יעקב רנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יעקב פינחס רנד (192621 ביולי 2016) היה פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. חתן פרס ישראל לחקר החינוך (תשס"א 2001).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב רנד נולד ברומניה למשפחה מחסידות רוז'ין. בילדותו למד בחדר. במלחמת העולם השנייה, מגיל 14, הועבר עם הוריו למחנות הריכוז בטרנסניסטריה שבאוקראינה. בתום המלחמה חזר עם משפחתו לעיירת מגוריו. לאחר מכן מונה לחבר ההנהלה הארצית של תנועת "בני עקיבא" ברומניה, ופעל במסגרת ארגון "ההגנה" לקראת העלאתם של מאות חניכים לארץ ישראל. בשנת 1947 העפיל לארץ ישראל, נתפס על ידי הבריטים והוגלה למחנות המעצר בקפריסין. ב-1948 הגיע לארץ ישראל, ולחם במסגרת צה"ל במלחמת העצמאות.

בצעירותו עבד כמדריך לילדים עם קשיים תפקודיים ורגשיים במוסד עליית הנוער "כפר יוליאנה". בהמשך נסע לשליחות של מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית לצרפת, כדי להדריך שם בתנועת "בני עקיבא". כשחזר לארץ, עבד כמורה-מדריך בבית הספר "מקווה ישראל".

בגיל 26 השלים תעודת בגרות, היות שבשואה נבצר ממנו ללמוד לימודים סדירים. בשנים 19601964 למד לתואר בוגר לפסיכולוגיה ולחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך למד במסלול ישיר לדוקטורט בפסיכולוגיה בסורבון בפריז עד 1966. ב-1971 קיבל תואר דוקטור לפסיכולוגיה תחת הנחייתו של אוטו קליינברג.[1] באותה שנה חזר לישראל והחל להרצות בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. ב-1978 הפך לפרופסור חבר באוניברסיטה זו, וב-1989 - לפרופסור מן המניין. כיהן בשנים 1978–1982 כדיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. במקביל לעבודתו באוניברסיטה, עבד כחוקר בכיר ומנהל-חבר במכון למחקר ע"ש הדסה-ויצ"ו-קנדה וב"מרכז הבינלאומי לקידום יכולת למידה" בניהולו של פרופ' ראובן פוירשטיין.

בשנות ה-80 היה פרופ' אורח בפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת מונטריאול, ב-Teachers’ College באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ובישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בשנות ה-90 היה פרופ' אורח ויועץ בטורו קולג' בניו יורק.

ב-1997 מונה לרקטור מכללת תלפיות להכשרת מורות וגננות בחינוך הממלכתי-דתי בחולון. מ-1999 הרצה במכללה האקדמית אשקלון.

רנד כיהן במספר תפקידים ציבוריים, בהם יו"ר המועצה הציבורית למען הילד המפגר במשרד העבודה והרווחה (1980–1983); חבר המועצה להשכלה גבוהה בישראל (1990–1996) ויו"ר הוועדה למכללות אזוריות בישראל במועצה זו (1991–1995); וחבר המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון) (מ-1997).

פרסם עשרה ספרים וכ-70 מאמרים בנושאי פסיכולוגיה וחינוך. הוא פעל לפיתוח גישות בתחום החינוך והטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים, בין השאר ילדים עם תסמונת דאון. היה ממייסדי ארגון ההורים לילדים עם תסמונת דאון "יתד".

רנד זכה במספר פרסים, בהם פרס קרן קנדה-ישראל (1982), פרס פולברייט (1989), פרס לימן עבור מפעל חיים למען הילד המפגר (1992), ופרס ישראל בתחום חקר החינוך (2001).

נישא בשנות החמישים לבלהה, אחותו של פרופ' ראובן פוירשטיין. נולדו להם ארבע בנות ושני בנים, אחד מבניו נפטר בצעירותו. בנו הצעיר הוא השחקן והמוזיקאי שולי רנד.

הלך לעולמו ב-21 ביולי 2016.[2]

רעייתו בלהה הלכה לעולמה ארבעה ימים אחרי פטירתו, ב-25 ביולי 2016.[3][4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'רשימת פרסומים', תלפיות, יב (תשס"א–תשס"ב), 38–44.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Styles cognitifs et personnalité dans une situation de rencontre inter-culturelle: Étude comparative et analytiqe".
  2. ^ אביו של השחקן שולי רנד הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 21 ביולי 2016
  3. ^ יוסף גרינבוים, חרדים 10, ארבעה ימים אחרי פטירת אביו: אמו של השחקן שולי רנד נפטרה, י"ט תמוז התשע"ו, 25 ביולי 2016
  4. ^ משה ויסברג, בתוך השבעה של בעלה: גב' בלהה רנד ע"ה, באתר בחדרי חרדים, 25 ביולי 2016