האיחוד האירופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "הקהילה האירופית" מפנה לכאן. לערך העוסק בארגון האזורי שנוסד ב-1957 ונקרא "הקהילה האירופית" בשנים 1993–2009, ראו הקהילה הכלכלית האירופית.
האיחוד האירופי
Europäische Union, Европейски съюз, Evropská unie, Den Europæiske Union, Euroopa Liit, Euroopan unioni, Union européenne, Europska unija, European Union, An tAontas Eorpach, Unión Europea, Europeiska unionen, Unione Europea, Eiropas Savienība, Europos Sąjunga, Európai Unió, Unjoni Ewropea, Europese Unie, Unia Europejska, União Europeia, Uniunea Europeană, Európska únia, Evropska unija, Ευρωπαϊκή Ένωση
דגל
מוטו לאומי "In varietate concordia" (מלטינית: "מאוחדים בגיוון")
המנון לאומי האודה לשמחה
המנון
ממשל
משטר משולב: פדרציה, קונפדרציה וארגון בינלאומי בהתאם לתחום
ראש הרשות המבצעת נשיאת הנציבות האירופית
נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין
שפה רשמית 24 שפות לאומיות רשמיות
עיר בירה בריסל, בלגיה (דה פקטו)[1]
רשות מחוקקת הפרלמנט האירופי, מועצת האיחוד האירופי עריכת הנתון בוויקינתונים
רשות שופטת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה
(טריטוריות באפריקה, אמריקה הדרומית, אוקיאניה ואנטארקטיקה)
העיר הגדולה ביותר ברלין, גרמניה
שטח יבשתי 4,324,782 קמ"ר
אחוז שטח המים 3.08%
אזור זמן UTC עד UTC+4[2]
היסטוריה
הקמה אמנת מאסטריכט
- הצהרה
- הכרה
7 בפברואר 1992
1 בנובמבר 1993
ישות קודמת האיחוד המערב-אירופי, הקהילה הכלכלית האירופית, קהילת הפחם והפלדה האירופית עריכת הנתון בוויקינתונים
דמוגרפיה
אוכלוסייה
(הערכה ליולי 2015)
513,949,445 נפש
צפיפות 116.16 נפש לקמ"ר
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 15.05%
גילאי 15 - 24 10.39%
גילאי 25 - 54 40.54%
גילאי 55 - 64 13.52%
גילאי 65 ומעלה 20.50%
כלכלה
תמ"ג(הערכה לשנת 2014) 17,610,000 מיליון $
מדד ג'יני 0.304 (נכון ל־2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע אירו‏ ( - בחלק מהמדינות)
שונות
חגים לאומיים יום אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
סיומת אינטרנט eu
קידומת בין־לאומית לכל מדינה קידומת משלה (בדרך כלל עם תחילית 3 או 4)
europa.eu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האיחוד האירופי הוא התאגדות של 27 מדינות באירופה, בעלת מאפיינים של מדינת-על אחת, כגון פרלמנט, חוקים, כלכלה משותפת, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד (האירו) וסממני ריבונות נוספים.

האיחוד האירופי יצר שוק אחד ללא גבולות פנימיים - השוק האירופי האחיד. האיחוד שואף למימוש עיקרון "ארבע החירויות" (The four freedoms), המעוגן בחוק האירופי, של התנועה החופשית של אנשים, סחורות, הון ושירותים ללא תשלום מכס וללא הגבלת סכומי הכסף המועברים ממדינה למדינה בעסקאות כלכליות. כלכלת האיחוד האירופי גדולה מכלכלתן של כל אחת ממדינות העולם.

אילו היה האיחוד האירופי נחשב למדינה אחת, הוא היה מדורג במקום השלישי בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתו (445 מיליון נפש, נכון לשנת 2020), ובמקום השביעי מבחינת שטחו (4,422,773 קמ"ר). המטבע הרשמי של האיחוד האירופי הוא האירו, אשר משמש כיום כהילך חוקי ב-20 מ-27 מדינות האיחוד, ובהמשך צפויות רוב המדינות לאמצו רשמית[4].

בשנת 2012 זכה האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה. כמה חתני פרס נובל לשעבר הביעו מחאה על הענקת הפרס, בטענה כי האיחוד האירופי הוא "במפורש לא דוגל בשלום"[5].

על פי אמנת ליסבון, מכוחה פועל האיחוד מאז 2009, כל מדינה חברה באיחוד יכולה לפרוש ממנו. ב-31 בינואר 2020, בריטניה פרשה מהאיחוד במסגרת הברקזיט[6].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שתי מלחמות עולם הרסניות, החלו רבים באירופה להעדיף אחדות בינלאומית שתהא ערובה לשמירת השלום ביבשת בצורה. בתמונה: המבורג ב-1943
ערך מורחב – היסטוריה של האיחוד האירופי

מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. ראשיתו בהכרזת רובר שומאן, שר החוץ הצרפתי, על הקמת קהילת הפחם והפלדה (אשר עוגנה באמנת פריז), והזמנתו את (מערב) גרמניה ומדינות אירופיות נוספות להצטרף. המשכו באמנת רומא, 1957, שייסדה שוק משותף. אט אט צבר הארגון עוצמה כלכלית ומדינית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".

שורשים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, היו ניסיונות רבים לאיחוד אירופה תחת מנהיגות אחת, אך בין אם זו הייתה האימפריה הפרנקית והאימפריה הרומית הקדושה בימי הביניים, או הקיסרות הצרפתית בעת החדשה, תוכניות איחוד אלו סבבו סביב אומה דומיננטית או דמות מסוימת, ולא היו ניסיון של איחוד בהסכמה[7][8]. רעיונות לאיחוד אירופה עלו במאה ה-19 כהמשך לתהליכים מדיניים וכלכליים, כמו 'קונגרס וינה' ב-1815, איחוד גרמניה ב-1866, 'קונגרס ברלין' ב-1870 ועוד. רעיון תחת הכותרת 'ארצות הברית של אירופה' הופיע בספר 'מרד ההמונים' מאת חוזה אורטגה אי-גאסט כבר ב-1929.

זרעיו היותר קונקרטיים של רעיון אירופה המאוחדת, נזרעו במהלך המאה ה-20, עת עברה היבשת האירופאית שתי מלחמות עולם הרסניות, אשר בסופן הפכה אירופה לשדה של עיי חורבות. הזעזוע העמוק בקרב בני היבשת, אפיסת הכוחות של בריטניה וצרפת, חלוקתה של גרמניה המובסת, פירוקן המסתמן של האימפריות הקולוניאליות האירופאיות, ועלייתן של שתי מעצמות על חוץ-אירופאיות וראשית המלחמה הקרה - כל אלו הביאו לכדי הבנה באירופה, שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית אחת וכוללת, יבטיח את השלום באירופה ואת חזרתה למוקדי ההשפעה הבינלאומיים[8][9]. גם היתרונות הכלכליים של שיתוף פעולה כלל אירופאי עלו כמניע לאיחוד[10].

התאגדויות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות חברות קהילת הפחם והפלדה האירופית (צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד), אשר היוו את הגרעין להיווצרותו של האיחוד האירופי

הארגון האירופי החשוב הראשון, היה קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) אשר נוסדה ב-18 באפריל 1951 על ידי צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד כדי ללכד את משאבי הפלדה והפחם של המדינות החברות בארגון, ובכך למנוע מלחמה נוספת באירופה[11][12].

במהלך ראשית שנות ה-50, התקבלה הדעה באירופה שיש להגביר את האינטגרציה ביבשת. בהתאם להמלצות דו"ח ספאק[13][14], שגובש על ידי האיחוד, בשנת 1957 הקימו שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית שני ארגונים חדשים נוספים: סוכנות האטום האירופית[15] והקהילה הכלכלית האירופית[16]. השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957[12]. בשנים הבאות מדינות נוספות הוזמנו להצטרף לשוק המשותף, לקהילת הפחם והפלדה ולסוכנות האטום. בריטניה, שחששה מאיבוד ריבונותה, סירבה להצטרף והקימה ב-3 במאי 1960 ארגון מתחרה - איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), אשר כלל את בריטניה ומספר מדינות נוספות[17].

בשלהי שנות ה-60, אירופה המערבית הייתה מפוצלת לשני גושים ארגוניים-פוליטיים עיקריים. זה הראשון כלל את איגוד הסחר החופשי האירופי בהנהגת בריטניה, וזה השני כלל שלושה ארגונים שונים בהנהגת צרפת, איטליה וגרמניה המערבית: השוק האירופי המשותף, קהילת הפחם והפלדה האירופית וסוכנות האטום האירופית. מצב זה יצר יתר ביזור וחוסר אפקטיביות. ביולי 1967 התאחדו שלושת ארגוני הקהילה הכלכלית האירופית (השוק המשותף, קהילת הפחם והפלדה וסוכנות האטום) לידי ארגון אחד בשם הקהילה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות[18][19].

ב-1973, ערך האיחוד האירופי התרחבות ראשונה, ולשורותיו הצטרפו בריטניה, אירלנד ודנמרק[20]. במהלך שנות ה-80 הואצו תהליכי האינטגרציה וההתרחבות של הקהילה האירופית. ב-14 ביוני 1985, נחתמה בלוקסמבורג אמנת שנגן, אשר קבעה הנהגת מדיניות הגירה וביקורת גבולות מתואמת בין חברות הקהילה האירופית[21]. בשנת 1986, נכנס לתוקפו הדגל האירופי, אשר שימש את הקהילה האירופית ובעתיד את האיחוד האירופי[22].

במהלך שנות ה-80 הבאות המשיך האיחוד האירופי להרחיב את גבולותיו. בשנת 1981 הצטרפה יוון לאיחוד ובשנת 1986 הצטרפו גם מדינות חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל)[23]. בשנת 1990, עם סיפוחה של מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית), התרחב האיחוד האירופי לראשונה אל תוך הגוש הקומוניסטי לשעבר[24]. הצטרפותה של מזרח גרמניה לאיחוד שינתה גם את יחסי הכוחות הפוליטיים בו. עד אז המדינה הדומיננטית באיחוד הייתה צרפת, ומאז החלה גרמניה המאוחדת לבנות את עצמה כגורם הדומיננטי באיחוד.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. כשנה לאחר מכן, ב-1 בנובמבר 1993 בהתאם לאמנת מאסטריכט, הפכה הקהילה האירופית לאיחוד האירופי[25]. באותה עת גם הוקם השוק האירופי האחיד (באנגלית: European Single Market), שוק פנימי ומשותף, המורכב (נכון ל-2021) מ-27 המדינות החברות באיחוד האירופי, שווייץ (באמצעות אמנות דו-צדדיות), איסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה באמצעות ההסכם על האזור הכלכלי האירופי. השוק האירופי האחיד מבקש להבטיח תנועה חופשית של סחורות, הון, שירותים ואנשים, המכונים יחד "ארבע החירויות"[26].

בשנת 1995 ערך האיחוד גל התרחבות נוסף, והצטרפו לאיחוד האירופי אוסטריה, שוודיה ופינלנד[27]. בשנת 2002 הפך האירו למטבע של כל מדינות האיחוד האירופי, למעט בריטניה, שוודיה ודנמרק. האירו התחזק במהירות שיא, ונשאר כאחד המטבעות החזקים בעולם[28][29]. בשנת 2004 עשה האיחוד האירופי התרחבות נרחבת למזרח אירופה ולאיחוד הצטרפו 10 מדינות חדשות: שלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, הונגריה, מלטה וקפריסין. בשנת 2007 האיחוד האירופי החל מתפשט לבלקן, ורומניה ובולגריה הצטרפו לאיחוד[30].

ב-1 בדצמבר 2009, אמנת ליסבון נכנסה לתוקף, מכוחה פועל האיחוד האירופי מאז. האמנה החליפה את אמנת מאסטריכט כמסמך היסוד של האיחוד. האמנה כללה רפורמה בהיבטים רבים של האיחוד[31], הסדירה את המבנה המשפטי של האיחוד[32] ועוד.

החל משנת 2008, עם המשבר הכלכלי העולמי ומשבר החוב האירופי, נמצא האיחוד האירופי במיתון כלכלי מתמשך, כאשר מספר מדינות באיחוד, בדגש על יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד, נזקקו לסיוע כלכלי משאר מדינות באיחוד. נכון להיום, האתגר המרכזי העומד בפני האיחוד האירופי הוא הסדרת המשק הכלכלי שלו והחזרתו לצמיחה[33].

בשנת 2012, קיבל האיחוד האירופי פרס נובל לשלום "על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה"[34][35]. כמה חתני פרס נובל לשעבר הביעו מחאה על הענקת הפרס, בטענה כי האיחוד האירופי הוא "במפורש לא דוגל בשלום"[36].

ב-1 ביולי 2013, קרואטיה הפכה לחברה ה-27 בו.

עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי

בממלכה המאוחדת נערך משאל עם ביוני 2016 בו הצביע הרוב בעד פרישה מהאיחוד. בינואר 2017 העביר הפרלמנט הבריטי החלטה שמאפשרת לראש ממשלת בריטניה להתחיל בהליך הפרישה מהאיחוד האירופי. במרץ 2017 הפעילה ראש ממשלת בריטניה את סעיף 50 באמנה והודיעה רשמית על כוונת מדינתה לפרוש מהאיחוד. ב-31 בינואר 2020, בשעה 23:00, שעון לונדון, פרשה בריטניה מהאיחוד, אך היא המשיכה לפעול על בסיס חוקי האיחוד, עד ל-31 בדצמבר 2020, בו התנתקה סופית מחוקיו ומוסדותיו[37][38].

המדינות החברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות האיחוד האירופי לאורך השנים
המדינות החברות ותאריך הצטרפותן
שנת הצטרפות מדינות חברות
1957 המדינות המייסדות: איטליהאיטליה איטליה; בלגיהבלגיה בלגיה; גרמניה המערביתגרמניה המערבית גרמניה המערבית; הולנדהולנד הולנד; לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג; צרפתצרפת צרפת
1973 אירלנדאירלנד אירלנד; דנמרקדנמרק דנמרק; הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת (פרשה מהאיחוד ב-2020)
1981 יווןיוון יוון
1986 ספרדספרד ספרד; פורטוגלפורטוגל פורטוגל
1990 גרמניהגרמניה גרמניה המאוחדת
1995 אוסטריהאוסטריה אוסטריה; שוודיהשוודיה שוודיה; פינלנדפינלנד פינלנד
1 במאי 2004 אסטוניהאסטוניה אסטוניה; הונגריההונגריה הונגריה; לטביהלטביה לטביה; ליטאליטא ליטא; מלטהמלטה מלטה; סלובניהסלובניה סלובניה; סלובקיהסלובקיה סלובקיה; פוליןפולין פולין; צ'כיהצ'כיה צ'כיה; קפריסיןקפריסין קפריסין
1 בינואר 2007 בולגריהבולגריה בולגריה; רומניהרומניה רומניה
1 ביולי 2013 קרואטיהקרואטיה קרואטיה

חברות עתידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצטרפות לאיחוד האירופי מותנית בעמידה בקריטריוני קופנהגן, אשר מגדירים את התנאים לקבלת מדינה חדשה כחברה באיחוד.

מדינות מועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע מדינות אירופאיות אושרו כמועמדות להצטרפות לאיחוד:

מדינות שהסירו את מועמדותן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שקיבלו מעמד של מדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד אך החליטו לבסוף לבטלו על דעת עצמן:

  • איסלנדאיסלנד איסלנד הגישה בקשת הצטרפות לאיחוד ביולי 2009[46], וביוני 2010 היא קיבלה מעמד של מדינה מועמדת. המשא ומתן לצירוף איסלנד לאיחוד החל אחרי כחודש, אך הושהה לאחר מכן. ב-2015 הסירה איסלנד את מועמדותה[47].

מדינות שהגישו בקשה להצטרפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה אחת הגישה מועמדות להצטרפות לאיחוד, אך מועמדותה טרם אושרה.

מדינות שהליך הצטרפותן הוקפא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורווגיהנורווגיה נורווגיה הגישה ב-1994 בקשה להצטרף לאיחוד אולם הליך ההצטרפות של נורווגיה הוקפא ויכול להמשיך מהמקום בו הפסיק, אם נורווגיה תבקש זאת. משאל עם בשנת 1994 פסל את ההצטרפות ברוב קטן. סקרים שנערכים מאז מראים עלייה בהתנגדות אזרחי נורווגיה, השיא הגיע כאשר פורסם כי 70% מתנגדים[49].
  • טורקיהטורקיה טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד כבר ב-14 באפריל 1987, הדיונים עברו תהפוכות רבות, ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ובאוקטובר 2005 החלה בניהול משא ומתן להצטרפות לאיחוד. באוקטובר 2012 איים ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כי אם מדינתו לא תתקבל לאיחוד עד 2023 היא תסיר את מועמדותה[50]. ב-2019 החליט הפרלמנט האירופי על השעיית השיחות עם טורקיה עד להודעה חדשה.
  המדינות החברות באיחוד האירופי
  מדינות מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי

מבנה האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי הפעולה והגדרת האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי הפעולה של האיחוד האירופי כיום כוללים את כל תחומי העשייה הציבורית, מבריאות, תרבות ומדע, המשך בתחומי החקיקה והכלכלה ועד למדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, אולם עוצמתו של האיחוד שונה באופן מובהק בין תחומי פעילותו השונים, כאשר בתחום המדיניות המוניטרית, החקלאות והסחר אופיו דומה מאוד למדינה אחת משותפת, בעוד בתחום מדיניות החינוך, ובתחום המדיני והצבאי, רבה יותר ריבונותן של המדינות החברות.

עקב כך, שונה אופיו של האיחוד בהתאם לתחומי פעולתו השונים, ודומה ל:

  • פדרציה - בתחומי המדיניות המוניטרית, חקלאות, סחר ומדיניות סביבה.
  • קונפדרציה - בתחומי המדיניות הסוציאלית, המדיניות הכלכלית, מדיניות הגירה והגנת הצרכן.
  • ארגון בינלאומי - בתחומי מדיניות חוץ והגנה.

פעילות מרכזית של האיחוד היא השוק המשותף המתבטא במטבע אחיד (בחלק ממדינות השוק), באיחוד מכס, בגבולות פתוחים, ובמדיניות חקלאית משותפת.

מבנה פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – פוליטיקה של האיחוד האירופי, מוסדות האיחוד האירופי

ארבעה מוסדות מרכזיים לאיחוד האירופי.

שני מוסדות, תפקידם לבטא את האינטרסים של המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי:

בנוסף לשני אלו, עומדים כאמור שני מוסדות נוספים, אשר תפקידם לבטא את האינטרסים המשותפים של האיחוד האירופי:

  • הפרלמנט האירופי: הפרלמנט של האיחוד ומהווה בו את הבית התחתון, כלומר הוא חלק מן הרשות המחוקקת (המורכבת גם ממועצת האיחוד האירופי, שהיא הבית העליון, ומהנציבות האירופית). הפרלמנט הוא הגוף היחיד באיחוד האירופי שנבחר ישירות על ידי תושביהן של מדינות האיחוד. הבחירות לפרלמנט נערכות מדי חמש שנים, מאז שנת 1979. בפרלמנט יש כרגע 766 חברים, ולכל מדינה מוקצים מספר מושבים בפרלמנט בהתאם לגודלה. עובדות אלה הופכות את הפרלמנט האירופי לפרלמנט הדמוקרטי הרב-לאומי הגדול ביותר בעולם, ולשני מבחינת גודל האוכלוסייה שהוא מייצג (אחרי הודו)[53][54].
  • הנציבות האירופית: הרשות המבצעת של האיחוד האירופי והיוזמת של מרבית חוקיו (מה שהופך אותה גם לחלק מן הרשות המחוקקת של האיחוד). כמו כן אחראית הנציבות על קיום אמנות האיחוד וניהולו השוטף. הנציבות מתפקדת כממשלה ביצועית, כלומר אינה עוסקת בקביעת מדיניות-העל של האיחוד האירופי אלא בעיקר מיישמת את ההחלטות שמתווה המועצה האירופית (המורכבת ממנהיגי מדינות האיחוד). עם זאת, לחבריה יש סמכויות ביצועיות נרחבות.

מלבד ארבעת המוסדות מרכזיים אלו, פועלים גם תחת האיחוד האירופי מספר ארגונים, גופים ומוסדות נוספים; פיננסיים, משפטיים ואחרים, אשר תפקידם לסייע לאיחוד לכוון את מדיניותו, כגון: הבנק המרכזי האירופי, בנק ההשקעות האירופי, בית הדין האירופי לצדק ובית המשפט האירופי לביקורת.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיחוד האירופי אין קשר רשמי לדת כלשהי. סעיף 17 של האמנה בדבר תפקודו של האיחוד האירופי מכיר ב"מעמד לפי החוק הלאומי של כנסיות ואגודות דתיות" וכן במעמד של "ארגונים פילוסופיים ולא קונספציוניים".

ההקדמה לאמנה על האיחוד האירופי מזכירה את "הירושה התרבותית, הדתית וההומניסטית של אירופה". הדיון על טיוטת הטקסטים של החוקה האירופית ומאוחר יותר חוזה ליסבון כלל הצעות להזכיר את הנצרות או אל, או שניהם, בהקדמה של הטקסט, אך הרעיון נתקל בהתנגדות וירד.

הנוצרים באיחוד האירופי מחולקים בין חברי הקתוליות (הן הפולחן הרומי והן המזרחי), זרמים פרוטסטנטיים רבים (אנגליקנים, לותרנים ורפורמים המהווים את עיקר הקטגוריה הזו), והכנסייה האורתודוקסית המזרחית. בשנת 2009, באיחוד האירופי היו אוכלוסייה מוסלמית מוערכת של 13 מיליון, ואוכלוסייה יהודית מוערכת של למעלה ממיליון. שאר הדתות העולמיות של בודהיזם, הינדואיזם וסיקיזם מיוצגות גם הן באוכלוסיית האיחוד האירופי.

על פי סקרים חדשים על דתיות באיחוד האירופי בשנת 2015 על ידי Eurobarometer, הנצרות היא הדת הגדולה ביותר באיחוד האירופי, ומהווה 71.6 אחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי. הקתולים הם הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר, המהווים 45.3 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, בעוד שהפרוטסטנטים מהווים 11.1 אחוזים, המזרח-אורתודוקסים מהווים 9.6 אחוזים, ונוצרים אחרים מהווים 5.6 אחוזים.

סקרי דעת הקהל של Eurostat הראו ב-2005 ש-52% מאזרחי האיחוד האירופי האמינו באל, 27% ב"איזושהי רוח או כוח חיים", ול-18% אין צורה של אמונה. מדינות רבות חוו ירידה בכמות הנוכחות והחברות בכנסייה בשנים האחרונות. המדינות שבהן הכי מעט אנשים דיווחו על אמונה דתית היו אסטוניה (16 אחוז) וצ'כיה (19 אחוז). המדינות הדתיות ביותר היו מלטה (95 אחוז, בעיקר קתוליות) וכן קפריסין ורומניה (שתיהן אורתודוקסיות ברובן) כל אחת עם כ-90 אחוז מהאזרחים שהצהירו על אמונה באל בהתאמה. ברחבי האיחוד האירופי, האמונה הייתה גבוהה יותר בקרב נשים, אנשים מבוגרים, בעלי חינוך דתי, אלו שעזבו את בית הספר בגיל 15 או 16, ואלו "הממקמים את עצמם בצד ימין של הסקאלה הפוליטית".

מפת הדתות המרכזיות באיחוד האירופי

שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הלשונות המדוברות באיחוד האירופי

לאיחוד האירופי 24 שפות רשמיות: בולגרית, קרואטית, צ'כית, דנית, הולנדית, אנגלית, אסטונית, פינית, צרפתית, גרמנית, יוונית, הונגרית, איטלקית, אירית, לטבית, ליטאית, מלטזית, פולנית, פורטוגזית, רומנית, סלובקית, סלובנית, ספרדית ושוודית. מסמכים חשובים, כגון חקיקה, מתורגמים לכל שפה רשמית והפרלמנט האירופי מספק תרגום למסמכים ולישיבות מליאה.

בשל ריבוי השפות הרשמיות, רוב המוסדות משתמשים רק בקומץ של שפות עבודה. הנציבות האירופית מנהלת את עסקיה הפנימיים בשלוש שפות פרוצדורליות: אנגלית, צרפתית וגרמנית. בדומה לכך, בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי משתמש בצרפתית כשפת העבודה, בעוד שהבנק המרכזי האירופי מנהל את עסקיו בעיקר באנגלית.

למרות שמדיניות השפה היא באחריותן של המדינות החברות, מוסדות האיחוד האירופי מקדמים רב לשוניות בקרב אזרחיו. בשנת 2012, אנגלית הייתה השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, כשהיא מובנת על ידי 51 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, כאשר סופרים דוברי שפת אם ושאינם שפת אם. עם זאת, בעקבות יציאתה של בריטניה מהחסימה בתחילת 2020, אחוז אוכלוסיית האיחוד האירופי שדיברה אנגלית כשפת האם שלהם ירד מ-13 אחוז ל-1 אחוז. גרמנית היא שפת האם המדוברת ביותר (18% מאוכלוסיית האיחוד האירופי), והשפה הזרה השנייה הכי מובנת, ואחריה צרפתית (13% מאוכלוסיית האיחוד האירופי). בנוסף, שתיהן שפות רשמיות של מספר מדינות חברות באיחוד האירופי. יותר ממחצית (56 אחוז) מאזרחי האיחוד האירופי מסוגלים לנהל שיחה בשפה שאינה שפת אמם.

בסך הכל עשרים שפות רשמיות של האיחוד האירופי שייכות למשפחת השפות ההודו-אירופיות, המיוצגות על ידי הבלטו-סלאביות, האיטלקיות, הגרמניות, ההלניות, והקלטיות סניפים. רק ארבע שפות, כלומר הונגרית, פינית, אסטונית (שלושתן אורלית) ומלטזית (שמית), אינן שפות הודו-אירופיות. שלושת האלפביתים הרשמיים של האיחוד האירופי (קירילי, לטינית ויוונית מודרנית) נובעים כולם מהכתבים היווניים הארכאיים.

לוקסמבורגית (בלוקסמבורג) וטורקית (בקפריסין) הן שתי השפות הלאומיות היחידות שאינן שפות רשמיות של האיחוד האירופי. ב-26 בפברואר 2016, פורסם כי קפריסין ביקשה להפוך את הטורקית לשפה רשמית של האיחוד האירופי, ב"מחווה" שיכולה לסייע בפתרון חלוקת המדינה. כבר ב-2004 תוכנן שטורקית תהפוך לשפה רשמית כשקפריסין תתאחד.

מלבד 24 השפות הרשמיות, יש כ-150 שפות אזוריות ומיעוטים, המדוברות על ידי עד 50 מיליון איש. קטלאנית, גליצית ובסקית אינן שפות רשמיות מוכרות של האיחוד האירופי אך בעלות מעמד רשמי במדינה חברה אחת (ספרד): לפיכך, מתורגמים להן תרגומים רשמיים של האמנות ולאזרחים יש את הזכות להתכתב עם המוסדות בשפות אלו. האמנה האירופית לשפות אזוריות או מיעוטים שאושררו על ידי רוב מדינות האיחוד האירופי מספקת הנחיות כלליות שמדינות יכולות לפעול לפיהן כדי להגן על המורשת הלשונית שלהן. יום השפות האירופי מתקיים מדי שנה ב-26 בספטמבר ומטרתו לעודד למידת שפות ברחבי אירופה.

האמונות הדתיות הרווחות ביותר באיחוד האירופי
דת אחוז מאמינים
1 נצרות קתולית 48%
2 נצרות פרוטסטנטית 12%
3 נצרות אורתודוקסית 8%
4 זרמים נוצריים אחרים 4%
5 אסלאם 2%
6 אתאיזם / אגנוסטיציזם 23%
7 אחר / לא ידוע 3%
השפות המדוברות ביותר באיחוד האירופי
שפה דוברים כשפת אם דוברים סה"כ
1 גרמנית 18% 32%
2 צרפתית 13% 26%
3 איטלקית 12% 16%
4 ספרדית 8% 15%
5 פולנית 8% 9%
6 רומנית 5% 5%
7 הולנדית 4% 5%
8 יוונית 3% 4%
9 הונגרית 3% 3%
10 פורטוגזית 2% 3%
המטרופולינים הגדולים ביותר באיחוד האירופי
עיר אוכלוסייה
1 צרפתצרפת פריז 12,183,893
2 ספרדספרד מדריד 6,549,520
3 ספרדספרד ברצלונה 5,514,881
4 גרמניהגרמניה ברלין 5,259,363
5 גרמניהגרמניה חבל הרוהר 5,113,487
6 איטליהאיטליה רומא 4,355,725
7 איטליהאיטליה מילאנו 4,336,121
8 יווןיוון אתונה 3,576,590
9 גרמניהגרמניה המבורג 3,309,215
10 הולנדהולנד אמסטרדם 3,242,852
עשר המדינות המאוכלסות ביותר באיחוד האירופי
מדינה אוכלוסייה
1 גרמניהגרמניה גרמניה 83,019,214
2 צרפתצרפת צרפת 67,028,048
3 איטליהאיטליה איטליה 60,359,546
4 ספרדספרד ספרד 46,934,632
5 פוליןפולין פולין 37,972,812
6 רומניהרומניה רומניה 19,401,658
7 הולנדהולנד הולנד 17,282,163
8 בלגיהבלגיה בלגיה 11,467,923
9 יווןיוון יוון 10,722,287
10 צ'כיהצ'כיה צ'כיה 10,649,800

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כלכלת האיחוד האירופי

בצירוף כלל המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי, כלכלת האיחוד היא למעשה הכלכלה הגדולה בעולם (תמ"ג כולל של 17.2 טריליון דולר בשנת 2012)[55]. בין מדינות האיחוד מתקיים שיתוף פעולה הדוק, הכולל תנועה חופשית של הון, סחורות ואנשים; נורמות וסטנדרטים אחידים; מימון פרויקטים משותפים; ובמרבית מדינות האיחוד גם איחוד מוניטרי הכולל מטבע משותף – האירו.

עם זאת, ישנם הבדלים משמעותיים בין המדינות המרכיבות את האיחוד. מרבית המדינות החדשות שהצטרפו לאיחוד בשנות ה-2000, בדגש על מדינות מזרח היבשת, סובלות מסטנדרטים כלכליים ירודים משמעותית מאלו שבחמש עשרה מדינות האיחוד האירופי הוותיקות. עם זאת, עם ראשית המאה העשרים ואחת נרשמה צמיחה גבוהה יותר דווקא במדינות מזרח אירופה.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי החוץ של האיחוד האירופי

אף על פי שלמדינות החברות באיחוד האירופי יש מידה רבה של אוטונומיה בקביעת מדיניות החוץ, המדינות לרוב חוברות זו לזו על מנת להחיל עמדה מדינית מגובשת וחזקה יותר. בשנים האחרונות מתקיימים מהלכים לגיבוש והחלת מדיניות חוץ כוללת ומגובשת לכלל המדינות החברות באיחוד האירופי, בעיקר בתחום הביטחון וזאת על מנת להגדיל את תפקיד האיחוד האירופי ביתר התחומים, וזאת מלבד הכלכלי. דוגמה למהלכים אלו היא הקמתו של שירות החוץ האירופי, שדרוג נציגויות האיחוד האירופי ברחבי העולם לדרגת שגרירויות והגברת התיאום בפיתוח יכולות צבאיות.

האיחוד האירופי בחיי היום־יום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור האזרח הפשוט החברות באיחוד האירופי מורגשת בחיי היום־יום. בניגוד לארצות הברית, שם ניתן חופש חוקתי רב למדינות המרכיבות את האיחוד לגבי חיי היום־יום, כפי שנהוג במשפט המקובל, באיחוד האירופי יש נטייה הפוכה לתקנן כמה שיותר תקנים משותפים, לפי גישת המשפט הקונטיננטלי. דוגמה קיצונית לכך היא כי ברגע שהצטרפה צ'כיה לאיחוד, נאסר על חנויות המזון בה לאפשר לקונים לבחור את הסופגניות המקומיות על ידי מישוש בידיים, מנהג שהיה נהוג במקום אבל נגד את תקנות התברואה של האיחוד.

מעבר לנושאים החוקיים ולמטבע המשותף, אחד מהשינויים העיקריים שהנהיג האיחוד הם בפתיחת הגבולות בין רוב חברות האיחוד (ראו: אמנת שנגן), ביניהן ניתן לנוע בחופשיות מלאה וללא ביקורת גבולות. לחופש התנועה יש גם משמעויות בתחום התעסוקה. רוב המדינות באיחוד מאפשרות לתושבי מדינות אחרות באיחוד לעבוד ולחיות ללא הגבלות למעט החובה להיות מסוגל להתפרנס ולא לעשות שימוש במערכת הרווחה ובכספי מענקי רווחה. חלק מן החברות הוותיקות באיחוד הטילו מגבלות זמניות (עד 2010) על הגירת עובדים מעשר החברות החדשות. למרות חששם של כמה גופים פוליטיים מפני גל הגירה גדול של מבקשי עבודה ממזרח למערב, גל כזה לא התרחש. הפחד מגל הגירה יותר גדול, שיגביר את האבטלה הוא אחד הגורמים לעיכוב בכניסתה של טורקיה לאיחוד. גבולות האיחוד נשמרים על ידי סוכנות Frontex, האחראית לאבטחת גבולות המדינות החברות באיחוד, בשיתוף פעולה עם משמרות הגבול של מדינות האיחוד.

במרץ 2019 הודיע האיחוד האירופי כי החל מראשית שנת 2021, אזרחיהן של יותר מ-60 מדינות, ובהן ישראל וארצות הברית שרוצים לבקר באירופה, צריכים להנפיק מראש אישור מקוון לצורך זה. מסמך זה יתקבל באמצעות בקשה למערכת מידע והרשאות נסיעה לאירופה, ETIAS[56]. מועד הטמעת המערכת נדחה מספר פעמים, כאשר התאריך המשוער האחרון הוא עד שנת 2025.

האיחוד האירופי וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי האיחוד האירופי–ישראל

לאיחוד האירופי ולישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים מחד, ובקיטוב ואיומי חרם מאידך. לשיתוף הפעולה תורמים ערכי הדמוקרטיה המשותפים, הכבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלה חופשית, החל מקפיטליזם וכלה בסוציאל-דמוקרטיה בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו. מאידך קיימת ביקורת עזה באיחוד על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ותרעומת בישראל על יחס מוטה ולא יחסי על ביקורת זו. קיטוב זה בא לידי ביטוי מעשי בהכרת פרלמנט האיחוד במדינה פלסטינית, וכן בהחלטה על סימון מוצרים מן ההתנחלויות.[דרוש מקור]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף פעולה תרבותי בין מדינות חברות היה אינטרס של האיחוד האירופי מאז הכללתו כסמכות קהילתית באמנת מאסטריכט. הפעולות שבוצעו בתחום התרבותי על ידי האיחוד האירופי כוללות את תוכנית שבע השנים של Culture 200 אירוע חודש התרבות האירופי, ותזמורות כמו תזמורת הנוער של האיחוד האירופי. תוכנית בירת התרבות האירופית בוחרת ערים אחת או יותר בכל שנה כדי לסייע לפיתוח התרבותי של אותה עיר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עידית חנוכה, האיחוד האירופי: ניסוי בדמוקרטיה על-לאומית, תל אביב: רסלינג, 2014.
  • שרה קאהן־ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות ומדיניות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאיחוד אין באופן רשמי עיר בירה, המושב הראשי של מרבית מוסדות השלטון המרכזיים נמצא בבריסל ועל כן לרוב מיחסים לה את מעמד הבירה, כמו כן קימים מוסדות שלטון מרכזיים גם בשטרסבורג ולוקסמבורג
  2. ^ במרבית מדינות אירופה מונהג ה-CET - הזמן האירופי המרכזי (UTC+1), לעיתים בסתירה לקווי האורך.
  3. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  4. ^ 3 מדינות ותיקות באיחוד אינן חברות בגוש האירו. בריטניה ודנמרק הצטרפו לאמנת מאסטריכט לאחר שהוסכם כי הן אינן מחויבות להצטרף לאירו. שוודיה מחויבת רשמית להצטרף, אך בשל משאל עם שנערך ב-14 בספטמבר 2003, שבו התנגדו רוב אזרחיה להצטרפות לאירו, היא נמנעת מהצטרפות. ההימנעות מתבטאת בכך שהיא איננה מצטרפת למנגנון החליפין ERM-II, שהוא אחד מהקריטריונים הכלכליים לקבלה לאירו. עשר המדינות החדשות צפויות להצטרף כאשר הן תעמודנה בקריטריונים, אך אין לכך תאריך יעד מוגדר.
  5. ^ Desmond Tutu, 2 other Nobel Peace Prize laureates contest 2012 winner choice of EU | Fox News, web.archive.org, ‏11 בדצמבר 2012
  6. ^ סוכנויות הידיעות, ‏הברקזיט יצא לפועל: בריטניה נפרדה סופית מהאיחוד האירופי, באתר מעריב אונליין, 1 בינואר 2021
  7. ^ CIA World Factbook European Union section
  8. ^ 1 2 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, תהליכים ומגמות: אירופה המאוחדת, עמודים 246-247.
  9. ^ "The political consequences". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
  10. ^ ר וואלטש, חבלי הלידה של איחוד אירופה, הארץ, 2 בדצמבר 1949
  11. ^ "Declaration of 9 May 1950". European Commission. Retrieved 5 September 2007.
  12. ^ 1 2 "A peaceful Europe – the beginnings of cooperation". European Commission. Retrieved 12 December 2011.
  13. ^ ^ Neil Nugent, The Government and politics of the European Communit, 2nd ed. (Durham: Duke University Press, 1991), 41; Desmond Dinan, Encyclopedia of the European Union, (Colorado: Lynne Rienner, 1998), 429-430.
  14. ^ ^ Peter M. R. Strik, A History on European Integration Since 1914, (New York: Pinter, 1996), 141-142.
  15. ^ A European Atomic Energy Community CVCE
  16. ^ Today the largely rewritten treaty continues in force as the Treaty on the functioning of the European Union, as renamed by the Lisbon Treaty.
  17. ^ Website of EFTA, "EFTA through the years"
  18. ^ "Merging the executives". CVCE – Centre Virtuel de la Connaissance sur l'Europe. Retrieved 28 April 2013.
  19. ^ Merging the executives CVCE.eu
  20. ^ "The first enlargement". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
  21. ^ "Schengen agreement". BBC News. 30 April 2001. Retrieved 18 September 2009.
  22. ^ "History of the flag". Europa web portal. Retrieved 13 March 2009.
  23. ^ "The new European Parliament". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
  24. ^ "1980–1989 The changing face of Europe – the fall of the Berlin Wall". Europa web portal. Retrieved 25 June 2007.
  25. ^ Craig, Paul; Grainne De Burca, P. P. Craig (2007). EU Law: Text, Cases and Materials (4th ed.). Oxford: Oxford University Press.
  26. ^ "General policy framework". Europa web portal. נבדק ב-1 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Bache, Ian and Stephen George (2006) Politics in the European Union, Oxford University Press. p543-547
  28. ^ Rosenberg, Matt (23 May 2010). "Euro Countries: 22 Countries use the Euro as their Official Currency". About.com. Retrieved 27 December 2010.
  29. ^ "EU ministers back Estonia bid to join euro". BBC News. 8 June 2010. Retrieved 19 July 2010.
  30. ^ "A decade of further expansion". Europa web portal. Archived from the original on 15 June 2007. Retrieved 25 June 2007.
  31. ^ "European Parliament announces new President and Foreign Affairs Minister". Retrieved 1 December 2009.
  32. ^ Treaty of Lisbo n (the amendments)
  33. ^ "The Euro's Three Crises". Jay C. Shambaugh, Georgetown University (Brookings Papers on Economic Activity, Spring 2012). Spring 2012. JSTOR 23287217.
  34. ^ "The Nobel Peace Prize 2012". Nobelprize.org. 12 October 2012. Retrieved 12 October 2012.
  35. ^ סוכנויות הידיעות, האיחוד האירופי קיבל פרס נובל לשלום, באתר כלכליסט, 10 בדצמבר 2012
  36. ^ "Desmond Tutu, 2 other Nobel Peace Prize laureates contest 2012 winner choice of EU". Fox News (באנגלית אמריקאית). 2015-03-26. נבדק ב-2018-10-17.
  37. ^ אחרי 47 שנים: בריטניה פרשה רשמית מהאיחוד האירופי, באתר וואלה!‏, 1 בפברואר 2020
  38. ^ אחרי 48 שנות חברות: בריטניה עזבה רשמית את האיחוד האירופי, באתר וואלה!‏, 1 בינואר 2021
  39. ^ מונטנגרו הגישה בקשה רשמית להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 15 בדצמבר 2008
  40. ^ סוכנויות הידיעות, סרביה הגישה בקשה להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 22 בדצמבר 2009
  41. ^ זלנסקי הגיש בקשה רשמית לצירוף אוקראינה לאיחוד האירופי, באתר ynet, 28 בפברואר 2022
  42. ^ הוכרז רשמית: אוקראינה מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 23 ביוני 2022
  43. ^ Alexander Tanas, With war on its doorstep, Moldova applies for EU membership, רויטרס, ‏3 במרץ 2022 (באנגלית)
  44. ^ אוריאל בארי, ‏מדינה נוספת מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, באתר "סרוגים", 13 בדצמבר 2022
  45. ^ Georgia’s PM Signs Application to Join the EU, באתר civil.ge, ‏3 במרץ 2022 (באנגלית)
  46. ^ איסלנד הגישה בקשה רשמית להצטרפות לאיחוד האירופי, באתר ynet, 23 ביולי 2009
  47. ^ הפנתה גב לאירופה: איסלנד ביטלה הצטרפותה לאיחוד, באתר וואלה!‏, 14 במרץ 2015
  48. ^ רויטרס‏, קוסובו הגישה בקשה להצטרפות לאיחוד האירופי, באתר וואלה!‏, 15 בדצמבר 2022
  49. ^ שירות גלובס, ‏גם נורבגיה רוצה להתרחק מהאיחוד האירופי, והיא לא חלק ממנו, באתר גלובס, 2 במרץ 2016
  50. ^ "קבלו את טורקיה לאיחוד עד 2023 או שתאבדו אותה", באתר ‏מאקו‏, 31 באוקטובר 2012
  51. ^ measures taken regarding the implementation of the Treaty of Lisbon
  52. ^ Treaty of Lisbon amending the Treaty on European Union and the Treaty establishing the European Community, Article 9 B
  53. ^ "Professor Farrell: "The EP is now one the of the most powerful legislatures in the world"". European Parliament. 18 June 2007. Retrieved 5 July 2007.
  54. ^ Brand, Constant and Wielaard, Robert (8 June 2009). "Conservatives Post Gains In European Elections". The Washington Post. Associated Press. Retrieved 17 August 2010.
  55. ^ Retrieved 26 April 20111="Eurostat – Tables, Graphs and Maps Interface (TGM) table". Epp.eurostat.ec.europa.eu. Retrieved 26 April 2011.
  56. ^ אתר למנויים בלבד החל מ-2021: אזרחי ארה"ב יצטרכו להוציא אישור כדי להיכנס לאיחוד האירופי, באתר TheMarker‏, 8 במרץ 2019