יצחק יעקבי

יצחק יעקבי

יצחק יעקבי בזמן מלחמת העולם הראשונה
לידה	17 במאי 1874 קריבה אוזרו, אוקראינה
פטירה	12 ביולי 1956 (בגיל 82)
מקום קבורה	הר המנוחות

יצחק יעקבּי (ינישבסקי) (כ"ט אייר ה'תרל"ד, מאי 1874 – ד' אב תשט"ז, 12 ביולי 1956) היה פעיל ציוני, ממפתחי "החדר המתוקן" ושיטת ההוראה עברית בעברית. הוא השתתף ארבע פעמים כציר בקונגרס הציוני, היה חלוץ העלייה השנייה וממייסדי שכונת בית הכרם בירושלים.

תולדות חייו

רוסיה (1874–1900)

יצחק ינישבסקי נולד בשנת תרל"ד (1874) בעיירה הקטנה קריבה אוזרו, תחום המושב, רוסיה. אחייניתו, פאולה פערל, תיארה בקצרה את העיירה בכתבי זיכרונותיה: "אמי מרים ינישבסקי נולדה בעיירה יהודית קטנה מן הסוג של כתרילבקה שתוארה בדיוק על ידי שלום עליכם. שם העיירה קריוויאזיה. מקום שכוח וזנוח שתושביו חיו חיים עלובים בבקתות מטות ליפול שמקורות בקש ורצפותיהן עשויות חומר. לא אחת נסעתי עם אמי אל מכורתה והדלות והכיעור של החיים שם חתומים בזכרוני...".

מכתבי זכרונותיו של ינישבסקי עולה שילדותו בקריבה אוזרו הייתה לו קשה מאוד. חיי הדלות מחד והפוגרומים מאידך הביאו אותו לחפש פתרון למצב זה. בתחילה חשב להגר לאמריקה, אך אביו, ר' אלטר חיים-יעקב ינישבסקי, חזן העיירה, הניאו מלעזוב את קריבה אוזרו. הליברליזם נראה לינישבסקי כפתרון מוצלח שיעשהו שווה בין שווים, והוא הציע את עצמו לעבודת הצבא ברוסיה. בשנת תרנ"ד (1894) גויס ושירת ארבע שנים כקלרינטן בצבא הצאר. בשנת שירותו האחרונה הזדמן ינישבסקי לעיר בה הייתה ספרייה עברית מודרנית. שם נפגש לראשונה עם רעיונות התנועה הציונית – כתביו של הרצל, שיריו של ביאליק וספרות נוספת שעוררה בו את האידאולוגיה הציונית. בשנת תרנ"ח (1898) השתחרר מהצבא, ובמקום לחזור לקריבה אוזרו החליט לעבור לעיר ניקולייב שבדרום רוסיה, בה כבר התגוררה אחותו הגדולה. יחד איתו הביא את אשתו הטרייה, רחל בת משה-ישראל טופ מהעיירה בערשד. בניקולייב החל בפעילותו הציונית, התחבר עם אשר ארליך ומנחם אוסישקין והיה שותף עימם באגודת "בני ציון ב'". בשנת 1900 אירע פוגרום שלאחריו ינישבסקי גמר אומר לעזוב את רוסיה, ובאוגוסט של אותה שנה נשלח כציר אגודת "בני ציון" לקונגרס הציוני הרביעי שהתקיים בלונדון.

לונדון (1900–1908)

מכתב המלצה ליצחק יעקבי מאת אחד-העם אל חתנו בא"י, כ"א באלול תרס"ח. לצפייה בתוכן המכתב, לחץ על התמונה.

ינישבסקי לא התכוון לחזור לרוסיה, ועם סיום הקונגרס הציוני הביא ללונדון את רחל אשתו ואת בתם חיה, שנולדה בניקולייב. עוד בניקולייב היה ינישבסקי שותף למהפכה בדרך החינוך היהודי וליצירת "החדר המתוקן", ובלונדון המשיך להתפרנס כמורה בדרך זו. בשנת תרס"א (1901) ייסד יחד עם ר' גולדבלום תלמוד תורה חדש בשיטת ההוראה עברית בעברית (ת"ת עב"ע). בתור דוגמה אישית הכניס ינישבסקי את מהפכת השפה אל ביתו, ועבר לדבר עם בני משפחתו אך ורק בעברית.

רבה הייתה פעילותו הציונית בלונדון, ובמסגרתה התקרב לביתו של אחד העם וקשר קשרים עם יוסף חיים ברנר. כמורה עבד עם ידידו הקרוב, איש החינוך והסופר שלום דב-בער מקסימון. בשנת תרס"ג (1903) השתתף ינישבסקי בקונגרס הציוני השישי כציר מטעם ציוני בריטניה. הוא השתתף בוויכוח הגדול בשאלת תוכנית אוגנדה, ולמרות הערצתו הרבה להרצל הצביע נגד התוכנית. לאחר סיום הקונגרס הגיע הרצל ללונדון ונפגש עם פעילים ציוניים. בזכרונותיו כתב ינישבסקי: "אפשר שמנהיגי הציונות האנגלית קראוהו לחזק את שורות חסידי אוגנדה שגם ביניהם החלו להופיע מפקפקים ומהססים. סידרו אספה סגורה של הפעילים בעבודה הציונית, כמאה חמישים איש וגם אני קיבלתי הזמנה לאספה חשובה זאת. התכוננתי להתקפה על הד"ר הרצל בשאלת אוגנדה. באתי אל האספה והנאום שלי היה מוכן בכל הפרטים. הרבה חשבתי בעניין ולא פקפקתי אף רגע בצדקת כל טענותיי". ינישבסקי השתתף גם בקונגרס הציוני השביעי, אשר התקיים בשנת תרס"ה (1905), לאחר מות הרצל, ובו נגוזה התוכנית סופית.

בשלב מסוים הרגיש ינישבסקי שכשם שנמנע מלהטיף לדיבור עברית בקרב תלמידיו, בעוד בביתו מדברים יידיש, אין הוא יכול להטיף לציונות ולארץ ישראל כפתרון לבעיה היהודית, בעוד הוא חי בגולה. משום חשש לפרנסת משפחתו בת שש הנפשות, הוחלט כי תחילה תצא רחל האם עם ארבעת הילדים לארץ בעוד ינישבסקי יישאר בלונדון על מנת לפרנסם מרחוק. בשנת תרס"ז (1907) יצאו רחל והילדים כחיל חלוץ באונייה לארץ ישראל והתיישבו בשכונת נווה צדק, יפו. המעבר היה קשה מאוד עבור רחל והילדים, שלא ידעו דבר על אורח החיים בארץ. עד מהרה חלו כולם בכל מיני המחלות ששררו בארץ. ינישבסקי חשש שרחל לא תוכל לשאת זמן רב בעול הטיפול בילדים, והחליט לוותר על תוכניתו להישאר ולעבוד בלונדון, ובמקום זאת לעלות בסוף שנת הלימודים לארץ. בזמן זה התכונן כמיטב יכולתו לעלייתו ארצה. בין השאר השתלם בכל המקצועות שהיו נחוצים לדעתו למורה בא"י, בייחוד במלאכת השרטוט. כמו כן למד צילום ורכש מערכת כלים מקצועית לשם כך.

תחילת הדרך בארץ ישראל: יפו וזכרון יעקב (1908–1911)

בקיץ תרס"ח (1908) עזב ינישבסקי את לונדון. בדרכו עבר במזרח אירופה כדי לבקר את בני משפחתו, אותם לא ראה מאז המעבר ללונדון, ובסוכות תרס"ט (1908) הגיע לנמל יפו. עם עלייתו ארצה, עברת את שם המשפחה מ"ינישבסקי" ליעקבי, סמל לחיים חדשים מחד ולקשר עם האב האהוב חיים-יעקב שנשאר בגולה מאידך. על אף מכתבי הבקשה ששלח ולמרות ההמלצות החמות שהיו איתו, התקשה יעקבי למצוא משרת מורה. בבואו ארצה עמד בפני ועדת בוחנים של אגודת המורים המקומית, על מנת להוכיח את כשירותו להיות מורה עברי בארץ ישראל.

יעקבי החליט לנסות את מזלו בצפון הארץ דרך ש"י פבנזר, חתנו של אחד-העם, היושב בחיפה. אחד העם שלח מכתב המלצה חם לטובת יעקבי; למרות זאת, הפנייה לפבנזר לא הועילה ליעקבי למצוא משרה בחיפה. כעבור זמן שלח פבנזר מכתב הצעה ליעקבי בו נכתב: "הד"ר הלל יפה בזכרון יעקב אמר לי שיוכל לשלם לך 50 פרנק לחודש בעד שני ילדיו – נער ונערה – עבור שיעורים פרטיים בשבילם". יעקבי החליט לקבל את ההצעה, למרות השכר הנמוך, והמשפחה עברה לגור בבית איכר ליד מעיין המושבה. שם נרפאו הילדים מהמחלות מהן סבלו תכופות ביפו, ותקופה זו, על אף הצמצום וההסתפקות במועט, זכורה לטוב. העבודה אצל ד"ר יפה לא נמשכה אלא כמה חודשים והסתיימה במאי 1909 כאשר משפחת יפה עזבה את הארץ. בתחילת שנת תר"ע (1909) התקבל יעקבי למורה במושבה הקטנה שפיה, ולימד כמורה יחיד עשרים ושישה ילדים, בשש כיתות בחדר אחד.

ירושלים (1911 והלאה)

מורי הגימנסיה העברית ערב מלחמת העולם הראשונה. בקצה הימני יושב יצחק יעקבי בתור מזכיר הגימנסיה ורושם את פרוטוקול הדיון.

באביב תרע"א (1911) קיבל יעקבי הצעת עבודה מהגימנסיה העברית בירושלים, ולאחר הפסח עברה המשפחה לירושלים. בנוסף לתפקידו כמורה שימש יעקבי בהתנדבות כמזכיר הגימנסיה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גברו התנכלויות השלטון הטורקי ליישוב היהודי ולמוסדותיו. יחד עם רבים ממוסדות החינוך הציוני נסגרה גם הגימנסיה העברית. מחמת הרעב עקרה משפחת יעקבי מירושלים לצפת, בה המלחמה עוד לא נתנה את אותותיה. בצפת מצא יעקבי משרה ולימד בבית הספר. בתחילה צורכי המחייה היו בהישג יד ובשפע, אך אט אט עשתה המלחמה את דרכה צפונה. הרעב והמחלות הגיעו גם לגליל, וביתו שרונה נספתה במגפת הטיפוס.

בשנת תרע"ט (1918) עם שחרור הארץ על ידי הבריטים, חזרה המשפחה לירושלים. יעקבי לא חזר ללמד בגימנסיה העברית; במקום זאת החל לעבוד כמורה ב"בית הספר לבנות ב'" שבעיר העתיקה. עם החזרה לירושלים שב גם לתפקידו הציבורי בהסתדרות המורים ובוועד בית העם. מתקופה זו ואילך הייתה פעילותו הציבורית של יעקבי ענפה ביותר. באותה שנה, עם הקמת סניף חדש בירושלים, הצטרף יעקבי לתנועת מכבי, ובשנת תר"פ נעשה חבר בארגון ההגנה. בשנת תרפ"א נבחר כציר לאספת הנבחרים הראשונה, וכן הפך לפעיל בוועד העיר ליהודי ירושלים ובשומר הצעיר. בשנת תרפ"ה (1925) נבחר יעקבי שוב כציר לקונגרס הציוני ה-17 שהתכנס בווינה, הפעם מטעם מרכז המורים בארץ ישראל, בו שימש יעקבי כיושב-ראש. לאחר הקונגרס התכנסה ועידה עולמית של מורים יהודים, שיעקבי נמנה בין היוזמים לכינוסה.

בתמוז תר"פ (1920) נוסדה בירושלים אגודת בוני בית על ידי קבוצת מורים בני העלייה השנייה, ויעקבי נמנה בין ראשוני יוזמיה. מטרת האגודה הייתה להקים שכונה חדשה בירושלים. בחודש אב תר"פ יעקבי, שהיה פעיל מאוד באגודה, נבחר למזכיר הוועד. שבוע לאחר בחירתו הוחלט לא להשתהות ולגשת לקניית האדמה למען השכונה החדשה, ובשנת תרפ"א (1921) ייסדה האגודה את שכונת בית הכרם.

בשנת תרצ"ו (1936), לאחר חמש עשרה שנות פעילות, נבחר יעקבי כיושב-ראש הוועד של השכונה. בתקופה קשה זו הגביר יעקבי את מעורבותו בוועדת הביטחון של השכונה, וכמו שסופר עליו: "מי שלא ראה את יעקבי, ראש הוועד, ששוב לא היה צעיר, מכתת רגליו כשמקל בידו להליכות ביקורת בין עמדה לעמדה, לא ראה מסירות מהי".

רחבת יעקבי, שכונת בית הכרם, ירושלים.

בחשוון ת"ש (1939), בפרק הזמן הקצר שבין דעיכת המאורעות ובין תחילת מלחמת העולם השנייה, ועם הגיעו לגיל 65, פרש יעקבי לגמלאות. הוא פרש מעבודת ההוראה, אך לא מפעילותו כאיש ציבור. בשנת תש"ד (1944), ביום הולדתו השבעים, נערכה לכבודו מסיבה באולם בית הוועד של בית הכרם; על רשימת החתומים על ההזמנה נמנו: "מרכז הסתדרות המורים", "ועד בית הכרם", "בית הציונים הכלליים", "הגימנסיה העברית", "חברת מסד", "הלוואה וחיסכון - ירושלים", ו"הסתדרות המורים סניף ירושלים". בזמן שהיה פנוי מעבודה ציבורית הרבה יעקבי לטייל בארץ. במשך כל שנות עבודתו נהג להפריש סכומים לקק"ל. משפרש לגמלאות התנדב לעבודות ניקיון בשכונה מטעם קק"ל.

ביום חמישי ד' באב תשט"ז (12 ביולי 1956) נפטר יעקבי ונקבר בבית העלמין הר המנוחות. עוד בחייו ציווה יעקבי את ביתו ונחלתו בבית הכרם לקק"ל. על פי סעיף בצוואתו המציין את הקדשת כספי המכירה לצורכי ציבור, ייעדה קק"ל את הכסף לשיקום ושימור בית הוועד הישן של בית הכרם. עם השלמת השיקום בשנת 1990 הוצב עמוד הקדשה בחצר בית הוועד לזכר התרומה. ב-15 בספטמבר 1992 נחנכה ברחוב החלוץ פינת רחוב ר' בנימין רחבת יעקבי, להנצחת שמם ופועלם של רחל ויצחק יעקבי.

רשימה ביבליוגרפית

• יעל לנדו-מישור, יצחק יעקבי – חלוץ ומורה, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", 2001.
• אליהו וגר, שכונת בית-הכרם, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", 1991.
• אבשלום יעקבי, דור לדור: משפחת יעקבי לדורותיה, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", בעריכת נעמי שוט, 2002.
• שרגא קדרי (עורך), בית הכרם בת ארבעים: תרפ"ג–תשכ"ג, ירושלים: דפוס סלומון, 1966. מפתח: עמ' 10–12, 16–17, 21, 30, 58–59, 63, 68, 83, 94, 103, 106–108, 110.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יצחק יעקבי בוויקישיתוף

• יצחק יעקבי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מידע על יצחק יעקובי בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד תדהר (עורך), "יצחק יעקבי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1956–1957
• נדב מן, מהמאה ה-19 ועד היום: סיפורו של אבשלום, באתר ynet, 3 בנובמבר 2006