חיים שיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

חיים שיף (1924 - 24 ביוני 2000) היה מלונאי, איש עסקים, עסקן פוליטי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים שיף נולד ב-1924, בעיירה קטנה בגליציה, פולין. אביו, דוב שיף עלה לארץ לבדו, ונהרג בפרעות המרד הערבי הגדול. שנה לאחר מכן, ב-1938 עלתה אימו וארבעת ילדיה. שיף החל לעבוד בגיל 14 בשוק הסיטונאי של חיפה, ועד מהרה התגלה כשרונו במסחר וכעבור שלוש שנים כבר החזיק בבעלותו שלוש חנויות.

ב-1940 הצטרף לאצ"ל, ולאחר מכן התגייס לצבא הבריטי בארץ ישראל, לדבריו עשה זאת במצוות האצ"ל. במסגרת שירותו עבד ביחידת הנדסה ונהג לדווח לחברי המחתרת על העברות נשק ותחמושת מסדנאות התיקון, והם שדדו את קרונות הרכבת בהם הועבר הנשק. לאחר שחשדם של הבריטים התעורר, נעצר שיף ונכלא. כעבור זמן קצר שוחרר והמשיך את פעילותו במחתרת. במהלך מלחמת השחרור נטל חלק זעיר עקב האסונות שפקדו את המשפחה: אחיו צבי שיף נהרג בקרב על הגנת קיבוץ יד מרדכי, אחיו יוסף נפצע קשה, והאח דוד נחשב נעדר. לאחר מלחמת השחרור שב לעסקים וניהל עסקי מזון, ובמקביל הצטרף לפעילות פוליטית במסגרת תנועת החרות, והקים יחד עם יוצאי האצ"ל את "חוג תגר" במפלגה.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעסקי המלונאות נכנס ב-1947 כאשר רכש בחיפה בית מלון כושל בשם "וינדזור". הוא שיפץ את המלון והקים בו אולם אירועים עם אטרקציות לאורחים, וכעבור שנה מכר אותו ברווח נאה להסתדרות. בכספי המכירה רכש מגרשים בירושלים ובנה את מלון "הנשיא", רכש את מלון אורגיל, והקים בריכת שחיה במושבה הגרמנית. הבריכה, שהייתה מעורבת לגברים ונשים, עוררה סערה בקרב החוגים החרדים והם הפגינו ברחובות העיר בדרישה לסגור אותה. לאחר שהרבנות הראשית איימה להסיר את תעודות הכשרות מבתי המלון שלו, מכר את הבריכה לקיבוץ שורש. במקביל לעסקי המלונאות ניהל עסקים נוספים: קנה את קולנוע אורגיל בירושלים, הקים את קולנוע חן בירושלים ומכר אותו לבנק לאומי, ייסד את חברת השלגונים קרטיב, ומכר גם אותה כעבור שנים אחדות ברווח.

ב-1963 קנה ברמת רחל סמוך מאוד לגבול עם ירדן, אכסניה לחיילים משוחררים בשם "היוזם" ובנה על שטחה את "מלון גני יהודה". במהלך העבודה חרג מהיתרי הבניה ובנה חלק מהמלון בתוך שטח ירדן – עניין שגרר תקרית בין המדינות ותלונה לוועדת שביתת הנשק. הרמטכ"ל דאז יצחק רבין עודד אותו להמשיך, אך שרי הממשלה התנגדו לכך והמדינה פנתה לבית המשפט. השופט הורה לו להרוס את החלק החריג אך שיף סירב לכבד את הצו וטען כי הבניה היא בשטחה של ירדן ואין לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בו. בעוד ההליכים נמשכים, פרצה מלחמת ששת הימים והמלון הפך להיות חלק מירושלים המאוחדת. כעבור שנים, הרחיב שיף את המלון ובנה בו 600 חדרים.
ב-1964 רכש את "מלון דולפין" שבשבי ציון. בעקבות תפוסה נמוכה, החל שיף לשווק את המלון לחברות גדולות ששלחו את עובדיהם לנופש ובמיוחד לחברי "אגד", שהגדילו ורכשו חלק מהבעלות במלון. שיף, שלא היה מרוצה מהתנהגות הנופשים במקום, שב ורכש מ"אגד" את חלקה במלון ולאחר מספר שנים, בשנות ה-70, מכר אותו לקופת חולים כללית שעשתה בו שימוש כבית הבראה.‏[1]

בשנות ה-70 ובשנות ה-80, המשיך שיף להגדיל את האימפריה העסקית שלו. הוא בנה את מלון דיפלומט בתל אביב ואת מלון המרינה בכיכר אתרים, מלון אמנה בירושלים, את פרויקט הבנייה מגדלי זאב ברמת גן, ובנין המשרדים "בית לייף" מעל מה שהיה אז "חנות השק"ם" ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

הקריסה וההתחלה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנות ה-80, הגיע שווי עסקיו ל-300 מיליון דולר כולל בתי המלון, מגרשים ברחבי הארץ וחברה להשכרת רכב. עד לתקופה זו הספיק שיף להיות מעורב בתביעות משפטיות ובשערוריות הקשורות בבתי המלון ובעסקיו האחרים. ובהם: צו סגירה שהוציא משרד הבריאות לשניים מבתי המלון, חריגות בבניית בתי מלון, סרוב לשלם מיסי עירייה בבת ים, ועוד.

ב-1989 קרסה האימפריה העסקית של שיף ובעקבות בקשת הבנקים שהיו נושי חובותיו הוכרז כפושט רגל. במהלך שנים אחדות נמכרו חלקים גדולים מעסקיו שהצליחו לכסות את החובות, וברשותו נותרו מספר בתי מלון ומגרשים.

לאחר שסיים לשלם את חובותיו, והוסרה ממנו ההכרזה כפושט רגל, חידש ב-1991 את פעילותו העסקית יחד עם בנו דובי שיף. הם רכשו נכסים בתל אביב, השקיעו בחברות הישראליות, והרחיבו את עסקיהם לרוסיה, גרמניה וברזיל.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיף נודע במיזגו הסוער, ובעניינים בהם הסתבך במהלך עסקיו, חלקם הביאו אותו לבתי משפט בתביעות שונות. עיקר התביעות נסובו על חריגות בניה בהיקפים גדולים, מכולם נחלץ בתשלומי כופר או בפשרות שונות שהצליח להשיג עם הרשויות.

שיף גם התפרסם בענייניו האישיים שעלו לכותרות העיתונים. בשלהי שנות ה-70 התפרסמה פרשת גירושיו המתוקשרים מאשתו איילה, אם בנו היחיד. באותה שנה הכיר את שושנה ויינר, שהייתה גם שותפתו לעסקים. ויינר נפרדה ממנו ועברה להתגורר עם ארנסט יפת.

שיף היה פעיל בתנועת הליכוד, ובמלחמת לבנון הראשונה השקיע מכספו הפרטי בייזום מאבק תקשורתי שנועד להסביר לציבור את מהלכי ממשלתו של מנחם בגין וההצדקה למלחמה. את המאבק ניהל בשם ארגון שקרא לעצמו "קבוצת הרוב הדומם".

שיף נודע כאספן אמנות, ובין הייתר תמך ומימן את עבודותיו של הצייר משה גבעתי.

חיים שיף נפטר בשנת 2000.

ב-2005 יזם בנו, איש העסקים דובי שיף, תערוכה במוזיאון רמת גן ושמה "לחיים". בתערוכה הוצגו 50 דיוקנאות של חיים שיף, כפי שצויירו בידי ציירים שונים על פי תמונותיו. החל משנת 2008 מעניק בנו, בשיתוף מוזיאון תל אביב לאמנות, את "הפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית".

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ללא תכתיבים הוצאת חיים שיף. (1993).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מלון לקביעת עובדות, באתר "המלונאים", עמ' 229-224