טליה ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טליה ישראלי
לידה 1 באוקטובר 1976 (בת 47)
ירושלים, ישראל
תחום יצירה ציור

טליה ישראלי (נולדה ב-1 באוקטובר 1976) היא ציירת ישראלית. הציגה למעלה מעשר תערוכות יחיד והשתתפה בלמעלה מ-50 תערוכות קבוצתיות בישראל ומחוצה לה. עבודותיה נמצאות באוספים ציבורים ופרטיים רבים בישראל, ארצות הברית, קנדה, צרפת ואנגליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טליה ישראלי נולדה בירושלים וגדלה בשכונת ניות. היא דור תשיעי בירושלים והסבא רבא שלה היה שלמה ישראל שיריזלי, מו"ל ודמות מרכזית בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ישראלי היא בוגרת הגימנסיה העברית בירושלים.

בשנת 1998 החלה את לימודי התואר הראשון באמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. במסגרת לימודיה השתתפה ישראלי בתוכנית חילופי סטודנטים עם בית הספר לאמנות שבגלאזגו, סקוטלנד, וב-2002 סיימה בהצטיינות את התואר. בין השנים 20032005, למדה ועבדה בלונדון, אנגליה, שם השלימה לימודי תואר שני בבית הספר לאמנות גולדסמית' (Goldsmiths). בשנים אלו הציגה בלונדון בתערוכות שונות בגלריות מקומיות ועבדה בין השאר עם האוצר והגלריסט קארל קוסטיאל וד״ר אנדרו רנטון. עם חזרתה לארץ בשנת 2005 החלה לעבוד עם הגלריסט אלון שגב והציגה בגלריה אלון שגב בתל אביב מספר תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.

ישראלי הציגה תערוכות יחיד בארץ ומחוץ לה, בחללי אמנות שונים, ביניהם במוזיאון אשדוד לאמנות, במוזיאון ראלי בקיסריה, בבית האמנים בירושלים, ובגלריות רבות, כגון גלריה מאיה, גלריה קרן טיילור בפריז, וגלריה בארי קיבוץ בארי. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בין השאר במוזיאון חיפה לאמנות, גלריה ברבור, מוזיאון בר דוד, סדנאות האמנים תל אביב, בית הנסן, ובגלריות בלונדון, מילאנו, מוסקבה ועוד.

ישראלי אצרה מספר תערוכות ציור ביניהן התערוכות הקבוצתיות ״מנועי חיפוש״, בגלריה דולינגר (2009), ו״פלנטי״ בגלריה מנשר (2012), ו"שחר סמיך", תערוכת זוגית לבוגרות השלוחה החרדית בגלריה של המחלקה לאמנות בצלאל (2020).

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציוריה של טליה ישראלי מתארים נוף, מקום, ולרוב נעדרי דמויות. בציוריה המוקדמים ציירה ישראלי מבני תעשייה, מפעלי תרופות ואתרי בנייה. במתודת הפעולה שלה היא בוחרת מקום, משוטטת בו ומציירת סדרה המגיבה אליו. בשנת 2009 שיטת העבודה שלה השתנתה והתמקדה בסביבת הסטודיו שלה.

במסעות השיטוט שלה ישראלי כמו דוגמת את המרחב העירוני במצלמתה, והדימויים הצילומיים משמשים בסיס לציור הנע בין מופשט לפיגורטיבי, במראה כמו-מפוקסל שחושף את אמצעי הדגימה הדיגיטליים.[1] הציור שלה תופס את המתח והרווח שבין הצילום שצילמה לזיכרון שלה מהמקום. הציור הוא שכבות של זיכרון ותודעה. בעוד שצילום מנציח מצב סטטי, הציור הנטורליסטי של ישראלי חושף את הלא מודע של העיר, את המודחק והזניח. זהו נטורליזם עכשווי המחליף את היציאה אל הטבע בשיטוט במרחב העירוני, והיישום הציורי שלו כבר מכיל בתוכו היבטים של אקספרסיוניזם והפשטה.[2]

טליה ישראלי, מחשבות על שיגור ופיח, 2017, ציור קיר, גלריה קו 16, תל אביב

בשנים 1999 – 2017 ציירה ישראלי בעיקר בצבעי שמן על בד, נייר ועץ. בשנת 2017 חזרה לצבעי הספריי בהם השתמשה בזמן לימודיה. בשונה מעדינותם של מכחולי צבעי השמן, הספריי מותז בצורה גסה יותר, כתמי וקשה לשליטה. זוהי טכניקה שונה בתכלית מעבודה עם מכחול שלא מאפשרת תיקון או חזרה לאחור. נטייתה הטבעית לצייר בממדים גדולים, עניינה בביטול המרחק שבין הציור ל"עולם" ובפעולה הפרפורמטיבית של הציור הובילו אותה לבחירת קירות כמצע לציור. עבודות קיר שלה הוצגו בגלריה קו 16 וגלריה מאיה בתל אביב, גלריה סקלר במודיעין, בבית הנסן ובגלריה ברבור בירושלים. רוב העבודות הללו נמחקו פרט לציורי הקיר שציירה ברחוב המרד בתל אביב ובגלריה קו 16 בעיר, אשר עדיין נמצאים במקום.

בציורי השמן של ישראלי ניתן לראות איכות קולאז'ית בעלת שבריריות מתפרקת, בעקבות השימוש בשבלונות ומסקינטייפ, שימוש שהלך ותפס תאוצה עם חזרתה לשימוש בצבעי ספריי. לציוריה אסתטיקה קומיקסית, בעלת צבעוניות רוויה ומפתה, לעיתים גרפית.[3] אסתטיקה זו שניכרת בציוריה, ובעיקר באלו מתקופתה באנגליה, הלכה ופחתה עם חזרתה לארץ, התכווצה למשפחות צבעים, וכמו דהתה עם השנים ועם עיסוקה בסביבה המקומית ובמציאות הארצישראלית, עד שהפכה מונוכרומטית בתערוכה "אחד ההרים" (2020).

ביו-פאאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הציגה בגלריה אלון שגב את התערוכה "ביו-פאאור". בציורים שהוצגו בה, עליהם עבדה ישראלי בשנים 2006 – 2007, נגלו לצופה, בין היתר, מראותיו של מפעל לייצור תרופות באזור תעשייה דרומי, שעברו רדוקציה גרפית תחת מכחולה, עד הזרתם הכמעט מוחלטת. יש וניתן לאתר את השפעתם של הילה וברנרד בכר, אמני הצילום הטיפולוגי הגרמניים, על סדרת עבודות זו. בשונה מהם מבטה של ישראלי פולש אל קרביו של המקום.[4]

טליה ישראלי, The Living Cell, 2007, שמן על בד, 135 על 150 ס"מ

הצייר יצחק ליבנה תיאר את ציוריה ומאפייני יצירתה:[5]

"זהו "ציור נואר", ציור שעולה ממנו תמונת מתבונן יחיד המשוטט בלילה במגרשי חנייה, בחצרות בניינים או במפעלים נטושים. המבנים הנצפים בציורים הם לרוב שלדים חשופים, פיסוליים המגלים את מה שתומך בנוף המתואר. הציורים חותרים לחשיפת המבנה הפנימי שלהם. בחלקם נראות המערכות כמפוי של מערכת עצבים או מערכות ביולוגיות פנימיות אחרות. בחלק מהמבנים שוררת פגיעות ושבירות שעל סף קריסה. הגריד שנראה כצף ועולה בחלק ניכר מהעבודות מגלה שהנושא של הציורים הוא הציור עצמו, יכולתו לתאר את העולם נסיונותיו הנואשים לעשות זאת בעזרת פיגומים מורכבים וסכנת הקריסה התמידית. מדובר אם כן בציור שהטיול הנוקטורני שבבסיסו מנוצל לרפלקסיות על ציור ולמחשבות על בדידותו של האמן המתבונן בעולם".

עיר אחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2008 התמקדה ישראלי בהתבוננות וציור סביבת המחיה שלה בעיר תל אביב. ציוריה מהשנים 2008 – 2009 מציגים פרברי שינה, משובצים במבנים ובתים, הטובלים בגינות ירק פסטורליות. הנופים הופכים מופשטים, גנריים, ונדמים לעיתים כמרחבים פלסטיים בדויים, קולנועיים במובנם הסכמטי, התפאורתי. השימוש, שעושה הציירת, במפות ובדימויים עיליים ממנוע החיפוש של Google Earth, ממחיש את עינו של 'האח הגדול', המפקחת וממשטרת את המרחב הציבורי.[6]

לתערוכה ״עיר אחרונה״ (2011) שהוצגה בגלריה טבי לאמנות בתל אביב, יצרה ישראלי מעין יומן עירוני של עשרות ציורים המצוירים על גבי מצעיי רחוב שונים, מפלטות עץ ועד יריעות ברזנט. אוצרת התערוכה דנה גילרמן טענה כי הציור של ישראלי חושף מבט נשי, שמבטא את הרגשת הבהלה והקלסטרופוביה נוכח העיר החשוכה. דרך ההתבוננות של ישראלי לעולם תנציח עמדה זרה ואחרת מזו ההגמונית: נקודת מבט ייחודית של אישה במרחב הציבורי הכאוטי.[7] בקטלוג התערוכה כתב ד״ר בן ברוך בליך:[8]

״ישראלי מעלה אל פני השטח תהיות בדבר מעמדה האונטולוגי של העיר גם כאשר מוצגים בציור פרטים לכאורה סתמיים, כמו עציץ או כיסא, שמגרש המשחקים שלהם איננו ייחודי דווקא לסביבה האורבנית והם נמצאים בכל סביבה אפשרית. עם זאת, בהיותם נטועים בהקשר אורבני, הריהם מייצגים את חוויית הניכור, הזרות ואף האובדן, המלווים כמו צל כל מי שמתגורר בסביבתן או בתוכן של ערים. שלא כמו הציור הריאליסטי, בו מוצג הכרך מתוך כוונה לתעד או להבליט את עושר האפשרויות של החיים בו, הרי אצל ישראלי מגיע הכרך לידי מיצוי תוך עיוות מכוון של הפרטים הארכיטקטוניים והטונליות הצבעונית. מחד, ישראלי מאזכרת את ציורי העיר של זרם האקספרסיוניזם הגרמני, ובייחוד את עבודותיו של אריך הקל, הבוחן את האספקטים האפלים של העיר… מאידך, ניתן לאתר בציוריה של ישראלי רמזים מתוך ציוריו של אדוארד הופר האמריקאי, המאופיינים במדדה, במבוכה ובשעמום פרובינציאלי..."
טליה ישראלי, העלייה, 2014, שמן על בד, 200 על 143 ס״מ

דור שלוש / נווה שאנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2012 עברה ישראלי לצייר את מראותיה של דרום תל אביב על בדים גדולי ממדים ולא מתוחים. את סדרת ציורים אלו הציגה בשתי תערוכות יחיד שונות: ״דור שלוש״ (2014), בגלריית פיינברג פרוג'קט באוצרות ים המאירי, ו״נווה שאנן״ (2015), בגלריה של קיבוץ גבעת חיים איחוד, באוצרות רותי אמיתי-חינסקי. אמיתי-חינסקי כתבה בטקסט התערוכה:

"העבודה בסביבה הסואנת והצפופה יחד עם סד הזמן הקצוב המוקדש על ידה לפעולה הציורית, גוררים מהלך אמנותי תמציתי, אינטנסיבי ודחוס. זהו ציור של שכבת צבע אחת המצוירת במכחול יבש המותיר על הבד חותם מחוספס וגולמי. במקומות אחדים יש רמזים לגושי צבע קליפתיים המזכירים רגבי בוץ שיבשו. היעדרה של שכבת גימור חלקה ומהוקצעת חושפת חלקים בציור שבהם מופיעות עקבות שערותיו הנוקשות של המכחול הפועל כסקלפל מנתחים המקלף את שכבת האפידרמיס. פעולה זו חושפת פיסות מבד הציור התעשייתי, מקליפת המבנה המאובקת ואת רקמת הבשר המדממת של העיר המסתתרת מאחורי הפסדה של מיתוס "העיר הלבנה".
טליה ישראלי, סלמה, 2014, שמן על בד, 180 על 430 ס״מ.

מולדת 1ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2016 הציגה ישראלי במוזיאון אשדוד לאמנות את התערוכה ״מולדת 1ב״. שם התערוכה הוא כתובת הסטודיו שלה בדרום תל אביב באותה תקופה. בתערוכה הוצגה סדרת ציורי תל אביב בשלמותה, יחד עם ציורים חדשים שהשלימו את המהלך. בשונה מציוריה הקודמים, הציורים בתערוכה זו לא צוירו בלילה. בקטלוג התערוכה כתבה האוצרת טלי בן-נון:[9]

"תפיסת המציאות הפרגמנטרית נהפכה מאוונגרד לחלק מהמולת היומיום שלנו; זפזופ, סיפוק מיידי, מבט חטוף, זיכרון לטווח קצר. גוף העבודות המוצג בתערוכה מנכיח הווה פרגמנטרי ומצולק. במפגש בין נקודת המבט של ישראלי לבין הציור, על כל המטען והמניפולציות שהוא נושא, יוצרת האמנית “שיבושים” המערערים על הרצף הליניארי של הזמן (למשל איקונות היסטוריות–תרבותיות השתולות בהווה הציורי), ואילו התחביר הציורי מייצר שלמות משלו, שאינה קשורה, לכאורה, לשלם שממנו נקרעו החלקים השונים. תפיסה זו מקבלת ביטוי בתוכן הציורים, בהקשרים שהם יוצרים, בקומפוזיציות, ובשולי הבד הפרומים — ומתעצמת עוד יותר דרך הפירוק המבני שמכתיב החלל המוזיאלי."

ללילה יש אלף עיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טליה ישראלי, ללילה יש אלף עיניים, 2017, 83 על 70 ס״מ, שמן על בד

בשנת 2018 הציגה ישראלי את התערוכה ״ללילה יש אלף עיניים״ במוזיאון ראלי בקיסריה. בתערוכה הוצגה סדרת ציורי שמן על בד בגדלים שונים, בהם ציירה את נופי הסטודיו שלה ממשכן האמנים של הרצליה בו עבדה לאחר שעזבה את תל אביב. בסדרה זו חוזרת ישראלי אל ציורי הלילה ואף באופן מובהק ואפל יותר, כפי שכתב אוצר התערוכה רון ברטוש:[10]

״תערוכתה זו של טליה ישראלי, שהיא פסיעה נוספת של הציירת בנתיבי ציור הנוף בכלל והנוף הלילי בפרט, עומדת בסימן אלף העיניים של הלילה. בלשון חז"ל עין היא גם חור או נקב, וראו כיצד האורות כמו גם המחשכים בוקעים מתוך ה"עיניים" שבציור – במרווחים שבין הצמחים או המבנים או הצללים; בחלונות, בדלתות ובפתחים השונים שנפערים בציור – נקבים נקבים. בעזרת התנועה הנקבית אפשר לתפוס את ציורי הלילה של טליה ישראלי כפעימה נשית הניצבת מול מסורת ציור הנוף הישראלי. רכיב מרכזי בתולדות הנוף באמנות הישראלית הוא האור – האור הארצישראלי המובחן כאור לבנטיני חזק, מסנוור ומשטיח, שכבר נהפך למיתולוגי, ולאורו נוסחה היסטוריה גברית של ציור נוף ישראלי מואר״.

אחד ההרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ההרים, תערוכת יחיד לטליה ישראלי בבית האמנים ירושלים, 2020, צילום: אלעד שריג, באדיבות הבית האמנים ירושלים

בתערוכה "אחד ההרים" (2020) שהוצגה בבית האמנים בירושלים חוזרת ישראלי אחרי עשרים שנה לעיר ילדותה ירושלים. חזרה זו אינה חזרה פיזית של שיטוט בעיר, ישראלי חוזרת לירושלים דרך נופי הרנסאנס המוקדם של פיירו דלה פרנצ'סקה, פרה אנג'ליקו, אנדראה מנטניה, ואחרים. הציור הרנסאנסי דמה לירושלים שהיא מכירה, ודרך נופים אלו היא הצליחה לחזור לעיר. בטקסט התערוכה כתבה האוצרת יעל כץ בן שלום:[11]

"תערוכתה של טליה ישראלי מורכבת מעבודות במנעד שבין שחור ללבן: ציורים גדולים, כמעט סכמטיים, על בד מצטרפים לרישומי נוף קונטרסטיים על לוחות עץ בפורמטים קטנים. באמצעות פרקטיקה של דגימה מרפרודוקציות של פרסקאות רנסאנסיים נגרעים מן הדימוי המוטיבים הנוצריים בניסיון לחלן אותו: להשאיר את הנוף לבדו, לבחון את הרושם שהותיר, ובד בבד – לענות על החֶסֶר, לשמר נקודת התייחסות היסטורית למיתוס, את הכמיהה למקום הנכסף, למתוח אותו עד למרחב שבין ׳דיסני׳ לפילם נואר. הניסיון לשמר את הנוף מהדהד את תיאור ׳ההעפלה להר ונטו׳ מאת איש הרנסאנס פטררקה, המגלה לראשונה את הנוף כדבר העומד בפני עצמו, ללא אלוהים, בבחינת מהלך של חילוּן."

יאיר גרבוז כתב על התערוכה:"פרספקטיבה טרם הומצאה בזמן ובמקום אליו חזרה הציירת, אך התיאטרון היה קיים כבר זמן רב והצד התיאטרלי של הציור העתיק הזה הקל עליה לממש שוב את הרגלה מימים ימימה ולוותר על האנשים ועל בעלי החיים ועל המעשים והאנקדוטות ועל המיתולוגיות ולהסתפק ב״תפאורה״: בנוף, בהרים, בצוקים, בצללים, בארכיטקטורות ובטקסטורות הספוגות מגע אנושי אנונימי או היעדרות אנושית מצמיתה. אפשר לומר אפילו יותר מזה – ישראלי מוותרת על הזיכרון הפרטי שלה אודות שאלת מהותה של ירושלים לטובת זיכרונם הדומם של ההרים וזיכרונן האילם של הטירות וכוח האגירה של הדוממים. אצבעותיה מדפדפות בזמן אחר, בידיעה בטוחה שמכחולה ועפרונותיה יביאוה אל ההווה – על אף שהמכחול עצמו הוא למעשה צבע ספריי תעשייתי – אבל בשום אופן לא אל ההווה שמייצגת ירושלים התעמולתית והאקטואלית."[12]

הארץ הזאת שפקעה מן השמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

״הארץ הזאת שפקעה מן השמים״, מראה הצבה, גלריה מאיה, תל אביב. 2022

בתערוכה "הארץ הזאת שפקעה מן השמים" (2022) שהוצגה בגלריה מאיה, תל אביב ישראלי ציירה נופים מתוך ספרים ישנים של ידיעת הארץ שנזרקו אל הרחוב. ישראלי אספה מהרחוב את הספרים ואיתם גם את מצעי העץ, עליהם היא משחזרת את התצלומים באופן שמתייחס גם להופעתם המודפסת. התערוכה הורכבה מציורים בספריי ועיפרון על עץ לצד ציורים שצוירו ישירות על קירות הגלריה. בעבודות שהוצגו בתערוכה, ממשיכה ישראלי לפתח את השפה הציורית הייחודית לה בטכניקות של ציורי קיר גדולים ומופשטים שיצרה בשנים האחרונות, יחד עם ציורים פיגורטיביים, מלאי פרטים, המזוהים עם עבודתה מתחילת דרכה ועד היום. בהמשך לעיסוקה לאורך השנים, ישראלי מתבנוננת בתערוכה זו ומגיבה לנוף המקומי. הנופים בתערוכה מתייחסים לצילומים מתוך סדרת ספרי ידיעת הארץ משנות ה-50 ועד לשנות ה-70. ספרי ״כל מקום ואתר״ תפקדו כלקסיקון לאתרים היסטוריים, ארכיאולוגיים ושמורות טבע בארץ ישראל. אלו, שהיו חלק מכל בית ישראלי במשך שנים, בעת האחרונה, באופן קטגורי, מושלכים אל הרחוב. היא מטמיעה וכורכת את המעשה הציורי בדימויים המצולמים וחושפת מנגנוני התבוננות והלכי רוח מנטליים ותרבותיים. מה שנזרק מחוסר רלוונטיות הפך עבור האמנית דחוף ודרש תגובה אשר נושאת עימה שכבות חדשות של נקודות מבט ופרשנות. טקסט מלווה לתערוכה כתב הסופר עודד וולקשטיין.


גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

״הארץ הזאת שפקעה מן השמים״, מראה , 2021
״הארץ הזאת שפקעה מן השמים״, מראה הצבה, גלריה מאיה, תל אביב, 2022
״כל מקום ואתר״, טכניקה מעורבת על עץ, 2022

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2003 - 2004: MFA - תואר שני באמנות, גולדסמית׳ס קולג׳, לונדון
  • 1998 - 2002: BFA - תואר ראשון באמנות (בהצטיינות), בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
  • 2001: חילופי סטודנטים, בית ספר לאמנות בגלאזגו
  • 1998: לימודי רישום, ארט סטודנט ליג, ניו יורק

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2020 – נוכחי: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, רכזת אקדמית שלוחה חרדית, המחלקה לאמנות
  • 2006 – נוכחי: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, הוראת ציור, המחלקה לאמנות
  • 2015 – נוכחי: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, הוראת ציור, השלוחה החרדית
  • 2020 – נוכחי: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים רכזת אקדמית ומנחת פרויקט גמר, השלוחה החרדית
  • 2017 – 2020: בסיס לאמנות ותרבות, הרצליה, הוראת ציור והנחיית פרויקט גמר.
  • 2015 – 2018: מכללת לוינסקי לחינוך, תל אביב הוראת תולדות האמנות
  • 2015 – 2018: שנקר. הנדסה, עיצוב, אמנות, רמת גן, תיאוריות צבע – לימודים עיוניים ומעשיים
  • 2009 – 2012: מנשר לאמנות, תל אביב, הוראת ציור וניהול המחלקה לאמנות
  • 2011: התכנית הבינלאומית פולברייט, הנחיה

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2022 - פרס השר לאמנות פלסטית, משרד התרבות והספורט משרד התרבות והספורט
  • 2022 - בא בזמן, תמיכה בגוף עבודה חדש, קרן רבינוביץ ועיריית ת״א עיריית תל אביב
  • 2021 - פרס מצויינות בהוראה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים בצלאל אקדמיה
  • 2020 - תמיכה ביצירת גוף עבודות חדש, מפעל הפיס
  • 2019 - מלגת סטודיו אמנית, בסיס לאמנות ותרבות
מלגת מחקר, אוניברסיטת ארסמומס, פאדובה, בשיתוף בצלאל
תמיכה בפרויקטים מיוחדים, עיריית תל אביב וקרן רבינוביץ
  • 2015 - תמיכה בתערוכת יחיד, הגלריה של קרן טיילור, פריז, מפעל הפיס
התכנית לאמנים של אסיילום ארטס, ניו יורק
פרס לציור ע"ש אדי רוגל מיכאלוב, קרן טיילור, פריז
  • 2009 - מלגת יצירה וסטודיו, ע"ש מיטשל ולוריין פרסר
  • 2006 - מועמדת סופית, פרס סלסטה לציור, לונדון
  • 2003 - מלגה ללימודי תואר שני, התאגדות אנגלו-ישראל, אנגליה
  • 2002 - פרס קרן שרת לאמנית צעירה, קרן התרבות אמריקה-ישראל
פרס הצטיינות, המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
סטודיו אמנית, סדנאות האמנים ירושלים
  • 1999 - מלגת לימודים, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2023 - וכל הציורים לא יכסו, גלריה בארי, קיבוץ בארי, אוצרת: ד״ר זיוה ילין.
  • 2022 - הארץ הזאת שפקעה מן השמים, גלריה מאיה, תל אביב, ליווי אוצרתי: עינת גבאי -לוי.
  • 2020 - אחד ההרים, בית האמנים בירושלים, אוצרת: יעל כץ בן שלום.
  • 2019 - אור שחור - קיר אמנית, גלריה מאיה, תל אביב
  • 2018 - ללילה יש אלף עיניים, מוזיאון ראלי לאמנות, קיסריה, אוצר: רון ברטוש
פרויקט בעיר: ציור קיר בהזמנת עיריית תל אביב-יפו. ועדת אוצרות: עדנה מושינזון, גבי קלזמר, אלונה פרידברג
  • 2016 - מולדת 1ב׳, מוזיאון אשדוד לאמנות, אוצרת: טלי בן-נון.
בין ים גדול לשבר גאולוגי, גלריה קרן טיילור, פריז, אוצר: צבי טולקובסקי
  • 2015 - נווה שאנן, הגלריה לאמנות בקיבוץ גבעת חיים איחוד, אוצרת: רותי אמיתי-חינסקי
  • 2014 - דור שלוש, פייברג פרוג׳קטס, תל אביב, אוצרת: ים המאירי
  • 2013 - הום-סיק, אבי גוגנהיים-ארטפלייס, פריז, צרפת
  • 2011 - עיר אחרונה, גלריה טבי לאמנות, תל אביב, אוצרות: דנה גילרמן ושגיא רפאל.
  • 2010 - קרקע נמוכה, איבוק קונטמפוררי, סנטה פיי, ניו מקסיקו, ארה״ב
  • 2009 - עבודות חדשות, גלריה אלון שגב, תל אביב
  • 2007 - ביו-פאואר, גלריה אלון שגב, תל אביב

תערוכות זוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2023 - עור שיניים - עם רקפת וינר עומר. גלריה נולבז, תל אביב, אוצר: איתן בוגנים
  • 2019 - ליליאן קלאפיש / טליה ישראלי, מוזיאון אשדוד לאמנות, אוצרות: עדי הרוש ודפנה גזית
  • 2012 - פלאטלאנד - עם קובי אסף, גלריה 39, תל אביב, אוצר: דני יהב בראון

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר גרבוז, "נוֹצֵר הַצּוּק אֶת אֵלֶם הַחִידָה"(*), על ציוריה של טליה ישראלי, ערב רב, 2020 ערב רב
  • גלעד מלצר, נוף קרוע, גלריה, הארץ.9.11.22 גלריהֿ הארץ
  • אברהם בלבן, רשימות תל אביביות, טליה ישראלי: כל הציורים בספר ועל הכריכה, עם עובד, 2019
  • עדי עינת (עורכת), מולדת ב' 1: טליה ישראלי, קטלוג תערוכת יחיד, הוצאת מוזיאון אשדוד לאמנות, 2016
  • טליה ישראלי, עיר אחרונה / ציורים, ספר אמנית וקטלוג תערוכת יחיד, הוצאת TAG - Tavi Art Gallery, תל אביב, 2011
  • רווית הררי, אמן אחד בחודש, מגזין נישה, אוגוסט 2011
  • הילה שקולניק-ברנר, ירח מר, עכבר העיר, תל אביב, מאי 2011
  • ורדית גרוס, מדור אמנות, ידיעות אחרונות, מאי 2011
  • נדב אפל, מנועי חיפוש, טיים אאוט, תל אביב, אוקטובר 2009
  • דנה שוופי, שובו של הגיימבוי, טיים אאוט, תל אביב, יולי 2007
  • שוקי טאוסיג, מנת יתר של דימויים, כל העיר, יולי 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טליה ישראלי בוויקישיתוף

עבודותיה של טליה ישראלי באתר ארכיון בצלאל (אורכב 17.11.2018 בארכיון Wayback Machine)



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדי הרוש ודפנה גזית, "ליליאן קלאפיש וטליה ישראלי", מוזיאון אשדוד לאמנות, יוני 2019
  2. ^ טלי בן-נון, "כתם שחור בעיר", מולדת 1ב, קטלוג תערוכת יחיד, הוצאת מוזיאון אשדוד לאמנות, 2016, עמ' 19- 20.
  3. ^ דנה גילרמן, "בין רוח רפאים לגיבורת על", עיר אחרונה / ציורים, עמ' 56-57.
  4. ^ שגיא רפאל, "לילה וצמחים", עיר אחרונה / ציורים, ספר אמנית וקטלוג תערוכת יחיד, הוצאת TAG - Tavi Art Gallery, תל אביב, 2011, עמ' 59.
  5. ^ מתוך התכתבות עם האמנית
  6. ^ שגיא רפאל, "לילה וצמחים", עיר אחרונה / ציורים, עמ' 58.
  7. ^ דנה גילרמן, שם.
  8. ^ בן ברוך בליך, "מבעד לקווי המתאר של הציור", עיר אחרונה / ציורים, עמ' 54 – 55.
  9. ^ טלי בן-נון, "כתם שחור בעיר", מולדת 1ב, קטלוג תערוכת יחיד, הוצאת מוזיאון אשדוד לאמנות, 2016, עמ' 25 – 26.
  10. ^ רון ברטוש, "ללילה יש אלף עיניים", טקסט תערוכה, 2018
  11. ^ יעל כץ בן שלום, "אחד ההרים", טקסט תערוכה, 2020
  12. ^ יאיר גרבוז, "נוֹצֵר הַצּוּק אֶת אֵלֶם הַחִידָה"(*): על ציוריה של טליה ישראלי ועל הסדרה "אחד ההרים", ערב רב, 18.12.2020