חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 הביא לרפורמה יסודית בתחום הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים בישראל. לפני חקיקתו היה תחום זה כפוף לדיני הנזיקין המסורתיים. הקושי המרכזי נבע מכך שהנפגע בתאונה נדרש להוכיח שנזקו נגרם על ידי התרשלותו של הנתבע כדי לזכות בפיצוי. אם גורם הנזק לא התרשל, אם לא ניתן היה להוכיח שגורם הנזק התרשל, אם גורם הנזק לא נמצא, או אם הנזק נגרם באשמת הנפגע עצמו - לא הייתה זכות לפיצוי. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד להבטיח שכל נפגע בתאונת דרכים יפוצה. לשם כך הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה כלפי הנפגעים בתאונה וחובת ביטוח בגין האחריות הפוטנציאלית וכן בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.

עקרונות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרציונל העומד ביסודו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא - פיצוי מהיר (אך חלקי) בגין כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים: "לא הכול אך לכל". את הרעיון של פיצוי מהיר לכל נפגע ביקש המחוקק להגשים על ידי שילובם של שלושה אמצעים:

  1. ההסדר שנקבע בחוק הוא הסדר של אחריות מוחלטת (strict liability), שבו הזכות לפיצוי אינה מותנית בקיום אשמה מצדו של המזיק, ואינה מושפעת מאשמו התורם של הניזוק, להוציא מקרים קיצוניים שבהם הנפגע גרם לתאונה במתכוון. הוויתור על יסוד האשמה מבטיח, לכאורה, פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, גם אם הפוגע לא היה רשלן, ומקצר את זמן ההמתנה של הנפגע מיום קרות התאונה ועד למועד פסק הדין.
  2. החוק הרחיב את חובת הביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], תש"ל-1970, כך שתשתרע על כל חבות הנובעת מן החוק ועל כל נזק שנגרם למשתמש ברכב בתאונת דרכים. הסדר כזה מבטיח, שהנפגע בתאונה יוכל להיפרע את נזקו ולא ימצא עצמו בתום ההליך המשפטי בפני שוקת-שבורה, מול נתבע חדל פירעון, ושהפיצוי יגיע לידי הנפגע בלא דיחוי, שהרי חברות הביטוח אינן מעכבות את התשלומים המגיעים מהן כמו נתבעים מן-השורה.
  3. החוק הקים את קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שתפקידה להבטיח פיצוי לנפגע, שאינו יכול לקבל פיצוי מחברת ביטוח, משום שהנוהג האחראי לפיצוי אינו ידוע (למשל, בתאונת "פגע וברח"), אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהמבטח עצמו חדל פירעון. הקמת קרנית מילאה את החללים, שנותרו בהסדר הכללי של "פיצוי מהיר לכל נפגע". במקביל להקמת קרנית הוקמה "קרנית-שטחים" שהייתה אחראית לפיצוי נפגעים מתאונות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. במסגרת הסכם אוסלו א' הועבר התפקיד של קרנית שטחים לקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (THE PALESTINIAN ROAD ACCIDENT VICTIMS COMPENSATION FUND) שהוקמה על ידי הרשות הפלסטינית[1].

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הגדרה מורכבת וארוכה ל"תאונת דרכים":

מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

סעיף 1, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975

ישנם שלושה שלבים בחוק הפיצויים:

בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית: על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים ­ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית.

במצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני. עליו לבחון אם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות.  הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה.  כאשר מתקיימים יסודותיה של החזקה החלוטה, רואים את המקרה כ"תאונת דרכים" אף שהוא אינו נופל לגדריה של ההגדרה הבסיסית אם גם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים.

השלב השלישי אם יש תחולה לחזקה החלוטה הממעטת – משמע אין לראות במקרה "תאונת דרכים" – מסתיימת הבדיקה של המקרה בגדריו של חוק הפיצויים.

היקף האירועים הכלולים בהגדרה של תאונת דרכים נדון פעמים רבות בפסיקה. הגם שההגדרה די רחבה, ישנם אירועים שנקבע לגביהם שהם אינם תאונות דרכים. למשל, נקבע שקטינה שנפטרה לאחר שננעלה במשך זמן רב ברכב אינה נחשבת כמי שנהרגה בתאונת דרכים[2], שוד דרכים[3] והקורקינט המכני[4].

תאונה במתכוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פסיקת בית המשפט העליון, תאונה נחשבת לתאונה במתכוון בכל מקרה בו הנהג הפוגע ידע שהוא עתיד לפגוע בנפגע, גם אם מטרתו הייתה אחרת, למשל להמלט, וכלל לא רצה לפגוע בנפגע[5].

היקף הפיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גובה הפיצוי המגיע לכל נפגע בתאונת דרכים – הן בגין נזקים ממוניים והן בגין נזקים שאינם ממוניים – הוכפף להגבלות נוקשות שלא היו קיימות קודם לכן. במישור הממוני נקבע שבחישוב הפיצוי בשל אובדן השתכרות וכושר השתכרות לא ניתן להביא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק ("ההכנסה המרבית"), ואם האובדן נמוך ממאה-אחוזים בשיעור נתון, יש להפחית גם את ההכנסה המרבית, הבאה בחשבון לצורך חישוב הפיצויים, באותו שיעור בדיוק. עילת התביעה לפי החוק באה במקומה של עילת התביעה לפי דיני הנזיקין המסורתיים ולא מצטרפת אליה. פירוש הדבר הוא שבניגוד לאדם שנפגע בתאונת עבודה, אשר יכול להשלים את הסכום המגיע לו מן המוסד לביטוח לאומי בגין אובדן ההשתכרות וכושר ההשתכרות באמצעות תביעת נזיקין, אדם בעל הכנסה גבוהה, שנפגע בתאונת דרכים הנובעת מהתרשלות, צריך להסתפק בפיצוי החלקי שמעניק לו החוק.

בנוסף סכום הפיצויים בגין הפסד השתכרות וכושר השתכרות בתביעות נזיקין "רגילות" מחושב על פי השכר ברוטו, על אף שלפחות כאשר הפיצוי הוא חד-פעמי הריהו פטור ממס. בהצעת החוק משנת 1973 נאמר, לעומת זאת, כי "בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות תובא בחשבון הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה, ובלבד ששיעור המס שיובא בחשבון במקרה של היוון הפיצויים לא יעלה על 15% מסכום הפיצויים על אבדן כושר השתכרות". ועדת החוקה, חוק ומשפט לא קיבלה את העיקרון של ניכוי מס הכנסה בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות. הוועדה סברה, כי די בהצבת תקרה לפיצוי על הפסד השתכרות, וש"ניכוי מס הכנסה יהיה בו משום הגבלה נוספת בלתי-מוצדקת ואף גורמת לעיוותים לגבי בעלי הכנסות נמוכות בהשוואה לבעלי הכנסות גבוהות יותר". על כן בנוסחו הראשוני של החוק לא נכללה הוראה בדבר ניכוי מס. הערכת הפיצוי נעשתה, אפוא, לפי השכר ברוטו, כמו בתביעות המבוססות על פקודת הנזיקין. אולם בסופו של דבר תוקן החוק ונקבעה בו ההוראה הבאה: "היו הפיצויים [בגין אובדן השתכרות וכושר השתכרות] פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה".

הגבלה חשובה לא פחות נוגעת לנזק הבלתי-ממוני. בהצעת החוק נקבע, כי "לא ישולם בשל נזק שאינו נזק ממון פיצוי בסכום העולה על שלושים אלף לירות", על אף שבאותה התקופה הגיע הפיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין עד ל־75,000 לירות. בסופו של דבר נקבע כי התקרה תעמוד על 100,000 לירות והוצמדה למדד המחירים לצרכן. נכון לשנת 2013, התקרה המתואמת היא כ-170,000 ש"ח.

בית המשפט העליון קבע שהמונח "נזק שאינו נזק ממון" שבסעיף 4 לחוק כולל את כל הנזקים הבלתי ממוניים, ובכלל זה – את קיצור תוחלת החיים, ועל כן לנפגעי תאונת דרכים לא ניתן פיצוי על קיצור תוחלת החיים. קביעה זאת ניתנה למרות הטענה שסעיפים 2(א) ו-3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובעים את הנוסחה לחישוב הפיצוי על נזק לא ממוני באופן המראה שהכוונה היא רק לפיצוי על כאב וסבל ולא לקיצור תוחלת חיים.

ייחוד עילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 8 של החוק קובע:

(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.

סעיף זה מכונה "ייחוד עילה" ומונע מנפגע תאונת דרכים לתבוע פיצויים על סמך פקודת הנזיקין, מידי נהג שאשם בתאונה. היו שבקשו להחיל את עקרון ייחוד העילה גם על מי שנהג ללא ביטוח חובה בתוקף, בניגוד לחוק, אולם דעה זאת לא נתקבלה ובתי המשפט בישראל פוסקים פיצויים לנהגים חסרי ביטוח שנפגעו בתאונת דרכים באשמת נהג אחר, על פי פקודת הנזיקין.

בעת חקיקת החוק, התלבטו חברי הכנסת בשאלה האם ראוי להגביל את סכום הפיצויים הניתן לנפגע תאונת דרכים שהחוק אינו חל עליו, למשל נהג שלא היה מבוטח בעת שנהג אחר פגע בו. בסופו של דבר הוחלט שלא להגביל את סכום הפיצויים במקרים אלו, וכך יוצא לעתים שנפגע תאונת דרכים מקבל פיצוי יותר גבוה בגלל שבניגוד לחוק לא היה מבוטח. ב"דין וחשבון הוועדה בנושא בדיקת יישומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ירושלים, התשנ"א-1991)" הומלץ להגביל את סכום הפיצויים במקרים אלו, כדי "שלא יהא חוטא נשכר" אולם המלצה זאת לא יושמה[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, 2012.
  • שמואל ילינק וצבי ילינק, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אשלי - הוצאה לאור, 2002.
  • רונן פרי, אידאליזם מול פרגמטיזם: הרהורים על הפולמוס בעניינם של נפגעי תאונות-הדרכים, ספר אנגלרד בעמ' 81 (2008)
  • אליעזר פני-גיל, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הוצאת "אוצר המשפט"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסק דין א 1523/97, אבו מור נגד קרנית, סעיף 3
  2. ^ רע"א 3762/11
  3. ^ רע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן נח
  4. ^ ע"א 2606/06 שפורן נ' תורג'מן
  5. ^ רע"א 2072/16, פלוני נגד שירביט
  6. ^ ע"א 2591/09, פסק דין מיום 22 בפברואר 2011