חוק הכנסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק הכנסת, התשנ"ד-1994 הוא חוק המסדיר היבטים שונים בפעילותה של הכנסת שהם מפורטים מכדי להיכלל בחוק יסוד: הכנסת, אך מהותיים מכדי שיופיעו רק בתקנון הכנסת. עיקרון דומה הנחה את חקיקתו של חוק הממשלה ב-2001.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוסה של כנסת חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מסדיר מספר עניינים פרוצדורליים הקשורים בכינוסה של כנסת חדשה. החוק קובע מהו מועד כינוסה של הכנסת לאחר הבחירות, ואת ההוראה לפיה היא נפתחת על ידי נשיא המדינה, שבהמשך מעביר את המושכות לוותיק מבין חברי הכנסת. האחרון מנהל את ישיבות הכנסת עד לבחירת יושב ראש קבוע. כן קובע החוק הוראות בדבר הצהרת האמונים של חברי הכנסת.

חוק הכנסת קובע גם את הקמתה של ועדה מסדרת, שתפקידה לקבוע את ההרכב הסיעתי של ועדות הכנסת.

פעילות פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הכנסת הוראות שונות הנוגעות לפעילות הפרלמנטרית בכנסת.

בחוק מעוגנים שני כנסי הכנסת השנתיים, והפגרות שביניהם. החוק אינו נוקב במועדים מדויקים, אלא נותן בידי ועדת הכנסת מרחב תמרון מסוים: על כנס החורף להיפתח בתוך ארבעה שבועות לאחר סוכות ועל כנס הקיץ להיפתח בתוך ארבעה שבועות לאחר יום העצמאות. בכל מקרה, משכם של שני הכנסים חייב להיות שמונה חודשים לפחות. החוק גם מסדיר את כינוסה של הכנסת במהלך הפגרה - על פי דרישת הממשלה או 25 חברי הכנסת.

החוק עוסק גם בדרכים להשעיה ולהעברה מכהונה של יושב ראש הכנסת וסגניו, ומגביל את מספר הסגנים לשבעה.

מספר הוראות עוסקות בוועדות הכנסת. בין היתר, הוגבל מספר החברים בוועדות והועמד על 15, למעט ועדת החוץ והביטחון, ועדת הכספים, וועדת החוקה, חוק ומשפט, בהן נקבע כי יכהנו 17 חברים. לגבי ועדת הכנסת, נקבע כי הכנסת תקבע בכל פעם מחדש מהו מספר החברים. הוראה נוספת מסדירה את קיומן של ועדות משנה שישיבותיהן חסויות, במקרים שיושב ראש הוועדה, לאחר התייעצות עם יושב ראש הכנסת, סבר כי יש לסגור אותן מטעמים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ או קשרי מסחר בינלאומיים. זאת, בניגוד לעיקרון הכללי של פומביות הישיבות בכנסת. הוראה אחרת מטילה על הרמטכ"ל חובה להתייצב בפני ועדת החוץ והביטחון לדיווח דו-חודשי, או על פי דרישת הוועדה.

בשנת 2000 נוסף לחוק פרק העוסק בראש האופוזיציה, ובכך עוגן לראשונה מעמדו בחוק. החוק קובע כיצד קובעים מי יהיה ראש האופוזיציה, כיצד ניתן להחליפו, מסדיר את מעמדו באירועים רשמיים ומטיל על ראש הממשלה חובה לעדכנו בענייני המדינה לפחות אחת בחודש. כן קובע החוק כי שכרו של ראש האופוזיציה ייקבע בידי ועדת הכנסת, וכי לא יפחת משכרו של שר.

מוסדות בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 נוספו בחוק הכנסת הוראות המסדירות את מעמדן של שלושה מוסדות הפועלים בכנסת: היועץ המשפטי לכנסת, נציב הדורות הבאים ומרכז המחקר והמידע.

ההוראות בדבר מעמדו של היועץ המשפטי לכנסת נוספו בשנת 2001, אף שבכנסת כיהנו יועצים משפטיים גם קודם לכן. החוק מסדיר את תפקידי היועץ המשפטי, את הליך מינויו, את תנאי הכשירות שלו, את משך כהונתו והוראות בדבר שכרו. החוק גם קובע כי תחת היועץ המשפטי לכנסת יכהן משנה ליועץ המשפטי.

באותה שנה עוגן בחוק גם תפקידו של נציב הדורות הבאים. בניגוד ליועץ המשפטי, נציב הדורות הבאים היה תפקיד חדש. גם כאן, קובע החוק את הליך מינויו של הנציב, את תנאי הכשירות שלו, את משך כהונתו והוראות בדבר התקציב העומד לרשותו. מאז הסתיימה כהונתו של הנציב הראשון, שלמה שהם, לא מונה נציב חדש, הנציבות חדלה למעשה לפעול, והוראות החוק הנוגעות לו מהוות, למעשה, אות מתה.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת פועל מאז שנת 2000, אך רק בשנת 2008 קיבל מעמד בחקיקה ראשית. בניגוד ליועץ המשפטי לכנסת ולנציב הדורות הבאים, חוק הכנסת לא מסדיר את כלל פעילותו של מרכז המחקר והמידע, אלא מטיל על רשויות ציבוריות חובה למסור לו מידע, בסייגים מסוימים הקבועים בו.

שכר חברי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הכנסת מסדיר את דרך קביעת שכרם של חברי הכנסת. החוק קובע כי השכר ייקבע על ידי ועדת הכנסת לפי המלצתה של ועדה ציבורית שאופן מינויה ודרכי פעולתה קבועים אף הם בחוק. החוק מסמיך את הוועדה להמליץ גם על תשלומים נוספים, כגון הוצאות נסיעה ולינה הכרוכות במילוי תפקידם או תשלומים לקופת גמל או קרן השתלמות.

בעקבות ביקורת ציבורית על העדכון האוטומטי של שכר חברי הכנסת, נקבע בתיקון לחוק שאושר בדצמבר 2015 כי "חבר הכנסת רשאי לוותר בשנה מסוימת על קבלת חלק השכר הנובע מעדכון השכר באותה שנה".[1] הוויתור בשנה מסוימת לא ישפיע על שכר חבר הכנסת בשנה שלאחריה.

התפלגות סיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 6א לחוק יסוד: הכנסת, שנועד להתמודד עם תופעות של כלנתריזם, קובע כי "חבר הכנסת שפרש מסיעתו ולא התפטר מכהונתו סמוך לפרישתו, לא ייכלל, בבחירות לכנסת שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה מפלגה שהייתה מיוצגת על ידי סיעה של הכנסת היוצאת; הוראה זו לא תחול על התפלגות סיעה בתנאים שנקבעו בחוק". פרשנותו של המונח "התפלגות סיעה", שלו השפעה רבה על הזכות להיבחר, מופיעה בחוק הכנסת. החוק קובע את הפרוצדורה להכרה בהתפלגות סיעה ולהכרה בפרישה של חבר הכנסת שאינה התפלגות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק הכנסת, התשנ"ד-1994, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ חוק הכנסת (תיקון מס' 40), התשע"ו-2015, ס"ח 2517 מ-28 בדצמבר 2015