חוסה מרטינס רואיס
.jpg) | |
| אסורין ב-1914 | |
| לידה |
8 ביוני 1873 מונובר, ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
3 במרץ 1967 (בגיל 93) מדריד, ספרד |
| מדינה |
ספרד |
| שם עט |
Azorín, Cándido |
| מקום לימודים |
Centre educatiu privat Escola Pia Sant Antoni, אוניברסיטת סלמנקה |
| שפות היצירה |
ספרדית |
| סוגה |
מסה, רומן, דרמה |
| זרם ספרותי |
Generation of '98 |
| הושפע מ |
מיגל דה אונאמונו, Ángel Ganivet |
| בן או בת זוג |
Julia Guinda de Urzanqui (30 באפריל 1908–?) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
חוֹסֶה מַרְטִינֶס רוּאִיס (בספרדית: José Augusto Trinidad Martínez Ruiz; 8 ביוני 1873 – 3 במרץ 1967) ידוע תחת שם העט אַסוּרִין היה סופר ספרדי, מסאי ומבקר ספרות. כרדיקל פוליטי בשנות ה-90 של המאה ה-19, הוא נע ימינה בהתמדה. בספרות הוא ניסה להגדיר את התכונות הנצחיות של החיים הספרדיים. המסות והביקורת שלו כתובים בסגנון פשוט וקומפקטי. בולטים במיוחד תיאוריו האימפרסיוניסטיים של עיירות ונופים קסטיליאניים.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסה מרטינס רואיס נולד בכפר מונובר (אנ'), במחוז אליקנטה שבספרד ב-8 ביוני 1873.[1] הוא היה הבכור מבין תשעה ילדים ונהנה לקרוא בצעירותו. אביו, עורך דין מהמעמד הבינוני, היה פוליטיקאי שמרן פעיל ולאחר מכן הפך לחבר מועצה וראש עיר, ולאחד מחסידיו של רומרו רובלדו. אימו, בעלת אדמות, נולדה בפטרר (אנ') הסמוכה. מגיל שמונה, עד שהיה בן 16, למד בפנימייה שניהלו הפיאריסטים בעיר הולדתו של אביו יקלה (אנ') שבמחוז מורסיה.
מ-1888 עד 1896 למד משפטים באוניברסיטת ולנסיה (אנ'), אך לא השלים את לימודיו. לאחר מכן החל לכתוב, ופרסם מונוגרפיה על ביקורת ספרות בשנת 1893. כאן הוא החל לכתוב בעיתונים מקומיים, ותרם מאמרים לכתב העת הרדיקלי "אל פואבלו" (El pueblo, "הכפר"), בעריכתו של ויסנטה בלסקו איבאנייס (אנ'). הוא החל להתעניין ברעיונותיו של קרל קראוזה, שטען שניתן לתקן את האדם באמצעות חינוך, ושפתיחות לתרבויות של אומות אחרות יכולה להתגבר על השמרנות הלאומית.
ב-1895 רואיס פרסם את Anarquistas literarios ("אנרכיסטים ספרותיים") ו-Notas sociales ("הערות חברתיות"), שבהם הציג את התאוריות האנרכיסטיות העיקריות של אותה תקופה. בתקופה זו הוא היה רדיקל פוליטי. רואיס הפך למעריץ של ראש הממשלה הליברלי אנטוניו מאורה (אנ'), שנלחם בתרבות ה"קאסיקים (אנ')" (בוסים פוליטיים מקומיים), ומי שהפך לדמות מובילה של תנועת נוער, המאוריסטאס (אנ'), שרצו בו כראש מדינה חדש של ספרד בתקופה של טינה משמעותית כלפי המלך אלפונסו ה-13.
קריירה, כתיבה ואבולוציה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיתונות של רואיס התפתחה עם המעבר למדריד בשנת 1896. הוא כתב עבור העיתון הרפובליקני אל פאיס עד שפוטר בשל הרדיקליות שלו בפברואר 1897. הוא גם כתב עבור המגזין האנרכיסטי La Campaña ("הפעמון") שיצא לאור בפריז, וכתבי עת ספרדיים אחרים כולל El Progreso ( "הקידמה"), ו-El Imparcial ("חסר משוא הפנים"). הפלט שלו בתקופה זו הציג דעות אנטי-ממסדיות, כולל רעיונות אנרכיסטיים, ראיית הכתיבה כזרז לשינוי, וזלזול באסתטיקה ובאמונה.
עם זאת, ב-1899 החלו דעותיו להשתנות. עבודתו החלה להציג תודעה פילוסופית ואמנותית חדשה, ועניין בעבר. ספרו El alma castellana ("הנשמה הקסטיליאנית"), ואוספי החיבורים שלו, La ruta de Don Quijote ("הדרך של דון קיחוטה") והרבה מאוחר יותר, Una hora de España 1560–1590 ("שעת ספרד, 1560–1590"), מתארים את המהות של להיות ספרדי. הוא זנח רעיונות מהפכניים, אך נעשה יותר ניהיליסט, אף כי כיבד את כבודם של בני האדם, והשתמש באירוניה כדי לעמוד במרחק אמה מהעולם. הפסימיות הזו תוביל אותו בסופו של דבר לתקופה של שמרנות פוליטית.
בשנת 1902 הוא פרסם את הרומן הראשון מתוך שלושה רומנים ביוגרפיים, La voluntad ("הרצון"), ואחריו Antonio Azorín ("אנטוניו אסורין"), ו-Las confesiones de un pequeño filósofo ("וידויים של פילוסוף קטן"). בתחילת הקריירה שלו, רואיס השתמש בשמות עט, כמו Cándido ("קנדידו", לכבוד וולטר שכתב את הרומן קנדיד) ו-Ahrimán (אהרימן - אל ההרס בדת הזורואסטרית), ובשנת 1904 הוא נפטר משמו שלו והחל להשתמש בשם המשפחה של אחת מדמויותיו, "אסורין". בשימוש בעיקר במשפטים קצרים, הן בסיפורת שלו והן במאמריו הדגיש את המרכיבים והאירועים הקטנים אך המתמשכים בהיסטוריה ובחייו של האדם. להשקפתו, הזמן מורכב מסדרה של חזרות, מושג של זמן המתואר כ"נצחי". הוא התחתן עם חוליה גינדה אורסאנקי (Julia Guinda Urzanqui) ב-1908; היא הייתה עתידה להישאר לצידו עד סוף חייו ולהאריך ימים אחריו. היא נפטרה ב-1974 בגיל 98. לא היו להם ילדים. עד 1913 הוא כתב עבור העיתון הספריד ABC (אנ'), העיתון השמרני הפופולרי תומך המונרכיה, כולל סדרת מאמרים על "La generación de 1898 (אנ')" (דור 98), קבוצה ספרותית ואמנותית שאליה השתייך.
רואיס שימש כחבר שמרני בקורטס חנרלס מ-1907 עד 1919, ובסופו של דבר הפך לתת-מזכיר של משרד ההוראה הציבורי. הוא ויתר על פוליטיקה בהתנגדות לדיקטטורה של הגנרל מיגל פרימו דה ריברה, אף שמעולם לא התנגד לו בפומבי. הוא כבר הפך לידוע כמבקר תיאטרון ומסאי. הביקורת הספרותית שלו, כמו Al margen de los clásicos ("הערות שוליים לקלאסיקות"), דון חואן ודוניה אינס, סייעה לפתוח אפיקים חדשים של טעם ספרותי ולעורר התלהבות חדשה מהקלאסיקה הספרדית בתקופה שבה חלק מהספרות הספרדית כמעט ולא היה זמין לציבור. ב-1924 הוא נבחר לאקדמיה המלכותית הספרדית. המחזה הראשון שלו מתוך תריסר, "ספרד העתיקה", הופיע ב-1926, ואחריו Brandy mucho brandy ("ברנדי הרבה ברנדי") ו-La comedia del arte ("הקומדיה של האמנות"), אך התקשה להתאים את סגנונו האיטי והמוקפד לדינמיקה ולקצב של הדרמה. קומדיה סרקסטית על עיתונאים שהגדילו את מכירות העיתונים על ידי המצאת סיפורים, El Clamor ("הצעקה"), הובילה להנהגת Asociación de la Prensa ("איגוד העיתונות") לסלק אותו מהאיגוד, מעשה שאסורין השווה לזה של האינקוויזיציה. הוא החל להיות מושפע מתנועת האוונגרד, והתנסה בגרסה אישית של סוריאליזם בטרילוגיה קצרה, Lo invisible ("הבלתי נראה").
הקמת הרפובליקה הספרדית השנייה גרמה לו לאמץ מחדש את האידיאלים הפוליטיים הפרוגרסיביים הישנים שלו. הוא נטש את ABC כדי לכתוב בעיתונים הרפובליקניים El Sol (השמש), La Libertad ("החופש") ו-Ahora ("עכשיו"). הוא ערך את Revista de Occidente (אנ') ("מגזין המערב"), שהוקם על ידי חוסה אורטגה אי גאסט, כתב עת המקדם את הפילוסופיה האירופית, מ-1923 עד 1936. בתחילת מלחמת האזרחים בספרד, ב-1936, נמלט אסורין לפריז, שם המשיך את הקריירה הספרותית שלו בכתיבה בעיתון הארגנטינאי "La Nación (אנ')". הרהורים על תקופת הגלות הזו מובעים בספר Españoles en Paris ("Españoles en Paris") שיצא לאור ב-1939.
כשחזר לספרד ב-23 באוגוסט 1939, הוא מצא את עצמו ב"גלות פנימית", יחד עם אינטלקטואלים נוספים שלא תמכו באופן גלוי במשטר פרנקו במהלך הסכסוך. תחילה נשלל ממנו תעודת זיהוי לעיתונות (tarjeta de periodista), אך נתמך על ידי רמון סראנו סונייר (אנ'), באותה תקופה שר הפנים של פרנקו ונשיא הפלנחה. קבלת משטרו של פרנקו הייתה המחיר שהוא נאלץ לשלם כדי להתקבל בחזרה, והוא יישר קו עם הדיקטטורה במאמר ידוע בכתב העת הימני Vértice ("קודקוד"). הוא תרם שוב ל-ABC מ-1941 עד 1962. הוא פרסם יצירות חדשות רבות שהזכירו את הצלחותיו הספרותיות הקודמות, כולל Pensando en España ("חושב על ספרד") ו-Sintiendo España ("מרגיש את ספרד").
ערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזקנתו הפך אסורין לחובב קולנוע, וכתב מאמרים רבים, שחלקם נדפסו מחדש ב-El cine y el momento ("הקולנוע והרגע"), וטען ש"קולנוע הוא צורת האמנות הגדולה ביותר". הוא מת במדריד בספרד ב-2 במרץ 1967, בגיל 93.[1]
האבולוציה הפוליטית שהפכה את רואיס, עיתונאי מחויב וגם אנרכיסט מהפכני, לאסורין, חבר פרלמנט שמרן, כמו גם סופר ספקן ומפונק שנבהל ממשטרו של פרנקו, היא המפתח להבנת חלוקת מבקריו. שני דימויים שונים שלו היו של אישיויות בלתי ניתנות לגישור שאי אפשר לחקור בו זמנית בלי להבין את הסתירות.[2]
כיבודים ומחוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1917, "בן המועדף של מונובר" (Hijo Predilecto de Monòver).
- 1924, נבחר לאקדמיה המלכותית הספרדית
- 1946, הצלב הגדול של מסדר איסבלה הקתולית (אנ')
- 1956, הצלב הגדול של המסדר האזרחי של אלפונסו העשירי, החכם (אנ').
- 1969, ביתו במונובר הפך למוזיאון, Casa-Museo Azorín
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשימה של כתביו בוויקיפדיה האנגלית ב-en:List of works by José Martínez Ruiz
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוסה מרטינס רואיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי חוסה מרטינס רואיס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- חוסה מרטינס רואיס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- Works by or about José Martínez Ruiz at Internet Archive
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "José Martínez Ruiz". Britannica Kids (באנגלית אמריקאית).
- ^ "Azorín (José Martínez Ruiz) Biographical data and intellectual evolution". Literatur im Kontext. Universität Wien. אורכב מ-המקור ב-27 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה)