טיוטה:שמאל ציוני

שמאל ציוני הוא כינוי עממי לזרם פוליטי-אידאולוגי בתוך השמאל הפוליטי בישראל אשר תומך ברעיונות הציונות ומנסה ליישם במדינת ישראל רעיונות המזוהים עם השמאל, בין היתר ניתן למנות את הרעיונות הללו: סוציאל-דמוקרטיה, הפרדת הדת והמדינה, זכויות אדם ואזרח ופתרון שתי המדינות.

מקורו של הזרם כבר בימיה הראשונים של התנועה הציונית, באנשי העלייה השנייה והשלישית שספגו את האידאולוגיה המרקסיסטית והסוציאליסטית, אך ראו צורך ייחודי לעם היהודי לריבונות והגדרה עצמית. מחלוקת נוספת במפה הפוליטית שהוסיפה את הצורך להבדיל את המחנה הסוציאליסטי מיתר המחנה הלאומי, היא סביב מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב בתקופת המנדט הבריטי.

האידאולוגיה

האידאולוגיה של השמאל הציוני מבוססת על שילוב בין האידאולוגיה הציונית לאידאולוגיה הסוציאליסטית. אנשי השמאל הציוני שואפים לחברה יהודית שוויונית וסולידארית, למדינת רווחה, סוציאליסטית וחילונית ולקידום אינטרסים מדיניים בדרכי שלום על ידי משא ומתן. רוב השמאל הציוני תומך במשטר סוציאל-דמוקרטי כמשטרה של המדינה, אם כי האגף הקיצוני של השמאל הציוני בתקופת היישוב החזיק בעמדות מרקסיסטיות ואף תמך בדיקטטורה של הפרולטריון. השמאל הציוני רואה חשיבות רבה במימוש זכות העם היהודי להגדרה עצמית ובקיום מקלט ליהודים ברחבי העולם.

שאלות טריטוריאליות

אחרי כיבוש יהודה, שומרון וחבל עזה במלחמת ששת הימים עמדו ממשלות השמאל הציוני לדורותיהן מול דילמה קשה בנושא ההתיישבות בשטחים. לוי אשכול תיאר את הדילמה על ידי דימוי מלחמת ששת הימים לחתונה, כאשר הערבים היושבים בשטחים הם הכלה והשטחים הם הנדוניה. על אף שהשמאל הציוני היה מעדיף לוותר על הכלה ולהישאר עם הנדוניה, מאחר שהדרך היחידה לעשות זאת אינה מתיישבת עם עקרונות הדמוקרטיה, ומאחר בצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, שני החלקים שווים בחשיבותם בעיניי השמאל הציוני, החתונה הזו מעלה דילמה קשה. לכן בתחילה לא מנעו ממשלות השמאל הציוני את ההתיישבות. אך החל משנות התשעים של המאה העשרים, החלה התנגדות בזרם זה לניהול מאבק צבאי על שליטת ישראל בשטחים תוך העדפת ניהול משא ומתן על הריבונות באזורים אלה או נסיגה מהם, על בסיס התפיסה שמדיניות זו של מאבק צבאי מוליכה למדינה דו לאומית, וכן מתוך מגמה להפסיק את הפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים, תוך הבטחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית הלכה למעשה.

אומנם תנועות השמאל הציוני כיום נוטות לראות בשלטון הישראלי בשטחים, ובפעולות רבות של צה"ל באזורים אלה, פעולות לגיטימיות של הגנה עצמית, אך הן רואות מצב זה כמצב זמני שיש לסיימו בהקדם. זאת בניגוד לרוב תנועות השמאל הרדיקלי הרואות בשלטון הישראלי בשטחים שלטון בלתי לגיטימי לחלוטין, ומצדדות במאבקם של הפלסטינים נגדו^{[דרוש מקור]}. כמו כן רואים התומכים בשמאל הציוני וגישה זו זלגה גם למרכז ולימין המתון, חיוב בוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל למדינות ערב בתמורה להסכמי שלום שכוללים שיתוף פעולה כלכלי ודיפלומטי. גישה זו באה לידי ביטוי בתמיכת מפלגות השמאל הציוני בהסכמי קמפ דייוויד, וביוזמתן להסכמי אוסלו עם אש"ף, משא ומתן להחזרת רמת הגולן לסוריה וחתימת הסכם השלום עם ירדן.

מדיניות כלכלית

ערך מורחב – ציונות סוציאליסטית

משה הס, אבי הציונות הסוציאליסטית

כמי שספגו את האידאולוגיה הסוציאליסטית, מתווי דרכו של השמאל הציוני שאפו למדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית. אמנם במסגרת המצומצמת של הקיבוץ לקחו אנשי העלייה השנייה והשלישית את הסוציאליזם צעד נוסף קדימה לעבר הקומוניזם, אך ברמה הלאומית, השאיפה הייתה שישראל תהיה מדינת רווחה.

יחסי דת ומדינה

אין אחידות דעים בקרב השמאל הציוני בנושא יחסי דת ומדינה. מיעוט רואה בדת כחיונית במשטר אך מרבית אנשי השמאל הציונים דוגלים בהפרדת הדת ומדינה או חופש דת.

תנועות

תנועות השמאל הציוני, כמו פועלי ציון והפועל הצעיר, ואחר כך אחדות העבודה, מפא"י והתנועה לאחדות העבודה, שהנהיגו את הסתדרות העובדים, היו בעלות השפעה גדולה ביותר ואף מכרעת בתנועה הציונית בתקופת היישוב והן לאחר הקמת המדינה. בצד מפלגת השמאל המתון והמרכזי מפא"י שהחזיקה במירב השליטה במוסדות היישוב ולאחר הקמת המדינה בממשלה, היו גם מפלגות שמאל מובהקות יותר, כמו פועלי ציון שמאל, שהדגישו את ההיבט הסוציאליסטי המהפכני בצד הציונות. גם התנועה לאחדות העבודה, על אף שהייתה ניצית יותר ממפא"י, נחשבה שמאלית יותר משום צידדה בסטלין נגד ארצות הברית, בגלל האידאולוגיה המרקסיסטית בה החזיקה. בשנת 1968 הוקמה מפלגת העבודה מאיחוד של מספר מפלגות, המרכזית שבהן הייתה מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, מפלגת העבודה התפצלה והתאחדה לעיתים קרובות, מתוך מפלגת העבודה בסוף שנות ה-90 הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק הקים את מפלגת ישראל אחת שחבריה היו ברובם אנשיה של המפלגה, גם מפלגת עם אחד של עמיר פרץ ומפלגת העצמאות הגדירו עצמן כמפלגות שמאל-ציוניות.

כיום (נכון ל-2021) מפלגת העבודה היא הנציגה הבולטת של השמאל הציוני בכנסת, בעשורים האחרונים החל דעיכה בכוחו של השמאל הציוני וזאת כחלק מהקטנת כוחו של השמאל בכלל, פרשנים רבים טוענים כי הירידה בכוחו של השמאל הציוני החלה לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין והגיעה לשיאה בעשור השני של המאה ה-21.

מלבד מפלגת מפלגת העבודה לדורותיה היו מפלגות שמאל ציוניות נוספות, כגוון ישראל דמוקרטית, התנועה ומפלגת הישראלים.

שמאל ציוני דתי

מלבד השמאל הציוני החילוני קיים זרם קטן בהרבה אשר כולל אנשי שמאל ציוני דתיים לאומיים, אחת ממפלגות השמאל הציוני והדתית המוכרות בישראל הייתה מפלגת מימד אותו הנהיגו הרב מיכאל מלכיאור והרב יהודה עמיטל.

מלבד מפלגת מימד הייתה גם את המפלגה הדתית-לאומית "המפד"ל", המפד"ל בתחילת דרכה מפלגת שמאל-ציוני דתית ולמעשה עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לצד השמאלי של המפה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.

ביקורת על השמאל הציוני

השמאל הציוני שותף עם הזרמים שמימין לו להנחת היסוד הלאומית היהודית, כאשר סלע המחלוקת בין אלו לאלו הוא סביב המדיניות שתשרת מטרה זו בצורה הטובה ביותר. לכן ביקורת על השמאל הציוני מימין היא סביב יעילות פתרון שתי מדינות לשתי עמים, עם זאת יש גם עמדות המשותפות הן לשמאל הציוני והן לשמאל הרדיקלי הוא הנחות יסוד ליברליות דמוקרטיות של זכויות אדם, כאשר כאן המחלוקת היא סביב הזכות להגדרה עצמית כאבן יסוד של הדמוקרטיה. בעוד השמאל הציוני רואה במדינה דו לאומית פגיעה בזכות להגדרה עצמית, הן של הפלסטינים והן של היהודים, השמאל הרדיקלי רואה בשתי מדינות לשני עמים פתרון הנוגד לזכויות הפרט.

ראו גם

• מסירת שטחים
• שמאל רדיקלי בישראל

לקריאה נוספת

• גדי טאוב, המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2007
• שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, עם עובד, תל אביב, 1980
• ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל : אשנב לשיח האידאולוגי בן-זמננו, שוקן, תל אביב, 1999

קישורים חיצוניים

• תומר רזניק, ‏שוללי השמאל הציוני מתקשים להבין את ההבדל בין סתירה רעיונית לבין מתח רעיוני, באתר מעריב אונליין, 20 בפברואר 2019
• יואב קרני, ‏פרשנות: 90 השנים של השמאל הציוני הסתיימו, באתר גלובס, 7 במרץ 2020