יצחק יעקבי
יצחק יעקבּי (ינישבסקי) (1874 - 12 ביולי 1956), פעיל ציוני ממפתחי "החדר המתוקן" ושיטת תלמוד תורה עברית בעברית, ארבע פעמים ציר בקונגרס הציוני, חלוץ העלייה השנייה וממייסדי שכונת בית הכרם בירושלים.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוסיה (1874-1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק ינישבסקי נולד בשנת תרל"ד (1874) בעיירה הקטנה קריוואזורה, תחום המושב, רוסיה. אחייניתו, פאולה פערל, תיארה בקצרה את העיירה בכתבי זיכרונותיה: "אמי מרים ינישבסקי נולדה בעיירה יהודית קטנה מן הסוג של כתרילבקה שתוארה בדיוק על ידי שלום עליכם. שם העיירה קריוויאזיה. מקום שכוח וזנוח שתושביו חיו חיים עלובים בבקתות מטות ליפול שמקורות בקש ורצפותיהן עשויות חומר. לא אחת נסעתי עם אמי אל מכורתה והדלות והכיעור של החיים שם חתומים בזכרוני...".[1]
מכתבי זכרונותיו של יצחק ידוע שילדותו בקריוואזורה הייתה קשה לו מאוד. לאור חיי הדלות מחד והפוגרומים מאידך, לעיתים קרובות התחבט בשאלה מניין יבוא לו מפלט. בתחילה חשב להגר לאמריקה, אך אביו, ר' אלטר חיים-יעקב ינישבסקי, חזן העיירה, הניאו מרעיונותיו הראשוניים לעזוב את קריוויאזיה. הליברליזם נראה לו כפתרון מוצלח שיעשהו שווה בין שווים. יצחק הציע את עצמו לעבודת הצבא ברוסיה, ובשנת תרנ"ד (1894) גויס ושירת ארבע שנים כקלרינטן בצבא הצאר. בשנת שירותו האחרונה (תרנ"ז - 1897), הזדמן יצחק לעיר בה הייתה ספרייה עברית מודרנית. שם הוא נפגש, לראשונה, עם רעיונות התנועה הציונית – כתביו של הרצל, שיריו של ביאליק ושאר ספרות שעוררה בו את האידאולוגיה הציונית. בשנת תרנ"ח (1898) השתחרר יצחק מהצבא, ובמקום לחזור לקריוויאזיה עבר לעיר ניקולייב שבדרום רוסיה, בה כבר התגוררה אחותו הגדולה. יחד איתו הביא את אשתו הטרייה, רחל בת משה-ישראל טופ מהעיירה בערשד. באותה שנה החלה בניקולייב פעילותו הציונית של יצחק ינישבסקי. הוא התחבר עם אשר ארליך ומנחם אוסישקין והיה שותף עימם באגודת "בני ציון ב'". בשנת 1900 אירע פוגרום שלאחריו גמר יצחק ינישבסקי סופית אומר לעזוב את רוסיה, ובאוגוסט אותה שנה נשלח כציר אגודת "בני ציון" לקונגרס הציוני הרביעי שהתקיים בלונדון.
לונדון (1900-1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא הייתה בכוונתו לחזור לרוסיה, ועם סיום הקונגרס הציוני הביא יצחק ללונדון את רחל אשתו ואת בתם חיה שנולדה בניקולייב. שמונה שנים חי יצחק בלונדון. עוד בניקולייב היה יצחק שותף למהפכה בדרך החינוך היהודי וליצירת "החדר המתוקן", ובלונדון המשיך להתפרנס כמורה בדרך זו. בשנת תרס"א (1901) ייסד יחד עם ר' גולדבלום תלמוד-תורה חדש בשיטת עברית בעברית (ת"ת עב"ע). בתור דוגמה אישית היאה למורה, הכניס יצחק את מהפכת השפה אל חיק ביתו. יום אחד בחזרתו הבייתה מכיתת תלמודו הודיע שברצונו לקבוע את העברית כשפת היומיום גם בביתו שלו; כך התחיל לדבר עם בני משפחתו אך ורק בעברית.
רבה הייתה פעילותו הציונית בלונדון, ובמסגרתה התקרב לביתו של אחד העם וקשר קשרים עם יוסף חיים ברנר. כמורה עבד עם ידידו הקרוב, איש החינוך והסופר שלום דב-בער מקסימון. בשנת תרס"ג (1903) השתתף יצחק בקונגרס הציוני השישי כציר מטעם ציוני בריטניה. הוא השתתף בוויכוח הגדול בשאלת תוכנית אוגנדה, ולמרות הערצתו הרבה לד"ר הרצל הצביע נגד התוכנית. באותה שנה לאחר סיום הקונגרס הגיע הרצל ללונדון, "אפשר שמנהיגי הציונות האנגלית קראוהו לחזק את שורות חסידי אוגנדה שגם ביניהם החלו להופיע מפקפקים ומהססים. סידרו אספה סגורה של הפעילים בעבודה הציונית, כמאה חמישים איש וגם אני קיבלתי הזמנה לאספה חשובה זאת. התכוננתי להתקפה על הד"ר הרצל בשאלת אוגנדה. באתי אל האספה והנאום שלי היה מוכן בכל הפרטים. הרבה חשבתי בעניין ולא פקפקתי אף רגע בצדקת כל טענותיי".[2] יצחק השתתף גם בקונגרס הציוני השביעי, אשר התקיים בשנת תרס"ה (1905) לאחר מות הרצל, ובו נגוזה התוכנית סופית.
בשלב מסוים הרגיש יצחק שכשם שנמנע ממנו להטיף לדיבור עברית בקרב תלמידיו בעוד בביתו מדברים יידיש, אין הוא יכול להטיף לציונות ולא"י כפתרון לבעיה היהודית בעוד הוא חי בגולה. משום חשש לפרנסת משפחתו בת שש הנפשות, יצאו תחילה רחל האם וארבעת הילדים לארץ בעוד יצחק נשאר בלונדון על מנת לפרנסם מרחוק. בשנת תרס"ז (1907) יצאו רחל והילדים כחיל חלוץ באונייה לארץ ישראל והתיישבו בשכונת נווה צדק, יפו. המעבר היה קשה מאוד בשביל רחל והילדים שלא ידעו דבר על אורח החיים בארץ. עד מהרה חלו כולם בכל מיני המחלות ששררו בארץ. יצחק חשש שרחל לא תוכל לשאת זמן רב בעול הטיפול בילדים, והחליט לוותר על תוכניתו להישאר ולעבוד בלונדון ולאסוף כסף לביסוס המשפחה, ולעלות בסוף שנת הלימודים לא"י. בזמן זה התכונן כמיטב יכולתו לעלייתו ארצה. בין השאר השתלם בכל המקצועות שהיו נחוצים לדעתו למורה בא"י, בייחוד במלאכת השרטוט. כמו כן למד צילום ורכש מערכת כלים מקצועית לשם כך.
תחילת הדרך בארץ ישראל: יפו, זכרון יעקב, שפייה (1908-1911)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ תרס"ח (1908) עזב יצחק את לונדון. בדרכו לא"י עבר במזרח אירופה להיפגש עם בני משפחתו אותם לא ראה שמונה שנים. בחול המועד סוכות תרס"ט (1908) הגיע יצחק לנמל יפו. עם עלייתו ארצה, עברת יצחק את שם המשפחה מינישבסקי ליעקבי, סמל לחיים חדשים ולקשר עם האב האהוב חיים יעקב שנשאר בגולה. על אף מכתבי הבקשה ששלח ולמרות ההמלצות החמות שהיו איתו, התקשה יצחק למצוא לעצמו משרת מורה. בבואו ארצה עמד יצחק בפני ועדת בוחנים על מנת להוכיח את כשירותו להיות מורה עברי בארץ ישראל. את ועדה זו מינתה אגודת המורים, אשר נוסדה בזכרון יעקב באלול תרס"ג (1903) בהשתתפות 60 מורים מרחבי הארץ, ואשר הרכיבה את תוכנית הבחינות למורים סמוך לעת עלייתו של יצחק.
בחודש נובמבר 1908 עדיין לא נמצאה ליצחק יעקבי עבודה. אזור יפו, מקום מושב המשפחה, לא נראה כקרקע מבטיחה לפרנסה עתידית. במקום ניסה יצחק את מזלו בצפון הארץ דרך ש"י פבנזר, חתנו של אחד-העם היושב בחיפה. אחד העם שלח מכתב המלצה חם לטובת יצחק; למרות זאת, הפנייה לפבנזר לא הועילה ליצחק לקבל משרה בחיפה. כעבור זמן שלח פבנזר מכתב הצעה ליצחק יעקבי: "הד"ר הלל יפה בזכרון יעקב אמר לי שיוכל לשלם לך 50 פרנק לחודש בעד שני ילדיו - נער ונערה - עבור שיעורים פרטיים בשבילם"[3]. למרות השכר הנמוך, יצחק קיבל משרה זו, והמשפחה עברה לגור בבית איכר ליד מעיין המושבה. שם נרפאו הילדים מהמחלות מהן סבלו תכופות ביפו, ותקופה זו על אף הצמצום וההסתפקות במועט, זכורה לטוב. העבודה אצל ד"ר יפה לא נמשכה אלא כמה חודשים והסתיימה במאי 1909 כאשר יצאה משפחת יפה לחוץ לארץ. בתחילת תר"ע (1909) התקבל יצחק למורה במושבה הקטנה שפיה, ולימד כמורה יחיד עשרים ושישה ילדים בשש כיתות בחדר אחד.
ירושלים (1911 והלאה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב תרע"א (1911) קיבל יצחק יעקבי הצעת עבודה מהגימנסיה העברית בירושלים, ולאחר הפסח עברה המשפחה לירושלים. בנוסף לתפקידו כמורה שימש יצחק בהתנדבות כמזכיר הגימנסיה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גברו התנכלויות השלטון הטורקי ליישוב היהודי ולמוסדותיו. יחד עם רבים ממוסדות החינוך הציוני נסגרה גם הגימנסיה העברית. מחמת הרעב עקרה משפחת יעקבי מירושלים לצפת, בה המלחמה עוד לא נתנה את אותותיה. בצפת קיבל יצחק עבודה ולימד בבית הספר. בתחילה צורכי המחייה היו בהישג יד ובשפע, אך לאט לאט עשתה המלחמה דרכה צפונה. הרעב והמחלות הגיעו גם לגליל. במגפת הטיפוס נספתה הבת שרונה, הצברית הראשונה של המשפחה.
בשנת תרע"ט (1918) עם שחרור הארץ על ידי הבריטים בסוף המלחמה, חזרה משפחת יעקבי לירושלים. יצחק לא חזר ללמד בגימנסיה העברית; במקום נכנס לעבוד כמורה ב"בית הספר לבנות ב'" שבעיר העתיקה. עם חזרתו לירושלים שב יצחק את לתפקידו הציבורי בהסתדרות המורים ובוועד בית העם. מתקופה זו ואילך הייתה פעילותו הציבורית של יצחק יעקבי ענפה ביותר. בכסלו תרע"ט, עם הקמת סניף חדש בירושלים, הצטרף יצחק לתנועת המכבי, ובשנת תר"פ נהיה יצחק חבר בארגון ההגנה. בשנת תרפ"א הוא נבחר כציר לאספת הנבחרים הראשונה. באותה שנה נהיה פעיל בוועד העיר ליהודי ירושלים ובשומר הצעיר. בשנת תרפ"ה (1925) נבחר יצחק שוב כציר לקונגרס הציוני ה-17 שהתכנס בווינה, הפעם מטעם מרכז המורים בארץ ישראל, לו שימש יצחק יושב-ראש. אחרי הקונגרס התכנסה ועידה עולמית של מורים יהודים שיצחק היה בין היוזמים לכינוסה.
בתמוז תר"פ (1920) נוסדה בירושלים אגודת בוני בית על ידי קבוצת מורים בני העלייה השנייה במטרה להקים שכונה חדשה בירושלים למען חבריה. אגודה זו, שמראשוני יוזמיה מקרב המורים היה יצחק יעקבי, ייסדה כעבור שנה את שכונת בית הכרם. יצחק היה פעיל ביותר באגודה, ובאב תר"פ נבחר למזכיר הוועד. שבוע לאחר מכן הוחלט לא להשתהות ולגשת לקניית האדמה למען השכונה החדשה. בשנת תרצ"ו (1936), אחרי חמש עשרה שנות פעילות, נבחר יצחק כיושב-ראש הוועד של בית הכרם. בתקופה קשה זו הגביר יצחק את מעורבותו בוועדת הביטחון של בית הכרם, "מי שלא ראה את יעקבי, ראש הוועד, ששוב לא היה צעיר, מכתת רגליו כשמקל בידו להליכות ביקורת בין עמדה לעמדה, לא ראה מסירות מהי".[4]
בחשוון ת"ש (1939) בפרק הזמן הקצר שבין דעיכת המאורעות ובין התחלת מלחמת העולם השנייה, עם הגיעו לגיל 65 בא זמנו של יצחק לפרוש לגמלאות. יצחק יעקבי פרש מעבודת ההוראה, אך לא מפעילותו כאיש ציבור. בשנת תש"ד (1944), ביום הולדתו השבעים, נערכה לכבודו מסיבה באולם בית הוועד של בית הכרם; על רשימת החתומים על ההזמנה נמנו: "מרכז הסתדרות המורים", "ועד בית הכרם", "בית הציונים הכלליים", "הגימנסיה העברית", "חברת מסד", "הלוואה וחיסכון - ירושלים", "הסתדרות המורים סניף ירושלים". בזמן שהיה פנוי מעבודה ציבורית הרבה יצחק לטייל בארץ. במשך כל שנות עבודתו נהג יצחק להפריש סכומים לקרן קיימת לישראל; משפרש לגמלאות, התנדב יצחק לעבודות ניקיון בשכונה למען קק"ל.
ביום חמישי ד' באב תשט"ז (12 ביולי 1956) נפטר יצחק יעקבי. הוא נקבר בבית העלמין הר המנוחות. עוד בחייו ציווה יצחק את ביתו ונחלתו בבית הכרם לקק"ל. על פי סעיף בצוואתו המציין את הקדשת כספי המכירה לצורכי ציבור, ייעדה קק"ל את הכסף לשיקום ושימור בית הוועד הישן של בית הכרם. עם השיקום בשנת 1990, הוצב עמוד הקדשה בחצר בית הוועד לזכר התרומה. ב-15 בספטמבר 1992 נחנכה ברחוב החלוץ פינת רחוב ר' בנימין רחבה הנקראת על שמם של רחל ויצחק יעקבי, להנצחת שמם ופועלם.
רשימה ביבליוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעל לנדו-מישור, יצחק יעקבי - חלוץ ומורה, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", 2001.
- אליהו וגר, שכונת בית-הכרם, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", 1991.
- אבשלום יעקבי, דור לדור: משפחת יעקבי לדורותיה, בית הכרם: הוצאת "עמותת בית הוועד הישן", בעריכת נעמי שוט, 2002.
- שרגא קדרי (עורך), בית הכרם בת ארבעים: תרפ"ג - תשכ"ג, ירושלים: דפוס סלומון, 1966. מפתח: עמ' 10-12, 16-17, 21, 30, 58-59, 63, 68, 83, 94, 103, 106-108, 110.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק יעקבי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- נדב מן, מהמאה ה-19 ועד היום: סיפורו של אבשלום, באתר ynet, 3 בנובמבר 2006