טלאל אסד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טלאל אסד (נולד ב-1932) הוא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת העיר ניו יורק. ביקורתו על יחס המערב למזרח קדמה בכמעט עשור לזו של אדוארד סעיד, אולם מסיבות שונות סעיד היה המשפיע יותר וכך גם תהילתו.

טלאל אסד תרם תרומות תאורטיות חשובות למחקר הפוסטקולוניאליזם, נצרות, אסלאם והפולחן ולאחרונה עסק בחקר האנתרופולוגיה של החילוניות. בהשתמשו בשיטה הגניאלוגית שיצר פרידריך ניטשה ופיתח מישל פוקו, אסד "במונחיה המורכבים של השוואה שאנתרופולוגים, תאולוגים, פילוסופים ומדעני המדינה רבים קיבלו כשדה בור שלא נחרש עדיין של חשיבה, שיפוט ופעולה. בעשותו כך הוא יצר, פתח והבהיר אפשרויות חדשות של תקשורת, קשר, והמצאה יצירתית שבהם שוררת התנגדות ושוויון נפש מצד המחקר[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלאל אסד הוא בנו של מוחמד אסד, יהודי שהמיר דתו לאסלאם ומחברם של ספרים אחדים על האסלאם. טלאל אסד נולד בערב הסעודית וגדל בפקיסטן, למד בפנימייה מיסיונרית שם הוא היה אחד המוסלמים הבודדים בתוככי רוב נוצרי. נדמה שמצב זה גיבש אצל אסד ראייה ייחודית לגבי היחסים שבין המזרח-מערב והשפיע על מחקריו בעתיד. לאחר מכן הוא נשלח לאנגליה ללמוד אדריכלות. הדבר לא משך אותו באופן מיוחד והוא נדד לאדינבורו שם הוא נחשף בפני הזרמים האמריקאיים של האנתרופולוגיה, כגון אנתרופולוגיה פסיכולוגית, אנתרופולוגיה סימבולית וזרמים נוספים. לאחר סיימו את התואר השני באדינבורו הוא פנה הלאה לאוקספורד על מנת לעבוד עם האנתרופולוג החברתי אי.אי.אבנס-פריצ'רד, שערך מחקרים במזרח התיכון ובאפריקה, הידוע שבהם אודות שבט הנואר בסודאן ושבט הסנסוי בלוב. היה זה כתוצאה מחיבורו עם אבנס-פריצ'רד ועבודתו שאסד בחר ליישם במחקר שדה עבור ספרו על הקקביש במהלך תקופת עבודתו בהוראה במשך חמש שנים באוניברסיטת חרטום שבסודאן, משרה שהוא רכש באמצעות מערכת היחסים הקרובה בין אוניברסיטאות סודאן ואוקספורד. ספרו של אסד: "הערבים הקבבישים: עוצמה, סמכות והסכמה בשבטים הנוודים", שיצא לאור בשנת 1970, הוא בבואה של מחשבתו באותו הזמן על קולוניאליזם ואנתרופולוגיה. עניינו של אסד נעשה ממוקד על הקולוניאליזם ועל הדרכים בהם המערב הגדיר את המזרח כ"לא-מערבי". על קולוניאליזם, כתב אסד מאוחר יותר: "יש הטוענים כי התהליך ההיסטורי של בנייתה של חברה אנושית חילונית גרם לאכזריות שהוציאה את הזר מתוכה. לכן לעתים קרובות טוענים שהשלטון האירופי בארצות קולוניאליות, למרות שלא היה דמוקרטי בעצמו, הביא לשיפורים מוסריים בהתנהגות - דהיינו, הנטישה של הלכות התנהגות שהיו פוגעות בבני האדם".[2] הוא ממשיך: "אני בכל אופן מעוניין להציע, שבניסיונם להוציא אל מחוץ לחוק מנהגים, השליטים האירופים סברו כי אלימות לא נגעה לסבלם של המקומיים, אלא השאיפה לכפות את מה שהם החשיבו כסטנדרטים מתורבתים של צדק ואנושיות על האוכלוסייה הנתונה, דהיינו השאיפה ליצור בני אדם חדשים".[3]

במהלך היותו מרצה באוניברסיטת הול, החלו אסד ועמיתיו רוג'ר אוון וסמי זוביידה לקיים סמינרים קבועים ולפרסם מאמרים בחקר המזרח התיכון, והם יסדו את כתב העת Review of Middle East Studies, שיוצא לאור החל משנת 1975, על מנת לפרסם מאמרים מהסמינרים הללו. כשספרו רב ההשפעה של אדוארד סעיד האוריינטליזם התפרסם בשנת 1978, הפופולריות תוגברה וחוזקה עקב חקירתו של אסד את השימוש בסטנדרטים של העולם המערבי כאמות מידה כלפי העולם הלא-מערבי.

לאחר הזמן ששהה בהול, חצה אסד את האוקיינוס האטלנטי והצטרף לפקולטה למדעי החברה בניו סקול כפרופסור לאנתרופולוגיה. ב-1993 הוציא לאור את ספרו הגניאלוגיות של הדת: שיטה והנמקה של כוח בנצרות ובאסלאם, לאחר שעבר לארצות הברית. חלקים ממנו נכתבו בנפרד קודם למיקומו מחדש. העבודה התקבלה היטב ונסקרה במידה מרובה. בריאן ס. טרנר בביקורתו על הגניאלוגיות הצהיר: "הספר מסכם את הניתוח של התרבות הלאומית הבריטית תחת ההשפעה של הרב-תרבותיות, אסלאמיות ושינויים שחלו בדת, במיוחד בסוגיות הללו ששורטטו בספרו של סלמן רושדי פסוקי השטן.".[4]

עבודתו של אסד מגדירה דת כנתונה בהקשר: כל דת היא פרי התרבות וההתפתחויות ההיסטוריות הייחודיות. הדבר נובע מהשקפתו של אסד על החילופין שחלו בין המזרח למערב, בין העולמות ה"מתפתחים" ל"מפותחים", ולגבי מי צריך להשתתף בהם. כפי שכתב ברוס לינקולן בסקירתו את הגניאלוגיות, אסד "החזיק בדעה שהאתנוגרפים ואחרים חייבים להגביל עצמם לביקורת תיאורית לאלו שהשתתפו מיד ראשונה בשפה ובתרבות תחת דיון: כלומר, אנשים שהציעו את ביקורתם על בסיס ערכים משותפים ושמוכנים להתעסק בשיח ממושך של תן וקח.[5] מדידתן של חברות לא-מערביות לפי אמות המידה המערביות נוצריות תציב את החברות הלא-נוצריות והלא-אירופאיות במעמד שממנו הן לעולם לא תוכלנה להשיג את הסטנדרטים הללו.

כתיבתו של אסד התמקדה לאחרונה במחקר על חילוניות ומודרניות. במאמרו "לחשוב על החילון והחוק במצרים" מגדיר אסד את החילוניות כך: "חברה חילונית... היא בניה מודרנית המבוססת על הבחנה חוקית בין הציבורי לפרטי, על הסדר פוליטי הדורש שה'דת' תחשב על פי החוק לנחלתו של הפרט, על בסיס אידאולוגי של אינדיבידואליזם מוסרי והורדתו בדרגה של הנושא הידוע, על חגיגתו של הגוף הפיזי כמו גם על טווח של דקויות אבחנה אישיות, שכולן נבעו מאירופה המערבית יחדיו עם הבנייתה של המדינה המודרנית."[6]

אסד אמר על המודרניות, "אחד מהדברים ששומה על המודרניות לעשות, כפי שאתה יודעים, הוא לחסל אפשרויות שונות."[7] יתר על כן, בראיון עם סאבא מחמוד שפורסם ב-Stanford Humanities Review, מסביר אסד כי האקדמיות האירופיות "עדיין מניחות הנחות שמונעות מהן מלפקפק בהיבטים של המודרניות המערבית. לדוגמה, הם קוראים לתנועות אלה (כמו האסלאמיזם) "ראקציונריות" או "מומצאות", בהניחם את ההנחה שהמודרניות האירופית אינה רק המדד שלפיו יש לשפוט את כל ההתפתחויות בנות זמננו, כי אם גם המסלול האוטנטי היחיד לכל מסורת."[8]

בהתחשב ברקע ובתחומי העניין שלו, אסד נעשה לאחרונה פרשן פופולרי לענייני השעה: הוא התבקש לדבר ולכתוב אודות פונדמנטליזם בעולם האסלאמי וניתוחיו את החברות החילוניות המביטות בפונדמנטליזם היו המוקד של מספר מאמרים אחרונים.[9]

סקירה על מחקריו של טלאל אסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם אי. קונלי מסכם את תרומתו התאורטית של אסד כלהלן:

  • החילוניות אינה החלוקה גרידא בין הנחלה הציבורית לפרטית שמאפשרת לגיוון הדתי לפרוח באחרון. היא עלולה בעצמה להיות מובילתה של עוולות חמורות. והיא צופנת בחובה הגדרה חדשה של "דת" שמסווה כמה מאורחות החיים הבעייתיות ביותר שלה מעצמה.
  • ביוצרה את החלוקה האופיינית בין החלל הציבורי החילוני והחלל הפרטי הדתי, החילוניות האירופאית שוחרת להטיל מרותה על פולחנים ושיטות ולתוחמם לנחלה הפרטית. על כל פנים בעשותה כן, היא מאבדת את מגעה עם הדרכים בהן מתגלמות פרקטיקות של התנהגות על מנת לסייע לייסד תרבות, בכלל זה התרבות האירופאית.
  • יצירתה של אירופה המודרנית כיבשת וכתרבות חילונית, מחייבת אותה להתייחס למוסלמים כמצויים בתווך של מחד, אזרחים ערטילאיים ומאידך, מיעוט מובדל שיש או לסובלו (כגישה הליברלית) או להגבילו (כגישה הלאומית), תלוי בפוליטיקה של השעה.
  • החוקות האירופאיות, המודרניות, והחילוניות של האסלאם, באפקט מצטבר, מתכנסות אל סדרה של ניגודים פשוטים בין עצמם לבין הפרקטיקות האסלאמיות. המונחים הללו של ניגוד מסלפים את התחביר העמוק של החילוניות האירופית ותורמים למלחמות התרבות שמניבים פרי של ההגדרות הללו שהם מבקשים לשפרן". (Powers of the Secular Modern: Talal Asad and His Interlocuters, 2006, pg 75-76).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Talal Asad, The Kababish Arabs: Power, Authority, and Consent in a Nomadic Tribe, 1970, Praeger Publishers.
  • Talal Asad, "Market Model, Class Structure, and Consent: A Reconsideration of Swat Political Organization," Man Vol. 7(1), pp. 74-89 (1972).
  • Talal Asad, Genealogies of Religion: Discipline and Reasons of Power in Christianity and Islam, 1993, The Johns Hopkins University Press.
  • Talal Asad, On Suicide Bombing, 2007, Columbia University Press.
  • Talal Asad, Formations of the Secular: Christianity, Islam, Modernity, 2003, Stanford University Press

תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טלאל אסד, כינון החילוניות: נצרות, אסלאם, מודרניות, תרגום: ד"ר זֹהר כוכבי, עריכה מדעית: ד"ר דרור ק' לוי, רסלינג, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William E. Connolly, Powers of the Secular Modern: Talal Asad and His Interlocuters, 2007, pg 75
  2. ^ Formations of the Secular: Christianity, Islam, Modernity. Stanford: Stanford University Press, 2003, p. 109.
  3. ^ שם, p. 110.
  4. ^ Bryan S. Turner, Deakin University, in Sociology of Religion, V. 55, No. 3, (Fall 1994) pp, 371-373.
  5. ^ Bruce Lincoln, University of Chicago, in History of Religions, V. 35, No. 1 (August 1995) pp. 83-86.
  6. ^ Thinking about secularism and law in Egypt. Leiden, ISIM, 2001.
  7. ^ David Scott and Charles Hirschkind, editors, Powers of the Secular Modern: Talal Asad and his Interloctures. Stanford: Stanford University Press.
  8. ^ ראיון "Talal Asad, modern power and the reconfiguration of religious traditions" by Saba Mahmood. Stanford Humanities Review, V, 5, No. 1
  9. ^ לדוגמה Thinking about Secularism and Law in Egypt. Leiden, ISIM, 2001 (ISIM papers, 2), וכן "Beirut Conference on Public spheres", October, 22-24, 2004