאלה-אינץ'ורטס ובאלוסואה-פלסנסיה (קראקאטה). הם נחקרו בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי חוסה מיגל דה ברנדיאראן, טלספורו דה ארנסאדי ואנריקה אגורן.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון של ורגארה הוא משנת 1050 במסמך שבו סנצ'ו הגדול, מלך נווארה העניק למנזר סן חואן דה לה פנייה אמה אדמות שהשתייכו ליישוב, שהיו עד אז בבעלות המנזר סן מיגל דה אריסטה. בשנת 1200 אדמות חבל גיפוסקואה סופחו לכתר קסטיליה ולאורך הדרכים המחברות את חוף קנטבריה עם הרמה הקסטיליאנית הוקמו ערים והתפתח המסחר. עמק הנחל דווה הוא מעבר טבעי בין החוף למישור אלאווה ולרמה הקסטיליאנית. בדרך זו יוצא לאנגליה הצמר של עדרי קסטיליה הגדולים ויובא הברזל בנחוץ לנפחיות. בהקשר היסטורי הזה ב-30 ביולי 1268 ייסד המלך אלפונסו "החכם" של קסטיליה, את העיר "ויליאנואבה דה ורגארה" במקום שנקרא סן פדרו דה אריסנואה. המלך העניק ליישוב את הזכות לקיים ירידים בדומה להעיר ויטוריה. במטרה לעודד את צמיחת העיירה כגרעין מסחרי וביטחוני, היא זכתה בהמשך לפריבילגיות נוספות. ב-27 במאי 1273 העניק המלך אלפונסו בעיר אבילה למספר ערים כולל ורגארה, פטור ממספר מיסים כמו "פצ'ו" ("מס החזה" למלך) ו"יאנטאר" (מס המזון) ב-20 במאי 1344 המלך אלפונסו האחד עשר החליט בסביליה לאפשר לאותם תושבים של ורגארה המתגוררים מחוץ להעיר לשמור על מעמדם כתושבי העיר אם יש להם בתים ונכסים בוורגארה.

בעידן האורות החברה המלכותית הבסקית של ידידי הארץ פתחו מדרשה מלכותית. במעבדה הכימית שלה האחים חואן חוסה ופאוסטו אלואר גילו בשנת 1783 את הטונגסטן (וולפראם). ב-20 באוקטובר 2018 החברה הפיזית האירופית הכירה במעבדה זו כאתר היסטורי בחסותה.

העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשך תקופה ארוכה היה המסחר למנוע כלכלי של ורגארה. בעיר התחוללו שלושה ירידי חיטה בשבוע, שעודדו את הגעתם של בעלי בתים רבים והתלוו בהתפתחות ענף האירוח. בנוסף התפתחה תעשיית המתכות עם הרבה בתי חרושת לעיבוד הברזל. תעשיית הברזל נעזרה בדלק המבוסס על עץ מהיערות, השתמשה באנרגיית מי הנהרות והנחלות, במאגרי הברזל בסביבה ובדרכי הובלת הברזל על דוברות עד לדווה ואחר כך בעגלות עד ורגארה. הברזל המעובד שימש לייצור כלי עבודה, כלי שולחן, כלי נשק חם נשק לבן. בעיר קמה גילדת מייצרי הסכינים. (cuchilleros) שגשוג העיר השתקף בבניית בתי מגורים מפוארים, וילות של אצילים, סוחרים ופקידים, וראשי כנסייה. במאה ה-17 הוקם בית העירייה (casa consistorial) לפי תוכניתו של לוקס דה לונגה,,נבנו אז כנסיית סנטה מרינה וכנסיית סן פדרו, שנתרם לה בשנת 1626 פסל של חואן דה מסה, "ישו של הייסורים" (Cristo de la Agonía), מענק של משפחת מנהל ספרים המלכותי חואן דה איראסאבל מסביליה. שתוכננה על ידי חואן דה מסה מקורדובה, כנסיית מרינה הקדושה והוחרבה הככר סן מרטין דה אגירה. בשנת 1629, ורורחבה ככר סן מרטין דה אגירה. העיירה אנסואולה נפרדה מוורגארה. המועצה (ה"אליסאטה") אושירונדו ניסתה ללכת בעקבותיה אך לא צלחה.

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18 צוינה פריחה תרבותית עם הקמת "האגודה המלכותית הבסקית של ידידי החבל" שקבעה את מושבה במכללה הישנה של הישועים, אחרי שאלו גורשו מספרד בפקודת המלך קרלוס השלישי. האגודה נועדה ליישם את רעיונות הנאורות ומשכה בעיקר בתחום הכימיה והמינרלוגיה, מדענים כמו ז'וזף לואי פרוסט ופייר-פרנסואה שאבאנו. ב-1783 האחים חואן חוסה ופאוסטו דלאויאר אי זוביקה גילו במעבדות את יסוד טונגסטן או וולפרם. ב-1799 הוקמה מכללה מיסודה של קומפניית מרים.( Compañía de María) באותה תקופה שופצה דרך המלך (Camino Real) כך שתוכל לשמש למרכבות. דרך זו הייתה חלק מהחיבור הראשי בין ספרד לצרפת ושאר אירופה. בשנת 1718 התקוממו תושבי ורגארה נגד כוונת המלך פילפה בחמישי להטיל מכסים. אולם ב-1766 תושבי העיר לא הצטרפו למרד ה"מצ'ינאדה" ובחרו לתמוך במלך. בימי מלחמת הפירנאים או "מלחמת הקונוונט" (1795-1793), כוחות צרפתיים כבשו את העיר בנובמבר 1794. בדצמבר הם גורשו על ידי חיילים בפיקודו של תושב ורגארה, גבריאל מנדיזאבל. מנדיזאבל כונה "הגיבור של אלבה דה טורמס".

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 אחרי מות המלך פרננדו השביעי (1833-1783), אשתו הרביעית, מריה כריסטינה הפכה בעזרת הכוחות הליברליים לעוצרת הממלכה בזמן שבתה איזבלה השנייה הייתה קטינה. הגיס שלה, אחי המלך, דון קרלוס דה מולינה (1788 - 1855) הכריז על עצמו יורש חוקי של כס המלכות. הוא בא להגן על מעמד הכנסייה הקתולית והתנגד לרוח הליברליות בארצו. בין שתי הסיעות היריבות - הכריסטינוס או איסבנינוס וזו הקרליסטית פרצה מלחמת אזרחים. הכריסטינוס תמכו בממשל של המלכה העוצרת ובליברלים. הקרליסטים תמכו בטענות לכתר של דון קרלוס דה מולינה. המלחמה הקרויה המלחמה הקרליסטית הראשונה (1840-1833) התרחשה באזור חבל הבסקים. הקרליסטים נחלו בה תבוסה אולם צאצאיו של דון קרלוס גררו את ספרד לעוד שתי מלחמות "קרליסטיות". ב-31 באוגוסט 1839 נחתם בוורגארה הסכם שלום ששם קץ למלוחמ הקרליסטית הראשונה בצפון ספרד. ההסכם נחתם על ידי הגנרלים רפאל מרוטו ובלדומרו אספארטרו שהתחבקו בהזדמנות הזאת, אירוע הידוע כ"החיבוק בוורגארה" (El abrazo de Vergara). המקום שבו התרחש, אסאורונס-בידה אספיקו סולאסה (Aseurrunz-bide azpiko soluase) כונה "קמפו דה אבראסו" (Campo del Abrazo שדה החיבוק) או "קמפו דל קונווניו" Campo del Convenio - שדה ההסכם) בשנת 1846 עם הקמת בתי החרושת לכותנה סן אנטוניו יצאה לדרך תעשיית הטקסטיל של העיר.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19 העיר הפכה לבירת מחוז משפטי (partido judicial), זכתה לבית משפט, בתי כלא, בתי ספר וגם בבית קברות חדש. הורחבו בו השדרות והככרות. ב-1 ביולי 1888 הוארכו פסי ברזל יד לוורגארה - בקו דוראנגו-סומראגה, בבעלות חברת הרכבות הבסקיות. ב-1918 החברה האנגלו-בסקו-נווארית חנכה את קו הרכבת ורגארה-ויטוריה הפוגש את הקו הקודם בתחנת הרכבת מקולאידה. בתחילת במאה ה-20 על יד מפעל המתכת שבעיר השכנה מונדרגון נבנו 14 כבשנים גבוהים יחד איתם שכונה חדשה. בדצמבר 1925 הוסכם על סיפוחים לוורגארה העמק אנגיוסאר (רובע אנגיוסאר) והרובע אוברה (Ubera) שעד אז השתייכו לאלגטה. ב-24 במרץ 1927 ההחלטה יצאה לפועל. בימי מלחמת האזרחים הספרדית באוקטובר 1936 נפלה העיר בידי המורדים הלאומנים והתעשייה שלה התחילה לשרת את מכונת המלחמה של צבא שבראשות פרנסיסקו פרנקו. בעיר הוצבו בטריות תותחים שהפגיזו את אלגטה. בחורף 1936–1937 העמק אנגיוסאר והרובע אוברה הפכו לקו ראשון של החזית.

בשנות ה-1950 ובשנות ה-60 חלה התפתחות תעשייתית משמעותית שהביאה לגידול האוכלוסייה עם הגעתם לעיר של אנשים מאזורים אחרים של ספרד. תהליף פיתוח זה תורגם לבניית הרבעים החדשים של מרטוקואה, סאן לורנסו ומטשיאטגי. התרחב גם ענף השירותים בעיר. ב-1976 הבניין הסמינר הישן נפתחה שלוחה בגיפוסקואה "האוניבריטסה הלאומית לחינוך מרחוק". בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 אחרי פתרון המשבר בתעשייה מוחזרו בניינים קיימים לשימוש חדש. במגרש הגרואטות של הכבשנים הגבוהים Altos Hornos הוקם מרכז הספורטים ובארמון רוטאדה נפתח בית תרבות.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגארה נמצאת בעמק הנחל דבה, במרכז חבל הבסקים, בדרום מערב המחוז גיפוסקואה, בנפת אלטו דבה. היא הייתה מזה זמן רב צומת דרכים חשוב, כיום בין הכביש אייבאר-ויטוריה לציר החוצה באסאין-דוראנגו. היא נמצאת במרחק שווה מהערים הבסקיות החשובות בילבאו, סן סבסטיאן ו-ויטוריה. ורגארה גובלת בצפון עם הרשויות העירוניות ברשויות העירוניות אייבר, סוראלוזה, אלגויבר, בדרום עם אוניאטה ואראסאטה, במערב עם אלגטה, במזרח עם אנצואולה ואסקואיטיה ובמערב עם אלגטה ואלוריו.

הידרוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחל דבה (Deba) חוצה את הרשות העירונית ורגארה מדרום צפונה ומקבל את היובלים: דסקרגה, אוברה (Ubera), אנגיוסר, אסלדיטה ואלוסואה.

תבליט הנוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שוכנת במרגלות ההר טשיקגו (519 מ') בגובה 155 מ', בגדה בימנית של דבה. היא נמצאת על קרקע מאופיינת בדיוריטים עם גיר המתחלפים מדי פעם באבני חול. מסביב גבעות רבות בגובה של בערך 700 מ' ומעט מישור. רכסים חוצים את שטח הרשות בכיוון צפון-מערב ודרום-מערב, וכוללים את פסגת אלוסואה (709 מ') המתרוממת מעל מרכז העיר. מדרוני הגבעות צוברים חומרי סחיפה היוצרים אדמות קולוביאליות משופעות מינרלים המפרים אותן. על קרקעות אלה הוקמו בתים כפריים מיועדים לחקלאות - caserios.בעמקים נמצאות כמויות קטנות של סחף והקרקע הוא מאבן גיר חומה עם הומוס עתיר חמרים אורגניים (parda caliza). הלחות הגבוהה של היערות מסיעת להתמרת החומר האורגני. ישנם יערות של עצי ערמון, אלון ואשור וכן יערות גדולים של אורנים, המשמשים את תעשיית העץ.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה של ורגארה בצפון חצי האי האיברי ובקרבה לחוף גורם לכך שהאקלים הוא אקלים אוקיאני ממוזג. הטמפרטורות הן מתונות עם חורפים וקייצים מתונים, כשהטמפרטורות הקיצוניות הן לעיתים קרובות מתחת ל-0° ומנגד 35°. שפע המשקעים מתפרס באופן אחיד לאורך השנה. כמות המשקעים הממוצעת השנתית היא 1300 מ"מ. בעמקים נוצר תכופות ההיפוך התרמי הגורם לערפילי הבוקר.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפתחות הדמוגרפית
1842	1900	1950	1981	1991	2001	2011
3.785	5.948	10.455	16.049	15.567	14.965	14.610

הרכב אתני ושפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוורגארה מדברים את שתי השפות הרשמיות:ספרדית ובסקית 41,8% מהתושבים משתמשים לרוב בבסקית, 38,2% - בספרדית, - 19.5% - בשתי השפות באותה מידה. 70.1% שולטים בבסקית, ו-100% שולטים בספרדית. 19,4% שולטים בספרדית בלבד. 10,5% שולטים בשתי השפות באותה מידה באופן פסיבי. החל משנת 1986 נפתח בשירות בשפה הבסקית בעירייה. ב-1990 הופעלה התוכנית הראשונה לנירמול מעמד השפה הבסקית. החלמ - 1995 אושר התוכנית נועדה להפוך את המנהל בעיר לדו-לשוני.

תרבות ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה המלכותית של ידידי הארץ הקימה בוורגארה את הסמינר המלכותי שהפך למרכז מדעי חשוב. בו בודדו בשנת 1783 האחים פאוסטו וחוסה חואן אלחויאר את יסוד הטבע "וולפרם" או "טונגסטן". הסמינר המלכותי המשיך את פעילותו עד שנת 1930. הסמינר שכן בבניין שהשתייך בין 1597 ל-1767 למסדר הישועים. בין 1880–1930 הסמינר המלכותי נוהל על ידי הנזירים הדומיניקנים. כיום הבניין מאחסן את האוניברסיטה הפתוחה ("האוניברסיטה מרחוק") UNED ואת מכללת אראנזאדי.

רבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר ורגארה כוללת בנוסף למרכז העירוני (אלדה סאהארה Alde Zaharra) מספר רבעים או כפרים (אליסאטה elizate) בעלי זהויות עצמיות, כשאחדים מהם היו עצמאיים מבחינה מנהלית עד שסופחו לוורגארה.

Agirre אגירה
Aldaiegia אלדאייגיה
Angiozar אנגיוסאר
Aranerreka אראנרקה
Aritzeta-San Migel אריטזטה-סן מיגל
Basalgo בסאלגו
Buruñao בורוניאו
Elorregi אלורגי

Elosua אלוסואה
Goiauzoa גויאוסואה
Murinondo מורינונדו
Osintxu אוסינטשו
Sanantonabat סנאנטונאבאט
San Juan סאן ז'ואן
Ubera אוברה

אתרים חשובים, מונומנטים ואטרקציות תיירותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז ההיסטורי של ורגארה (casco historico) הוכר על ידי הרשויות כמכלול מונומנטלי בשנת 2003.

ארמון אגינו-מאלאה - (Palacio Egino Mallea) מוכר כמונומנט מחוזי. נבנה ב-1585 בסגנון רנסטנס מנייריסטי על ידי האדריכל פדרו דה איבארה. בולט בקישוטו המדוד. חזית מפוארת מחברת בין שלוש הקומות.
הארמון איריזר - המאה ה-17
הארמון איזאגירה-מויה מהמאה ה-18
הארמון ארוטלאדה - מ-1598
בניין העירייה - מהמאה ה-17
ארמון המשפט "חוסגאדו" - מ-1863
הסמינר המלכותי - בניין אוניברסיטה לאצילים בסגנון בארוק שנובנה ב-1775
מגדל אונפארצה - המאה - 16
מגדל אולאסו - מהמאה ה-16
בית חאורגי - (Casa Jauregi) - מסביבות 1500 - מונומנט לאומי - בית מקושט בחזית במוטיבים בהשראה גרמאנית - צמחיים וגאומטריים ודמויות של זוגות מלכותיים נושאים כתרים ושרביטים. מוכר כמונומנט לאומי.
בית ארסה (Casa Arrese) - מונומנט מחוזי. נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-16 והוא מצויד בפינה במרפסת מהודרת בסגנון רנסאנס שניתוספה בסופה של אותה מאה. מתחת ל מפרסת נראה סמל המשפחה. מהצדדים הנשענים כל אחד על זוג פילסטרים יוניים, נראה ארכיטרב מקושט בקווים אלכסוניים, אפריז וקרניז עם משקוף. בתוך טימפנון נראית פרוטומה של אישה ועל ידה קישוט עשיר המבוסס על פלמינגואים ודרקונים.

"פרוכיית מרינדה הקדושה דה אוחימומנדו - כנסייה קתולית בסגנון גותימהמאה ה-14 שנבנתה מחדש ב-1542 עם מגדל פעמונים בסגנון בארוק מ-1701

כנסיית סאן פדרו דה אריסנואה (Iglesia de San Pedro de Ariznoa) - מונומנט לאומי - כנסייה קתולית בסגנון גותי מאוחר - נבנתה על חורבות כנסייה גותית קודמת מהמאה - 14

הבניין הנוכחי נבנה בשלהי המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. המגדל הוא תוספת מ-1742. המזבח הראשי בסגנון פלטרסקו עוצב במאה ה-16, בולט במראהו המפואר. הפסלים המרהיבים נחשבים לפסגה של ההדימויים האמנותיים הסביליאניים. הפסל "ישו של היסוריו" נתרם ידי בנו של חואן פרס דה איראסבל, מנהל ספרים (קונטדור ריאל) מלכותי מסביליה ויצירה משנת 1622 של הפסל חואן דה מסה מקורדובה..

כנסיית סנטה מרינה דה אושירונדו, נבנתה בצורה מלבנית, בשלב ראשון בשנים 1607-1542 ובשלב שני ב-1648–1672. הבניין מחולק לשלוש ספינות מופרדות על ידי עמודים cgkh בעלי גוף חלק וכותרות קלאסיות. מהן יוצאים קווי רכס המרכיבים את הקמרונים. במאה ה-18 התווסף מגדל (1701) בסגנון בארוק ומקהלה בסגנון נאוקלאסי, יצירה של אלחנדרו דה מיראנדה. בפנים הכנסייה מצטיין המזבח הראשי הבארוקי, שעוצב בשנים 1739–1742 על ידי מיגל דה איראסוסטה

הפיסולים המקשטים שייכים לאמן לואיס סלוודור קרמונה.