טיפול בשולחן חול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תהליך בן שישה מפגשים בטיפול בשולחן חול. כל תמונה מציגה את התמונה הנוצרת בסוף המפגש הטיפולי. אופן השימוש בחול ובמיניאטורות משתנה מיצירה ליצירה.

טיפול בשולחן חול היא שיטה בפסיכותרפיה מתחום הטיפול באמנויות, בה הכלי העיקרי הוא שולחן החול - ארגז ובו חול. בתהליך הטיפולי המטופל משחק ויוצר בשולחן החול. הכלי מאפשר העלאת תכנים נפשיים לא מודעים במטרה להשיג תהליך של ריפוי נפשי והתפתחות אישית של המטופל.

טיפול בשולחן חול הוא תהליך מתמשך, המלווה לרוב בשיטות נוספות מתחום הפסיכותרפיה. במהלך פגישה טיפולית, המטופל יכול לבטא את עצמו בשולחן החול באמצעות החול, מים ומגוון חפצים או דמויות. ניתן להתייחס למשחק בחול כצורה קונקרטית של דמיון פעיל. היצירה האישית של המטופל בחול, היא למעשה ייצוג כלשהו של עולמו הפנימי. בסיום תהליך היצירה בשולחן החול, ניתן לעתים פירוש סמלי לתוצר, על ידי המטופל ובסיוע המטפל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונה שתיארה את שולחן החול כשיטה טיפולית הייתה מרגרט לוונפלד, פסיכולוגית אנגלית, בשנת 1929. היא קראה לשיטה "טכניקת העולם". הפסיכואנליטיקאית השווייצרית דורה קאלף פיתחה את השיטה וביססה את התאוריות שלה על עקרונות הפסיכולוגיה של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג. קאלף קראה לשיטה בשם "Sandplay" שמשמעותו משחק בחול.

מבנה שולחן החול[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולחן החול כפי שנראה בתחילת המפגש הטיפולי
מיניאטורות לשימוש בשולחן החול

שולחן חול הוא שולחן או ארגז העשוי לרוב מעץ ולו שוליים מוגבהים היוצרים חלל פנימי. קלף ולוונפלד קבעו שפנים הארגז יהיה צבוע בכחול, כדי לדמות את המים או השמים כאשר פנים הארגז נחשף. המידות המקובלות של הארגז הן בערך אורך של שבעים ס"מ, רוחב של חמישים ס"מ, ועומק של כשבעה ס"מ. מידות אלו מאפשרות ליוצר להביט בכל שטח הארגז בלי להזיז את ראשו.

החול (לרוב חול ים) ממלא את הארגז עד מחצית גובהו. חלק מהמטפלים משתמשים בשני מגשים נפרדים, כשבאחד החול יבש ובשני - לח. השימוש בחול נשען על ההנחה שחומרים טבעיים כמו חול יוצרים תהליכים רגרסיביים ומעוררים חקירה של הסביבה תוך ניסוי וטעייה. חקירה יצירתית זו והמגע עם החול מאפשרים העלאת תכנים נפשיים בלתי מילוליים מודחקים וזכרונות מוקדמים.

בסמוך לארגז מוצע למטופל אוסף של חפצים מיניאטוריים כגון צעצועים ממוזערים (חיות, אנשים, כלי רכב, גדרות, מפלצות וחיות אגדיות), חפצים מהטבע (עלים, אבנים, ענפים, צדפים), חומרים ליצירה (נייר, פלסטלינה, בד) ולמעשה כל חפץ שיכול לשמש ליצירת עולם סימבולי או קונקרטי.

התהליך הטיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הטיפול המטופל יוצר עולם כפי שהוא מוצא לנכון. העולם יכול להיות תמונה סטאטית או התרחשות דינמית. המטופל יכול לבחור אם להשתמש במיניאטורות או לעבוד עם החול והמים בלבד. המטפל עוקב אחר העבודה ולעתים גם מתעד אותה בכתב או בציור ללא כל התערבות מצידו. לרוב, ישאיר המטופל בלכתו את התמונה הסופית על גבי שולחן החול, והמטפל יצלם את התמונה ויחזיר לקדמותו את שולחן החול.

בחירת המיניאטורות, כמו גם יצירת הדימויים והמצבים, הן בעלות ערך טיפולי סימבולי. למשל, מטפלים בגישה יונגיאנית ימצאו בסימבולים אלו קשרים לארכיטיפים. על פי הגישה הטיפולית, יש משמעות לבחירות מודעות ולא-מודעות הנוגעות הן לתכנים הישירים אותם מעלה המטופל והן לתכנים עקיפים המתייחסים לשולחן החול; ניתן להקבילם לאופן בו מתייחס מטפל באמנות לציור.

תפקיד המטפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולות שונות מציעות תפקידים שונים למטפל במהלך הטיפול בשולחן חול, ולכן המטפל יכול להיות צופה או מפרש, בהתאם לגישה הטיפולית שלו. מטפלים בגישה היונגיאנית לרוב יימנעו ממתן כל תגובה במהלך העבודה, ולדידם עצם נוכחות המטפל היא זו שיוצרת סביבה המאפשרת תהליכים נפשיים. מטפלים בגישה ההתייחסותית, תופסים את המטופל כמרכזי בהבנת היצירה שלו וכבעל הכלים לפרש את יצירתו, ולעומתו פרשנות המטפל, בדומה לשיטות המסורתיות, היא למעשה כפייה של עולמו של המטפל על המטופל. בתפיסה זו המטפל יכול להציע את נקודת מבטו, אך היא תשמש כהצעה או השערה בלבד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לינור שטיינהרדט (2004), "בין כוכבי שמיים לחול הים", הוצאת שער הים
  • ג'ואל רייס-מנוחין (1993), "משחק בחול - על פי תורת יונג", הוצאת ספרים "אח" בע"מ, תל אביב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]