טוביה דוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוביה דוניה
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 11 באפריל 1877
שאוול, האימפריה הרוסית
פטירה 6 ביולי 1938 (בגיל 61)
חיפה, פלשתינה (א"י)
תקופת הפעילות 19061938 (כ־32 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביתם של טוביה וגיטה דוניה ברחוב חיים פינת רחוב הרצל בחיפה
קברו של טוביה דוניה בבית העלמין היהודי חוף הכרמל

טוביה דוּניֶה (11 באפריל 18776 ביולי 1938) היה מהנדס ומחלוצי הבנייה והתעשייה העברית החדישה בארץ ישראל. גיסו של חיים ויצמן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוניה נולד בשאוול שבליטא, ולמד ב"חדר", ישיבה, בית ספר ריאלי ובית ספר טכני גבוה בריגה. לאחר מכן למד בגרמניה הנדסת בניין. עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בעיר חיפה. שם נמנה עם מייסדי בית החרושת לשמן ולסבון 'עתיד', יחד עם שמואל יוסף פבזנר, שמואל איצקוביץ והמהנדס נחום וילבוש. הוא נשא לאישה את המוזיקאית גיטה ויצמן, אחותו של חיים ויצמן, שהקימה את קונסרבטוריון דוניה ויצמן.

דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירו, והיה ממייסדי בית משפט השלום העברי ב-1919 שבו שימש יו"ר ראשון עד 1923. דוניה היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, והקים בניינים רבים ברחבי העיר.

בבית החרושת 'עתיד' העסיק דוניה את המהנדס ברוך קטינקא, שהפך שותפו לבנייה הגדולה בארץ ישראל. הם הקימו, יחד עם איש הנדל"ן הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה, את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". החברה בנתה מספר בניינים מפוארים. הידועים בהם בירושלים הם ימק"א (1926–1933), שחנך הגנרל אדמונד אלנבי, ומלון פאלאס (1928-1929) שנבנה בממילא ביוזמת המועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני. כבוני המלון עם שותף ערבי, בנתה החברה גם את ביתו של המופתי בשכונת שייח' ג'ראח. בשנת 1935 היה שותף בחברת טוביה דוניה ושות' ביפו, אך עיקר עבודתו הייתה בחיפה.

טוביה דוניה נהרג בעת מאורעות המרד הערבי הגדול בשנת 1938 מכדור ברחוב המלכים, כיום דרך העצמאות בחיפה.[1] הותיר אחריו את רעייתו ושתי בנות - רינה ומיכל. לימים נישאה מיכל למילה ברנר, מחלוצי הספנות העברית.

מדרגות טוביה דוניה בהדר העליון בחיפה קרויות על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוך קטינקא, מאז ועד הנה, הוצאת קריית ספר, עמ' 289