ורה אלכסנדר
 | |
| לידה |
1921 צ'כוסלובקיה   |
|---|---|
| פטירה |
2005 (בגיל 84 בערך) ישראל  |
| מדינה |
ישראל |
  | |
ורה אלכסנדר (1921 – אביב 2005) הייתה אמנית יהודייה ומבקרת אמנות. במלחמת העולם השנייה, מילאה תפקיד כאסירה ממונה (קאפו) באושוויץ וכראש יחידת עבודה. מרגע הגיעה לאושוויץ (11 אפריל 1942) ועד השחרור הייתה במחנה, בבלוק 3, 7 (בלוק נשים) ובבלוק 9. לאחר המלחמה עלתה ארצה, והעידה במשפט אייכמן. היא התגוררה בקרית האמנים בצפת.[1] עד יום מותה. לאחר שנפטרה פנתה למשפחה אישה וסיפרה שאלכסנדר הצילה את חייה.
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ורה אלכסנדר (שמידל) נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1921. בהיותה בת כ-18, התרחשה חלוקת צ׳כוסלובקיה ופלישת הגרמנים. בשנת 1942, הגיעה עם אמה שהייתה כבת 44 לאושוויץ, אז הפרידו ביניהן, ורה אלכסנדר נשלחה לבלוק 3 ואמה לבלוק 10,[2] ורה הייתה בת 21 ונשואה לטכנאי שיניים שנרצח כנראה במחנה השמדה זה.[3]
תפקידיה במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משלוח הנשים הראשון שהגיע לאושוויץ מנה 999 נשים יהודיות ויצא מהעיר פּוֹפַּרד שבסלובקיה הגיע ב-26 במרץ 1942.[4][5] באותו זמן הוקם מחנה הנשים, שהנחיצות להקמתו התעוררה בעקבות מדיניות הנאצים להגביר את כח העבודה של האסירים באושוויץ. לאור זאת, הוחלט להעביר את הנשים למחנה בירקנאו (אושוויץ ii[6]), לשטח מתחם Bla.[5] תפקידים שונים הוטלו על הנשים היהודיות שהגיעו מסלובקיה, כמו פקידות, אחיות, ראשי בלוק (אלטסטה-ראש צריף)[7] או ראשי יחידות עבודה. על ורה אלכסנדר הוטל תפקיד ראש בלוק. לדבריה, "התפקיד הציל ממוות. אלה שלא היו להן תפקידים, לא נשארו בחיים".[1]
בסוף קיץ 1942 הועברה לבירקנאו, שם הייתה בצוות "קומנדו-קנדה". בנוסף, מילאה תפקיד גם במחלקה הפוליטית במחנה. באביב 1943 מונתה לתפקיד ראש בלוק, ובסוף אותה שנה הועברה לשמש ראש בלוק הילדים התאומים, שנלקחו לניסויים רפואיים על ידי יוזף מנגלה, לאחר מכן שימשה ראש בלוק במחנה הנשים. בנובמבר 1944 הועברה מאושוויץ למחנה ליד ורוצלב ומשם הועברה למחנות גרוס־רוזן, מאוטהאוזן וברגן-בלזן, עד השחרור.[3][1]
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המלחמה הגיעה לעיר פראג, שם הכירה את סטפאן אלכסנדר, שהיה פרטיזן. הם נישאו ונולדו להם שני בנים, אחד מהם נפטר בגיל צעיר, בעלה סטפאן אלכסנדר נפטר מדום לב בגיל 68 בשנת 1978.[1]
אלכסנדר עלתה לישראל בשנת 1949 עם משפחתה, והם השתקעו בקיבוץ כפר רופין, הקיבוץ בו גרה אחותה. משם עברה המשפחה לנס ציונה. בעת שהתגוררה בנס ציונה, הוזמנה להעיד במשפט אייכמן.[8] בשנותיה הראשונות בארץ עבדה באריזת תפוזים.[9] לאחר פטירת בעלה, היא לא נישאה בשנית, וחייתה עד יום מותה בביתה בקריית האמנים בצפת.[1]
עדותה במשפט אייכמן[2][עריכת קוד מקור | עריכה]
משפט אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961, והתנהל באולם בית העם בירושלים. בתחילת יוני 1961 הוזמנו להעיד עשרות שורדי שואה מישראל ומחו״ל, ביניהם גם ורה אלכסנדר, שהעידה בשפה העברית.[2] היא העידה על תפקודה כקאפו וכראש בלוק,[2] אחרי עדותן של ניצולות אושוויץ רעיה כגן[10] ואסתר גולדשטיין.[11]
מיכאל גולדמן-גלעד, היה מקציני המשטרה בלשכה 06, שניהלו את חקירתו של אדולף אייכמן לאחר לכידתו, ועוזרו האישי של גדעון האוזנר,[12] גבה עדות מאלכסנדר. לדבריו היא זומנה להעיד במשפט מכמה סיבות: (1) הייתה בין הבודדים ששרדו באושוויץ תקופה ארוכה (אפריל 1942 - דצמבר 1944); (2) הכירה את רודולף ורבה, אחד ממחברי "הפרוטוקולים של אושוויץ״; (3) הייתה אסירה ממונה וראש בלוק של ילדים צוענים במחנה הצוענים בבירקנאו. הילדים הללו נלקחו לניסויים רפואיים על ידי יוזף מנגלה; (4) וסיבה נוספת, על יד הודעתה במשטרה, נכתב משפט חשוב בכתב יד - הצילה נשים רבות.[13] יתרה מכך, הייתה מסוגלת להתבטא בעברית טובה ובבהירות. עדות לכך ניתן להבחין בעת שהעידה במשפט עצמו.[2]
עדותה הייתה יוצאת דופן. לפי מחקרה של שרון גבע, הדריך אותה התובע גדעון האוזנר לדבר ולספר על מהות תפקידם של אסירים ממונים. בתוך כך הראה, שלפעמים נושאי תפקידים אלו הצילו חיים. אלכסנדר הוצגה על ידי התביעה כדמות תומכת ומצילה, דמות של אסירה רגילה באושוויץ אף על פי שהיה לה תפקיד - ראש בלוק. כאן באה התביעה לערער בשיח הציבורי הישראלי את דמות הקאפו ולהראות שהוא גם בא לעזור ולהציל.[13] האוזנר הציג את ורה אלכסנדר כעדה במשפט, אחרי שסיפרה, לבקשתו, על חייה כאסירה מהשורה, על ההגעה למחנה, עבודת הפרך וסדר היום. היא ציינה כי בתחילה הייתה ראש בלוק בבלוק 3 במחנה A, והסבירה שהיה זה בלוק הסגר. שאלות האוזנר התבססו על הנחת היסוד שאלכסנדר לא הייתה פושעת, והתפקידים שמילאה העמידו אותה במבחן שעמדה בו. תפיסה זו נשמעה גם בנאום הפתיחה, כשהזכיר נושאי תפקידים: "למרבה הפלא נמצא כי יהודים רבים הצליחו לשמור על צלם אלוהים גם בתנאי תופת. היו גם אחרים".[14]
ההיסטוריונית שרון גבע מציינת את הדברים בספרה: "אלכסנדר הציגה נושאות תפקידים במחנה באור חיובי. כראש בלוק באושוויץ השיגה עבור אסירות סבון, אוכל ובגדים, סיפרה שעזרה לאסירה להחביא את ילדתה בבלוק, תיארה כיצד ניסתה להעביר לעבודה נשים שהיו מיועדות למשרפה, ואמרה שלא הסתירה מאסירות את מה שהתרחש אף על פי שקיבלה הוראה מפורשת לשתוק. היא ציינה שקיבלה שוט אך לא השתמשה בו, וסיפרה שהוציאה מהשורות נשים שעמדו להישלח לתאי הגז".[14]
"היו מקרים אחרי סלקציה", סיפרה אלכסנדר בעדותה, "שנשים היו מופקרות למוות וידעתי לאיזה בלוק הן צריכות להיכנס. השתדלתי, אם כי לא תמיד הצלחתי, להוציא אותן מהשורות. לפעמים הצלחתי להכניס בחורות לקומנדו שיצא מאושוויץ לעבודה, זאת לא הייתה גבורה מצדי, זאת הייתה חובתי".[2] בהמשך העדות גוללה: "הן נמצאו כל היום בבלוק, ועליהן אסור היה לשבת על המיטות ובכלל לגשת למיטה. המיטה הייתה צריכה להיות מסודרת. העמדנו בכניסה ליד הבלוק במשמר בחורה אחת, ונתנו רשות לנשים אלה לעלות על המיטות ולשבת במיטות. בשעה שראינו אנשי אס אס מתקרבים, נכנסנו לבלוק והיינו צריכות להוריד אותן מהר מהר מהמיטות".[2] אלכסנדר טענה כי פעולות אלה סיכנו את חייה. לדבריה, הנשים הללו לא תמיד הספיקו לחזור ולעמוד, אולם היא לא כעסה עליהן אף על פי שנענשה בגללן. בהמשך העדות סיפרה על ניצולות שגילו כלפיה עוינות, אך היו גם כאלה שהודו לה. במקרה אחר סיפרה שהזהירה את האסירות שהגיעו במשלוח מהונגריה: "ביקשתי מהן שלא יגידו שהן מרגישות לא טוב כי ידענו שתהיה סלקציה. ביקשתי מהן שלא יגידו שרוצים לילדים שלהן או רוצים להורים שלהן", הסבירה, "אמרתי להן שאם הן ירצו את זה - זה יעלה להן בחייהן". לדבריה באחת הפעמים, נכנס איש ס״ס לבלוק ואחת האסירות פנתה ואמרה לו, כי כל מה שהוא מבטיח להן אינו אמת. אותה אסירה הצביעה בפניו על אלכסנדר ואמרה שאלכסנדר אמרה להם משהו אחר. איש הס״ס הוציא אותה מהבלוק, והכה אותה, היא לא ידעה לומר מדוע לא הרג אותה.[2] לאחר מכן סטרה לאותה אישה. במקרה אחר, הכתה אסירה כשזו ניסתה לשרוד במחיר הפקרת אסירה אחרת. היא לא נהגה להכות אסירות אלא במקרים בודדים מאוד. לא השלטת סדר הניעה אותה, אלא מה שהיא תפסה כהשלטת צדק.[14][2]
לפי מחקרה של שרון גבע, הוצגה ורה אלכסנדר כקורבן. בהתאם לקו מנחה זה הוביל האוזנר את אלכסנדר לספר על דו"ח ורבה-וצלר (מסכת העדויות הראשונה שנרשמה מפיהם של שני האסירים שנמלטו ממחנה הריכוז אושוויץ באפריל 1944). לאחר מכן הנחה אותה בעדות לספר על פשעיו של מנגלה ובמיוחד על הניסויים שעשה בתאומים. על אחד מהניסויים שהייתה עדה להם, סיפרה בהרחבה.
כאשר פורסמה בישראל ההודעה על מעצרו של אייכמן, הוזכר בארץ גם שמו של מנגלה, בין היתר נפוצו שמועות על הניסיונות ללכוד אותו. כשהאוזנר חקר את אלכסנדר, הוא לא תיקן את הרושם שהייתה אסירה מן השורה, הוא לא הזכיר את היותה ראש בלוק הילדים התאומים במחנה הצוענים ולא הדריך אותה לספר על חלקה בקיצור סבלם של תאומים פעוטים. כמו כן לאורך עדותה הוא גם נמנע מלקשר אליה את המושג קאפו. ובעדותה במשטרה לפני המשפט היא עצמה לא מסרה על כך והמושג קאפו לא נזכר, מפני שלא נשאלה.[14]
אלכסנדר לא הסתירה את העובדה שהייתה קאפו. היא הוצגה כראש בלוק מפני שזה היה תפקידה העיקרי במחנה. "זו הייתה חובתי", אמרה, "חובתי כבת אנוש". היא לא התייחסה אל עצמה כאל גיבורה, גם לא כעבור שנים: "אני לא גיבורה, הרצון לשרוד היה מודוס ויוונדי. הייתי פעמיים בדרך לארובה."[15]
היחס לנושאי תפקידים לפני משפט אייכמן היה שונה בתכלית. אלכסנדר סיפרה, כי באחד הימים הותקפה בצעקות בידי ניצולת שואה, בעת שהמתינה לאוטובוס. ככל הנראה, אותה אישה זיהתה את המספר שקועקע על זרועה של אלכסנדר, 5236, מספר המלמד על הגעתה המוקדמת לאושוויץ.
עדותה של אלכסנדר במשפט אייכמן תרם לעיצוב הדימוי של נושאי התפקידים במחנות הריכוז, בשיח הציבורי הישראלי. הייתה זו הפעם הראשונה בה נשמע בהרחבה והבלטה, סיפור אישי של נושאת תפקיד ששימשה ראש בלוק ופיקחה ישירות על אסירים בתור עדה.[14]
במסגרת עדותה במשפט, הוצגו בפני ביה״ד וורה אלכסנדר ציורים המתארים את חיי היום יום במחנה באושוויץ. היא זיהתה מיד מספר סצינות מהחיים במחנה כמו: הגעת הנשים לשער המחנה וגילוח שערן, ההכאה בשוט, המפקד היומיומי הממושך, תחרויות ״הספורט״, התעללות הצוות והקאפו. היא השתהתה על יד תמונה שבה נראים כלבים, ולדבריה לא היה סמל ס״ס על הכלבים. לשאלתו של האוזנר האם אלו היו החיים שם, ענתה שאף יותר גרוע.[16]
הסרט "קאפו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 2000 שודר בערוץ 2 הסרט התיעודי ״קאפו״ בבימויו של תור בן מיור ובהפקתם של דני סיטון ודניאל פארן. הסרט זכה אותה שנה בפרס אמי.[17] הציג את סיפוריהם של נושאי תפקידים בגטאות ובמחנות, בין הדוברים שדיברו למצלמה היו הנשים: ורה אלכסנדר, מגדה הלינגר (בלאו) ופרנסיס קוסל.[13]
על חלק מתפקידיה סיפרה אלכסנדר בהודאה שמסרה ב-6 בנובמבר 1960 ללשכה 06. עם הגעתה למחנה החלה לכתוב על מה שראתה, "הבאתי את הרשימות ואני שומרת עליהן עד היום". לצוות שהגיע לראיין אותה לסרט, אמרה שהוא יצטרך לשבת אצלה שלוש שנים לפחות כדי לשמוע את כל הפרטים על עברה במחנה הריכוז. רשימותיה לא צורפו להודאה במשטרה, לאחר מותה הועברו הרשימות לשמירה בבית בנה וכלתה בראשון לציון.[18]
הראיון הנדיר שנתנה אלכסנדר לקראת הסרט, מלמד על הסיבות והנסיבות שהביאו למינויין של אסירות מן השורה לתפקידים שונים ועל תכונות שגילו נשים אלה: לא רק מקריות, אלא גם קשרים, העזה, יוזמה, אומץ לב ותושייה. היא סיפרה שפעם מצאה בקערה מספריים לציפורניים, בעזרתם הצליחה לשוות לשיערה שנגזר באופן בלתי שווה סוג של ממד אנושי. בזכות המספריים האלה, הגיעה לקומנדו-קנדה וכך הצליחה להישאר בחיים, מאוחר יותר מונתה לתפקיד ראש בלוק. לדבריה, היה לה מזל גדול.
בעדותה במשפט אייכמן ובראיון שנתנה לקראת הסרט תיארה את מציאות חייהן של האסירות במחנה והתעכבה על גזיזת השיער. במשפט אייכמן הזכירה זאת בכמה מילים, כשסיפרה כיצד בכניסה למחנה גילחו את ראשיהן של הנשים. "אז", העירה, "הופסקנו להיות נשים בכלל".[2]
סמוך לעדותה לסרט ״קאפו״, התראיינה ורה אלכסנדר לפרויקט של סטיבן שפילברג.[19]
הסיקור העיתונאי של פעילותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיקור העיתונאי הציג את עדותה של ורה אלכסנדר כקאפו, אף על פי שבעדות סיפרה על תפקידה כראש בלוק.[1] היא הוצגה על ידי העיתונאים כקאפו אנושית, אמיצת לב ובעלת תושייה. אחת שלמרות התפקיד הקשה הצליחה פעמים רבות להושיט עזרה, ולהציל ממוות. היא ניצלה את התפקיד ואת סמכויותיה להושיט עזרה.[1][2]
בשנות ה-50 וה-60, העידה ורה אלכסנדר במשפטים של פושעי מלחמה נאצים שהועמדו לדין מחוץ למדינת ישראל, אך משפטים אלה לא זכו לתהודה רבה בארץ.
לעומת זאת, עדותה במשפט אייכמן סייעה לשינוי יחס העיתונות והחברה לנושאות התפקידים. אם לפני המשפט אלה תוארו כמשתפי פעולה עם הנאצים, השאירה עדותה רושם אחר לחלוטין. לפי ספרה של שרון גבע, הדיווח היה הפעם שונה. העיתונאים השתמשו בלשון סביל, והציגו את מעשיה והסכמתה לשמש כראש בלוק, תוצאה של כפייה ולא בחירה. הכותרות אמנם לא הסתירו את העובדה שמדובר ב"קאפו", אך הידיעות הציגו אותה כאנושית ואף אמיצה, שהצליחה להשתמש בכוח שניתן לה כדי לסייע ולהציל ממוות. דבריו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, לפיהם:"הייתה זו אסירה ממונה ששמרה על צלם אלוהים וצלם האדם צוטטה בעיתונים רבים".[20]
אחד העיתונאים אף הציג אותה כגיבורה, אולם לדבריה היא אמרה שלא הייתה כלל גיבורה, היא נסתה לעזור ככל שיכלה.[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עדותה של ורה אלכסנדר במשפט אייכמן
משפט אייכמן - ישיבה 71, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 36:22). - הסרט ״קאפו״ באתר וואלה VOD, שיצא לאקרנים בשנת 1960: https://vod.walla.co.il/movie/2513228
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 262–270.
- שרון גבע, 'ועכשיו את נשואה ויש לך שני ילדים': נשים עדות במשפט אייכמן, יד ושם קובץ מחקרים מ"ז 2, 2019, עמ' 115–139
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שרון גבע, אל האחות הלא ידועה, גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010. (בעברית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 משפט אייכמן - ישיבה 71: עדותה של ורה אלכסנדר במשפט אייכמן, באתר YouTube, 6 במרץ 2011
- ^ 1 2 גבע, עמ' 263
- ^ על הגירוש ההמוני הראשון לאושוויץ, באתר יד ושם
- ^ 1 2 אירנה שצ'לצקה, הנשים באושוויץ, באתר יד ושם
- ^ מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם
- ^ ראיון עם ד"ר שרון גבע, היסטוריונית "עד כמה לא סוּפר", באתר יד ושם
- ^ עורך: גדעון רפאל בן-מיכאל, עדותה של אלכסנדר ורה במשפט אייכמן (עמ' 82-73), באתר דעת, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, יולי 2011
- ^ גבע, עמ' 263–264
- ^ רעיה כגן, באתר ההנצחה של משרד החוץ, 2015
- ^ ד"ר נעמה שי"ק, אסתר גולדשטיין – אישה יהודייה באושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם
- ^ יעל נובוגרוצקי, לימור בר-אילן, ראיון עם מיכאל גולדמן-גלעד, רב פקד לשעבר, קצין חקירות בלשכה 06, "במשפט אחד, הרגשתי כאילו אני עובר את השואה עוד פעם", באתר יד ושם
- ^ 1 2 3 רבקה ברוט, [file:///Users/mirakoren/Downloads/064f0bedfdf44385e1ec40c8194c3c5f.pdf "האזור האפור" של שיתוף פעולה בבית המשפט], תיאוריה וביקורת גליון 40, מכון ון ליר, קיץ 2012, עמ' 186-157
- ^ 1 2 3 4 5 גבע, עמ' 262–270
- ^ על משפט אייכמן, באתר יד ושם
- ^ דוד רפ, זופיה מאושוויץ היא נעמי מלוחמי הגטאות, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2005
- ^ הסרט הישראלי "קאפו" יתמודד הערב על פרס אמי בינלאומי, באתר וואלה!, 20 בנובמבר 2000
- ^ הסרט "קאפו", באתר וואלה vod
- ^ שרון גבע, ייצוגים של נשים בשואה בשיח הציבורי הישראלי בשנות החמישים ובימי משפט אייכמן (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה) (עמ' 368), באתר אוניברסיטת תל אביב, 2007
- ^ גבע, עמ' 269–270