שרקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חזיר ים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשרקן
Cavia (7440559474) (2).jpg
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכרסמים
תת־סדרה: דמויי קביה
משפחה: קביתיים
סוג: קביה
מין: שרקן
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cavia porcellus
פלס, 1766
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שרקנים בכלוב. מימין שרקנית נקבה, משמאל שרקן זכר ובמרכז שלושה גורי שרקן בני שבוע
שרקן

שרקן (ידוע בעברית גם בשמות חזיר ים או קביה; שם מדעי: Cavia porcellus) הוא מין מכרסם בינוני, אוכל צמחים, שמוצאו מהאזור שמצפון לנהר האמזונס באמריקה הדרומית. הוא הובא לאירופה לראשונה על ידי הספרדים בזמן כיבוש פרו בשנת 1532. כיום השרקן נפוץ בכל העולם כחיית מחמד וכחיית מעבדה. הוא פעיל בעיקר בלילה, וביום מסתתר ואוכל. על אף דמיונו החיצוני של השרקן לאוגר אין הם קרובי משפחה.

תוחלת חייו של השרקן היא 5–6 שנים (בשבי), אך הוא יכול להאריך חיים עד שמונה שנים ואף יותר.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרקן נקרא בעברית חזיר ים, בעקבות השפות האירופאיות. באנגלית השרקן קרוי "חזיר גינאה" (Guinea pig), בצרפתית "חזיר הודו" (Cochon d'Inde) ובשפות אחרות בשמות דומים. זאת מפני שהוא הובא לאירופה מעבר לים, והזכיר לאירופאים את החזיר בהרבה מאפיינים פיזיים והתנהגותיים. בהמשך, הנחיל לו פיני אמיתי את שמו העברי שרקן עקב הציוצים (הדומים לשריקות) שהוא משמיע בעיקר כאשר הוא מפחד או רעב. כיום נפוצים לחיה זו בעברית שני השמות הבאים: "קביה", שהוא שם הסוג שלו, ו"שרקן".

מבנה גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך גופו של שרקן בוגר מגיע עד 20 סנטימטר וצבע פרוותו חום, כתום, לבן, אפור, שחור או שילוב של צבעים אלה. לשרקן אין זנב. בגפיים האחוריות יש לו שלוש אצבעות ובקדמיות - ארבע.

משקל השרקנית הנקבה נע בין 700 ל-1,000 גרם ומשקל הזכר נע בין 900 ל-1,200 גרם.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרקנים הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שלושה חודשים והשרקניות הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל חודשיים.[1] תקופת הייחום של הנקבה נמשכת שישה עשר ימים. היריון של קביה נמשך בין חודשיים לחודשיים וחצי (59–72 יום), והנקבה יכולה להיכנס להיריון מחדש מספר שעות לאחר ההמלטה. השרקן מתפקד באופן עצמאי החל מזמן קצר לאחר הלידה.

בהמלטה נולדים בין שניים לארבעה גורים, אך לפעמים גם חמישה או שישה. הגורים נולדים במשקל של 75–100 גרם עם פרווה, בעיניים פקוחות וביכולת מוטורית גבוהה ויכולים לאכול עצמאית מגיל שלושה ימים. עם זאת הם זקוקים לחלב אם עד גיל ארבעה שבועות לשם בניית מערכת חיסונית חזקה ויציבה.

השרקן כחיית מחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק משרקני המחמד משוחררים בבית, אך לרוב מגדלים אותם בכלובים כמו אוגרים. בארצות הברית, גידול השרקנים נפוץ מאוד ומגדלי שרקנים עורכים תערוכות גזעים, עבור גזע האנגורה, גזעים ארוכי שיער, גזע ההימלאיה וגזעים אחרים.

הגזעים הנפוצים בישראל הם ממין מעורב ברובם. הם ידידותיים ונוחים לגידול, ולא דורשים טיפול רב. יש לספק להם מעט ירקות פעם ביום (עלים ירוקים, חסה, גזר, פלפל, כרוב לבן ופטרוזיליה אך לא עגבניות או פירות הדר), לצד מזון יבש הנמכר בחנויות לחיות מחמד.

השרקנים פעלתניים מאוד, ונוהגים להתרוצץ ולשחק. הם זקוקים להרבה ויטמין C, ולכן בתור מקור לוויטמין C מומלץ לספק להם אבן ויטמינים (למכרסמים), פירות וירקות (יש לשטוף היטב) או חציר (רצוי אספסת). השרקנים נהנים ללעוס את המצע ולחפור מחילות בקש. אפשר לשים להם קופסאות קטנות או צינורות חלולים, שבהם הם אוהבים להסתתר ולשחק. יש לשים להם גזעי עץ קטנים (קרשים מעץ מלא, שאריות מנגריות) אותם הם יכולים לכרסם. מצע טוב הוא גלילי עץ המיועדים לחתולים. אין להחזיק את השרקן בטמפרטורה מתחת ל-18 מעלות צלזיוס, מתחת לטמפרטורה זו ישנה סכנה לירידה בתוחלת החיים של השרקן.

השרקן חששן מטבעו, אך שרקן מבוית רגיל לבני אדם, ובהדרגה יגבר ביטחונו באיש המאכיל אותו. שרקנים נקשרים לבעלים שלהם ולומדים מהר לזהות את קולות פתיחת המקרר או שקית האוכל ומשמיעים קולות שריקה והתרגשות בידיעה שהאוכל מגיע.[2] יש להרחיק את השרקן ממוקדי רעש חזק ואין להשאירו באור שמש חזק אף לא לזמן קצר. הקביה הוא חיה עדרית וחברותית, ולכן במידת האפשר יש לרכוש יותר משרקן אחד. אחרי ששרקן אחד יתרגל לשטח בבית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוסיף לו שרקן נוסף (במיוחד אם מדובר בשני זכרים), מפני שהשרקן הוותיק יתקוף את ה"פולש".[3]

שימושים אחרים בקביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסעודה האחרונה" של מרקוס ספאטה, בקתדרלה של קוסקו, מציגה שרקן כמנה עיקרית
  • השרקן הוא אורגניזם מודל מקובל בניסוייים מדעיים. מכאן נתקבל השם Guinea Pig ככינוי למושא ניסויים כללי, מונח אנגלי מקביל ל"שפן ניסיונות".
  • בפרו ובסביבתה (שם מכונה השרקן Cuy) מקובל לאכול את בשרו שנחשב למאכל הלאומי של פרו, עוד מימי ביותו של השרקן על ידי שבט האינקה.
  • ברפואה הדרום-אמריקאית העתיקה משתמשים בשרקנים כדי לגלות מחלות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנחס אמתי, מדריך לחיות מחמד בישראל, ירושלים: כתר, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרקן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]