הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילים רוסיים על גבי טנק T-26 ברחובות תבריז

הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן הייתה אירוע במהלך מלחמת העולם השנייה במסגרתו פלשו כוחות צבא בריטניה וכוחות הצבא האדום של ברית המועצות לשטחה של איראן על מנת למנוע התייצבותה במלחמה לצד מדינות הציר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 משל באיראן השאה רזא שאה פהלווי. השאה, שקיבל את השלטון לידיו בשנת 1923, היה ידוע בחיבתו לפאשיזם, ובאהדתו להיטלר. היטלר הביע עניין באיראנים, הן בשל סברתו כי להם ולגרמנים מוצא גזעי משותף, והן בשל רצונו להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התיר השאה לסוכנים גרמנים פעולה חופשית בטהראן, וסייע למרד רשיד עלי אל כילאני בבגדד. היה אף בכוונתו להעביר את משאבי הנפט של ארצו לשליטה גרמנית, דבר שהיה פוגע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

לאחר הצטרפות ברית המועצות למלחמה, הפכה עמדתה של איראן לקריטית. איראן יכלה לשמש כנתיב למעבר אספקה מערבית דרושה ביותר בעת המלחמה בחזית המזרח, וזאת כאשר האספקה, לה הייתה זקוקה ברית המועצות כאוויר לנשימה, הגיעה במסלול ארוך ומסוכן דרך ארכנגלסק ומורמנסק, או דרך ארצות הברית לולדיבוסטוק. מסלולים אלו היו מוגבלים בהיקף האספקה שניתן היה להעביר דרכם, והמסלול הארקטי עבר בשטח שהיה נתון לאיום ימי גרמני. עמדתה של איראן שהיוותה דרך מעבר נוספת אל ברית המועצות, ומסלול יבשתי דרוש ביותר להובלת אספקה, קיבלה חשיבות רבה.

דרישות הבריטים והסובייטים כי הסוכנים הגרמנים יעזבו את טהראן, הביאו אך להפגנות פרו גרמניות, ולסירוב השאה לנקוט פעולה כלשהי.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המראה את עמדות צבאות בעלות הברית באיראן במהלך הפלישה

ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטים, הודים וסובייטים לאיראן, במבצע שכונה "מבצע עידוד" (Operation Countenance). הכוחות פיזרו מנשרים בהם קראו לחיילים האיראנים שלא להלחם, וכי לארצם אין כל סכנה. במנשרים הוסבר כי ארצם אינה "נכבשת", אלא "משוחררת" מידי הכוחות הפרו-נאציים.

השאה סירב לעצת מפקדי הצבא להרוס את רשת הכבישים המהירים שנבנתה ברחבי הממלכה, לאחר שבנייתה נעשתה בקושי רב. הדבר סייע רבות לניצחון מהיר וקל יחסית של כוחות בעלות הברית.

עם תחילת הפלישה, שלח השאה מברק דחוף לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רווזוולט בבקשה למנוע את הפלישה, בהתבסס על האמנה האטלנטית. רווזוולט לא יכל לסייע בנושא, כי ארצות הברית באותה עת שמרה על נייטרליות. עם זאת, רווזוולט ציין כי לדעתו יש לשמר את עצמאותה של איראן.

הכוחות הבריטיים וההודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז ח'וזסתאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הערים החשובות ביותר לכוחות הפולשים הייתה אבאדאן, בשל מפעלי זיקוק הנפט החשובים שבה. אלפי חיילים בריטים נשלחו אל העיר, שנכבשה רק לאחר קרבות פנים אל פנים.

ב-27 באוגוסט הגיעו הכוחות הבריטיים וההודיים על העיר אהוואז, בירת מחוז ח'וזסתאן. כוחות צבא איראניים כבר הקיפו את העיר, וקרבות עזים התחוללו סביבה. ב-29 באוגוסט הגיעו הצדדים להפסקת אש, שבסיומה נכנעה העיר לכוחות הפולשים.

מרכז איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז איראן נכבשה בידי דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10, בפיקודו של ויליאם סלים. סלים כלל לא היה באיראן, אך פיקד על הכוחות באמצעות הרדיו. מחוז כרמאנשאה, שאליו פלשו הכוחות תחילה, הוא בעל תוואי הררי, דבר שהכריח את הכוחות לצעוד בדרכים צרות. לאחר כ-20 ק"מ נחסם הכוח בידי כ-2,000 חיילים איראניים וחיל האוויר האיראני. חיל האוויר המלכותי סיפק סיוע אווירי קרוב ומספר קרבות אוויר התחוללו. לא נגרמו אבידות למטוסי חיל האוויר המלכותי, ושישה מטוסים איראניים הופלו.

לאחר ניצחון הכוחות הבריטיים, הדרך לכרמאנשאה, ובהמשך לטהראן נפתחה. המשך הפלישה חלף כמעט ללא התנגדות, למעט מספר עצים שהופלו כדי לחסום את הדרך ואף פיצוץ קטעים ספורים מהכביש, דבר שעיכב את הכוחות במספר שעות. העיר כרמאנשאה עצמה נכבשה ב-1 בספטמבר.

הכוחות הסובייטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון-מערב איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הסובייטים פלשו מהרפובליקה הסובייטית האזרית לתוך אזרבייג'ן האיראנית, וכבשו את הערים תבריז ויולפה ואת ימת אורמיה. כוחות סיור איראניים גילו את הפלישה, אך הצבא האיראני נכשל בניסיון לארגן מתקפת נגד ואף להרוס גשרים, דבר שאפשר לכוחות הסובייטיים לפלוש במהירות לתוך המדינה. במקביל כוחות צבא סובייטים נוספים כבשו את העיר ארדביל. למרות שבסמוך לעיר נמצאו כוחות צבא איראניים גדולים, מפקד הכוח נטש את המקום, וההגנה האיראנית קרסה בעקבותיו. וב-26 באוגוסט אזרבייג'ן האיראנית נכבשה.

באותו יום שייטת הים הכספי הביאה כוחות צבא למחוז גילאן, וכוחות הצבא האיראני התרכזו בעיר ראשת. על העיר התחוללו קרבות עזים, ולמרות עליונותם הטכנולוגית והמספרית, לא הצליחו הכוחות הסובייטיים לכבוש את העיר במשך כל היום. למחרת, החלו הפצצות עזות מן האוויר וכניסת כוחות מן הקרקע וכ-200 אזרחים הרוגים, וב-28 באוגוסט נכבשה העיר. קבוצת לוחמים סירבה להיכנע ונסוגה לעיר ראמסאר, שם המשיכה להלחם בכוחות הפולשים. אולם, למחרת הכריזה ממשלת איראן על הפסקת אש, מה שהביא לסיום הלחימה.

ב-27 באוגוסט נכבשה אורמייה, והכוחות הסובייטים החלו להיכנס לפנים המדינה.

מרכז איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר המדאן נתפסה בידי הכוחות הסובייטים ב-30 באוגוסט. במהלך כיבוש נהרג פעוט בעקבות הפגזה והתקוממות לא מאורגנת דוכאה. הכוחות נעצרו בעקבות התחלת משא ומתן עם הממשלה האיראנית.

צפון-מזרח איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות סובייטים פלשו מטורקמניסטן ב-25 באוגוסט, בדרכם למשהד, העיר השנייה בגודלה באיראן. חיל האוויר הסובייטי הפציץ את שדה התעופה בעיר, וקרבות עזים התחוללו במקום. ב-28 באוגוסט נכבשה העיר.

תוצאות הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוגוסט הורה השאה על החלפת ראש הממשלה המכהן עלי מנסור במוחמד עלי פורחי ועל פתיחת משא-ומתן עם הכוחות הפולשים. פורחי שהתנגד לשאה (בנו הוצא להורג על-ידו שנה קודם לכן), הביע בשיחות את רצונו בהפלת שלטון השאה. ב-16 בספטמבר נכנסו הכוחות הסובייטים לטהרן ותושבים רבים (בעיקר העשירים) נמלטו מהעיר. הכוחות הפולשים דרשו את הסגרת כל האזרחים הגרמניים, איטלקיים, הונגריים ורומניים. משמעות הסגרה זו הייתה כליאתם של האזרחים הזרים ואף (במקרה של הכוחות הסובייטיים) מוות. אך רוב האזרחים הזרים נמלטו מהמדינה דרך הגבול הטורקי.

השאה חויב לוותר על כיסאו ב-17 בספטמבר ויצא לגלות, בתחילה במאוריטניה ולאחר מכן ביוהנסבורג. בנו של השאה מוחמד רזה שאה פהלווי הוכתר לשאה במקומו, והסכם בריטי סובייטי ערב לשלמותה הטריטוריאלית של איראן, ולנסיגת הכוחות הזרים משטחה עם תום המלחמה. הכוחות הזרים נסגו רשמית מטהרן ב-17 באוקטובר, אולם למעשה איראן נשארה מחולקת בין בריטניה וברית המועצות עד לסיומה של המלחמה.

נסיגת הכוחות הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הזרים שהו בשטחה של איראן עד 1946 ולאחר מכן עזבו את איראן.

P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה ואיראן. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.