פרשנות (משפט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בתורת המשפט, פרשנות היא הפעילות לבירור משמעותו של החוק, ויישומו לסוגיות מעשיות העומדות בפני הציבור המציית לחוק ובפרט בפני השופט, הנדרש להכריע בוויכוחים על משמעות החוק.

אהרן ברק אפיין את הפרשנות: "הפרשנות יורדת לשורש המבנה החברתי ולבסיס היציבות החברתית ומערך הכוחות בחברה נתונה. היא מצויה ב'תפר' שבין תורת משפט לבין משפט חוקתי. היא קשורה קשר אמיץ לבעיות יסוד של דמוקרטיה, הפרדת רשויות ושלטון החוק"[1].

על הצורך בפרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשונו של החוק קצרה ביותר, ומציגה עקרונות כלליים, שאותם נדרש הציבור לממש במהלך היישום היומיומי של החוק. מימוש זה כולל תהליך של פרשנות, כלומר ניסיון לגזור מהאמירה הכללית שבחוק הנחיה להתנהגות הראויה בסוגיה ספציפית. מחלוקת על הפרשנות הראויה מביאה לעיתים את הצדדים למחלוקת אל בית המשפט, ובו נדרש השופט להכריע מהי הפרשנות הראויה (או לתת פרשנות משלו).

אהרן ברק הציג את הטעמים לריבוי האפשרויות הפרשניות:

הטעמים לריבוי האפשרויות הם רבים. חלקם נעוצים בלשון החוק, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת מספר אופציות לשוניות. חלקם נעוצים במטרת החקיקה, שאינה חד-משמעית, ומאפשרת חופש בחירה. ככל שלשון החוק היא כללית יותר, ומטרת החקיקה רחבה יותר כן גדלות האופציות הפרשניות.[2]

פרשנותו של בית המשפט שמה קץ למחלוקות רבות, אולם ביסודה מונח חיסרון בולט: היא אינה נוצרת כל עוד לא הובאה המחלוקת להכרעתו של בית המשפט. לפיכך, לעיתים חולפות שנים אחדות עד שמתבררת משמעותו של החוק, ובמקרים אחרים עשויה מחלוקת פרשנית להתקיים שנים רבות מבלי שאיש יטרח להביאה להכרעתו של בית המשפט.

דרכי הפרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבסיס לפרשנות החוק משמשת בראש ובראשונה לשון החוק, ואליה מצטרפת ההיסטוריה החקיקתית שלו: דברי ההסבר הצעת החוק, דברים שנאמרו במהלך הדיון בכנסת וכדומה. בישראל משמשת גם מגילת העצמאות כמקור לפרשנות החקיקה, ומעמדה התחזק עם אזכורה בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הפרשנות שאליה הגיע בית המשפט רלוונטית לא רק למקרה הספציפי שבמסגרת הדיון בו ניתנה הפרשנות, אלא גם למקרים נוספים, עד כמה שפרשנות זו מהווה תקדים.

פרשנות החקיקה נעשית לפי כללי פרשנות מקובלים, מהם רלוונטיים לחקיקה בכללה, ומהם - לתחום מסוים[3].

פרשנות דווקנית היא פרשנות הנצמדת בקפדנות ללשון החוק. פרשנות תכליתית, לעומתה, מנסה לרדת לשורש כוונתו של המחוקק, ולהגשים את תכלית החקיקה, ולאו דווקא את האופן שבו נוסחה. על משמעותה הדינמית של תכלית החקיקה עמד אהרן ברק:

בקביעת התכלית ההנחה היא, כי חוק אינו יצירה יחידה של מחוקק חד-פעמי הפועל בחברה בת-חלוף. החוק הוא יצירה נמשכת של מחוקק קבוע הפועל בחברה חיה ותוססת. … על כן, תכלית החוק אינו מושג סטטי, אלא מושג דינמי".[4]

בפרשנות דיני המיסים בישראל מהווה פס"ד חצור[5] נקודת מפנה, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מפרשנות דווקנית לפרשנות תכליתית.

פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות תכליתית אובייקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשנות תכליתית יש שתי אפשרויות שונות לקבוע מהי "תכלית החוק"; "תכלית סובייקטיבית" היא התכלית אליה התכוון המחוקק בעת חקיקת החוק. מנגד "תכלית אובייקטיבית" מתעלמת מכוונת המחוקק בעת חקיקת החוק, ורואה כ"תכלית החוק" את המטרה הראויה של החוק כפי שזו נתפסת בעיני השופט[6].

בשנת 1999 נדרש בית המשפט העליון להכרעה משפטית (בדיני מיסים) מקום בו "התכלית בסובייקטיבית" אליה התכוון המחוקק הובילה לפרשנות הפוכה מזו אליה הובילה "התכלית האובייקטיבית" של החוק כפי שזו נחזתה בידי השופטים שכתבו את דעת הרוב. בה בעת נקבע בפסק הדין כי לשון החוק יכולה להתאים לשתי הפרשנויות. בדעת הרוב, אותה כתבה טובה שטרסברג-כהן ואשר מבוססת על דברי אהרן ברק, נפסק כי "התכלית האובייקטיבית" גוברת על "התכלית הסובייקטיבית". כך בפסק הדין נקבע במפורש: "...על התכלית הסובייקטיבית, שלא מצאה ביטוי מפורש ברור וחד-משמעי בסעיף 49 לחוק, לסגת מפני התכלית האובייקטיבית..."[7]

מנגד לדעת שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, "בהתנגשות בין תכלית סובייקטיבית לתכלית אובייקטיבית יש לפעול על פי כלל הכרעה ברור שלפיו ידה של התכלית הסובייקטיבית על העליונה (ובלבד שהיא מעוגנת בלשון החוק)". סולברג אף מותח ביקורת על הגישה הקיימת (של העדפת "התכלית האובייקטיבית" על כוונת המחוקק), שמהווה למעשה ביקורת חוקתית במסווה של "פרשנות".
כחיזוק לעמדתו מצטט סולברג את דברי אהרן ברק עצמו (עליו, כאמור, הסתמך פסק הדין הנ"ל שקבע את עליונותה של "התכלית האובייקטיבית") על חשיבות "התכלית הסובייקטיבית" של החוק: "ראשית, היא משקפת הגיון בריא, לפיו אין כיוצרה של נורמה להעיד על תכליתה; שנית, היא עולה בקנה אחד עם עקרון הפרדת הרשויות, לפיו הרשות המחוקקת היא היוצרת את החוק, ואילו השופט נותן תוקף ליצירתו של המחוקק; שלישית, היא מדגישה את האובייקטיביות והניטרליות של מעשה השפיטה. לא מחשבותיו הסובייקטיביות של השופט בדבר המדיניות הראויה הן הקובעות את תחום התפרסותה של הנורמה, אלא תפיסתו של המחוקק והכרעתו שלו בין האלטרנטיבות השונות של המדיניות הן הקובעות. לבסוף, היא מגבירה את הבטחון המשפטי, ואת היכולת לצפות מראש את פירושה של הנורמה, ובכך היא משיגה הפעלה שויונית של החוק"[6]

חקיקה שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חקיקה שיפוטית

פרשנות באה בדרך כלל לתת משמעות לחוק, כלומר לשמש פה למחוקק, אך לעיתים הפרשנות מרחיקה לכת, ומשלימה את החסר בחוק, ונותנת לבית המשפט תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הנורמות שישררו במדינה. גישה זו לפרשנות קרויה חקיקה שיפוטית.

פרשנות של רשות שלטונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מימושם של חוקים רבים מפקחת רשות שלטונית שהוסמכה לכך (דוגמה: על מימושם של חוקי המיסים בישראל מפקחת רשות המסים בישראל). מבחינה פורמלית, פרשנותה של רשות שלטונית אינה מחייבת, אך מבחינה מעשית יש לה חשיבות רבה. "קובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה", שפורסם על ידי רשות המיסים, מציג את פרשנותה של רשות המיסים לסוגיות שונות בתחומי המיסים.

מנגנון שבו פרשנותה של רשות שלטונית הופכת למחייבת, לפחות ביחס למקרה ספציפי שלגביו ניתנה, הוא מנגון הפרה-רולינג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית, 1992, עמ' 51
  2. ^ אהרן ברק, "חקיקה שיפוטית", משפטים י"ג, תשמ"ג, עמ' 29
  3. ^ ראו, למשל, אלפרד ויתקון, "דרכי הפרשנות בתחום דיני המיסים", ספר לובנברג, בעריכת דניאל פרידמן ויצחק שילה, הוצאת בורסי, 1988; אהרן ברק, "פרשנות דיני המיסים", משפטים כ"ח, תשנ"ז, עמ' 425.
  4. ^ אהרן ברק, "פרשנות דיני המסים", משפטים כ"ח, תשנ"ז, עמ' 425
  5. ^ ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פד"י לט(2) 70.
  6. ^ 1 2 נעם סולברג, ‏"על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים", השילוח 18, פברואר 2020
  7. ^ ע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ