שרקן

שרקן
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכרסמים
תת־סדרה:	דמויי קביה
משפחה:	קבייתיים
סוג:	קביה
מין:	שרקן
שם מדעי
Cavia porcellus ‏פלס, 1766

שרקנים בכלוב. מימין שרקנית נקבה, משמאל שרקן זכר ובמרכז שלושה גורי שרקן בני שבוע

שרקן בחווה בצרפת

שרקנים על עשב

שַׁרְקָן (שם מדעי: Cavia porcellus; ידוע בעברית גם בשמות חֲזִיר יָם או קָבִיָּה) הוא מין מכרסם בגודל בינוני אוכל צמחים, שמוצאו מהאזור שמצפון לנהר האמזונאס באמריקה הדרומית. הוא הובא לאירופה לראשונה על ידי הספרדים בזמן כיבוש פרו בשנת 1532. כיום השרקן נפוץ בכל העולם כחיית מחמד וכחיית מעבדה. הוא פעיל בעיקר בלילה, וביום מסתתר ואוכל. על אף דמיונו החיצוני של השרקן לאוגר, הם אינם שייכים לאותה המשפחה, אם כי שניהם שייכים לסדרת המכרסמים. שרקנים נפוצים מאוד כחיות מחמד, אך דורשים תנאים מתאימים לרבות שטח גדול מספיק, סביבה שקטה והעשרה (ראו: השרקן כחיית מחמד).

תוחלת חייו של השרקן היא 5–6 שנים בשבי, אך הוא יכול להאריך חיים עד שמונה שנים.

אטימולוגיה

השַׁרְקָן נקרא בעברית חֲזִיר יָם, בעקבות השפות האירופאיות. באנגלית השרקן קרוי "חזיר גינאה" (Guinea pig), בצרפתית "חזיר הודו" (Cochon d'Inde), בגרמנית "חזיר ים קטן" (meresweinchen) ובשפות אחרות בשמות דומים.

האטימולוגיה של השם "חזיר ים" לא ידועה בוודאות, וקיימות סברות שונות לגביה, אך אין סברה מבוססת ומקובלת באופן כללי. אחת הסברות היא שהשם ניתן משום שהוא הובא לאירופה מעבר לים, והזכיר לאירופאים את החזיר בהרבה מאפיינים פיזיים והתנהגותיים. בגרמנית הוא נקרא "חזיר ים קטן" ומקור השם היסטורי: בעבר הדולפין נקרא בגרמנית "חזיר ים" ומאחר שהקביה השמיע שריקות המזכירות דולפינים, הוא נקרא "דולפין קטן" על ידי הימאים שהביאו אותם בספינות, ו"דולפין קטן" מילולית היה "חזיר ים קטן".

בעברית, הנחיל לו פנחס אמתי את שמו העברי שרקן עקב הציוצים (הדומים לשריקות) שהוא משמיע בעיקר כאשר הוא מפחד או רעב. כיום נפוצים לחיה זו בעברית לצד "חזיר ים" גם השמות "קָבִיָּה" (השם המדעי ושם הסוג) ו"שרקן".

מבנה גוף

אורך גופו של שרקן בוגר מגיע עד 20 סנטימטר, וצבע פרוותו חום, כתום, לבן, אפור, שחור או שילוב של צבעים אלה. לשרקן אין זנב. בגפיים האחוריות יש לו שלוש אצבעות ובקדמיות - ארבע.

משקל השרקנית הנקבה נע בין 700 ל-1,000 גרם, ומשקלו של הזכר נע בין 900 ל-1,200 גרם.

רבייה

השרקנים הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שלושה חודשים, והשרקניות הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל חודשיים. תקופת הייחום של הנקבה נמשכת שישה עשר ימים. היריון של קביה נמשך בין חודשיים לחודשיים וחצי (59–72 יום), והנקבה יכולה להיכנס להיריון מחדש מספר שעות לאחר ההמלטה. השרקן מתפקד באופן עצמאי החל מזמן קצר לאחר הלידה.

בהמלטה נולדים בין שניים לארבעה גורים, אך לפעמים גם חמישה או שישה. הגורים נולדים במשקל של 75–100 גרם עם פרווה, בעיניים פקוחות וביכולת מוטורית גבוהה, ויכולים לאכול עצמאית מגיל שלושה ימים. עם זאת, הם זקוקים לחלב אם עד גיל ארבעה שבועות לשם בניית מערכת חיסונית חזקה ויציבה.

השרקן כחיית מחמד

שרקנים הם ידידותיים מאוד ולכן נוחים כחיות מחמד. חלק משרקני המחמד משוחררים בבית, אך לרוב מגדלים אותם בכלובים כמו אוגרים. בארצות הברית, גידול השרקנים נפוץ מאוד ומגדלי שרקנים עורכים תערוכות גזעים, עבור גזע האנגורה, גזעים ארוכי שיער, גזע ההימלאיה וגזעים אחרים.

שרקנים דורשים תנאים מתאימים לגידול: הם זקוקים לכלוב גדול מספיק, כשההמלצה היא לפחות מ"ר אחד לשני שרקנים, למצע עמוק של 3–5 ס"מ, מחומר מתאים שלא יזיק לדרכי הנשימה שלהם; הם זקוקים לסביבה שקטה וטמפרטורה מתאימה וכן לכמות מספיקה של ויטמין C ולצעצועי לעיסה והעשרה..

הגזעים הנפוצים בישראל הם ממין מעורב ברובם. הם ידידותיים ונוחים לגידול, ולא דורשים טיפול רב. יש לספק להם מעט ירקות פעם ביום (עלים ירוקים, חסה, גזר, פלפל, כרוב לבן תפוח עץ ופטרוזיליה אך לא אבוקדו, עגבניות או פירות הדר), לצד מזון יבש הנמכר בחנויות לחיות מחמד.

השרקנים פעלתניים מאוד, ונוהגים להתרוצץ ולשחק. הם זקוקים להרבה ויטמין C, ולכן בתור מקור לוויטמין C מומלץ לספק להם אבן ויטמינים (למכרסמים), פירות וירקות (יש לשטוף היטב), חציר (רצוי אספסת), וכופתיות מיוחדות לשרקנים שמוסיפים להן ויטמין C. חציר חיוני להם מכיוון שקיבת השרקן חייבת לעבוד כל הזמן אחרת היא עשויה להגיע למצב של קיפאון (כעבור מספר שעות) מה שיסכן את חייהם. כמו כן חציר עוזר בשחיקת השיניים של השרקן שלא מפסיקות לצמוח בתקופת חייהם.^{[דרוש מקור]}

השרקנים נהנים ללעוס את מצע החציר ולחפור מחילות בקש. אפשר לשים להם קופסאות קטנות או צינורות חלולים, שבהם הם אוהבים להסתתר ולשחק. יש לשים להם גזעי עץ קטנים (קרשים מעץ מלא, שאריות מנגריות) אותם הם יכולים לכרסם. מצע טוב הוא גלילי עץ המיועדים לחתולים. אין להחזיק את השרקן בטמפרטורה מתחת ל-18 מעלות צלזיוס, מתחת לטמפרטורה זו ישנה סכנה לירידה בתוחלת החיים של השרקן.

השרקן חששן מטבעו, אך שרקן מבוית רגיל לבני אדם, ובהדרגה יגבר ביטחונו באיש המאכיל אותו. שרקנים נקשרים לבעלים שלהם ולומדים מהר לזהות את קולות פתיחת המקרר או שקית האוכל ומשמיעים קולות שריקה והתרגשות בידיעה שהאוכל מגיע.^{[דרוש מקור]} יש להרחיק את השרקן ממוקדי רעש חזק ואין להשאירו באור שמש חזק אף לא לזמן קצר. הקביה הוא חיה עדרית וחברותית, ולכן במידת האפשר יש לאמץ יותר משרקן אחד. אחרי ששרקן אחד יתרגל לשטח בבית, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוסיף לו שרקן נוסף (במיוחד אם מדובר בשני זכרים), מפני שהשרקן הוותיק יתקוף את ה"פולש".

שימושים אחרים בקביה

ציור מאת מרקוס ספאטה משנת 1753, מציג מנת שרקן (Cuy) במרכז הסעודה האחרונה. הציור מוצג בקתדרלה של קוסקו.

• השרקן הוא אורגניזם מודל מקובל בניסויים מדעיים ביונקים, לצד עכברים וארנבים. שמו באנגלית Guinea Pig משמש כינוי למושא ניסויים כללי, בדומה ל"שפן ניסיונות" בעברית, שנתקבע בעקבות השגיאה הנפוצה לכנות ארנב או ארנבון "שפן".
• בפרו ובסביבתה (שם מכונה השרקן Cuy) מקובל לאכול את בשרו, שנחשב למאכל הלאומי של פרו עוד מימי ביותו של השרקן על ידי שבט האינקה. בשר שרקן הוא מאכל מקומי טיפוסי גם בבוליביה ובאקוודור.
• ברפואה הדרום-אמריקאית העתיקה משתמשים בשרקנים כדי לגלות מחלות.

ביות השרקן

השרקן בוית באנדים, ובכללם בפרו, במהלך האלפים השישי–השלישי לפנה״ס; סביב 2000 לפנה״ס כבר קיימות עדויות ברורות לשימוש בשרקני בית בפרו.

העדויות הקדומות ביותר לקשר אדם–שרקן בהרי האנדים הן בדרך כלל עדויות לניצול של שרקני בר: עצמות שרופות, סימני חיתוך, שרידים במטבחונים או בערימת פסולת מזון. מחקרים עדכניים שמסכמים את המצב מצביעים על כך שבאתרי האנדים המרכזיים יש עדויות לשימוש בשרקן כבר באלף התשיעי–השמיני לפנה״ס (כלומר סביב 9,000–8,000 לפנה״ס) כמשאב ציד, ורק לאחר מכן מתחיל תהליך הביות. מאמר ה־ DNA של Lord ואחרים (2020) מסכם שראיות ארכאולוגיות מן האנדים המרכזיים מצביעות על ביות בטווח רחב מאוד של 6000–2000 לפנה״ס — כלומר תהליך שנמשך אלפי שנים, ולא תאריך חד.

יש אתרים ופרסומים שמדברים על שרידי שרקן מבוית או בתהליך ביות בהקשרים מן התקופה הפרה־קרמית המאוחרת (Andean preceramic) והתקופה המכונה לעיתים “השלב המיתי/הפורמטיבי המוקדם” בפרו; למשל דיווחים פופולריים־ארכאולוגיים מציינים ממצאים במקדש הזרועות המוצלבות בקוטוש (Kotosh), מחוז הואנוקו (Department of Huánuco) בערך סביב 1800 לפנה״ס, כשרידי שרקנים מבויתים או בתהליך ביות. זו דוגמה טובה לכך ש”סביב 2000–1800 לפנה״ס” כבר אפשר לראות ביות מתקדם בהקשרים דתיים־טקסיים, גם אם התחלה ראשונית קדומה יותר.

ראו גם

• קביה (סוג) - שרקן הוא סוג של קביה.
• קפיבארה - גם ממשפחת הקביות
• קביות העולם החדש - תת-סדרה הכוללת את השרקן.

לקריאה נוספת

• פנחס אמתי, מדריך לחיות מחמד בישראל, ירושלים: כתר, 1992

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שרקן בוויקישיתוף

• שרקן, באתר ITIS (באנגלית)
• שרקן, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
• שרקן, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• שרקן, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• שרקן, באתר GBIF (באנגלית)
• שרקן, באתר Xeno-canto (באנגלית)
• שרקן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דורון פישלר, למה חזירי ים?, התשובה, 19 בפברואר 2025