ירג היידר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ירג היידר
Jörg Haider
היידר, 2007
היידר, 2007
לידה 26 בינואר 1950
באד גויזרן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 11 באוקטובר 2008 (בגיל 58)
אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת וינה (1973) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת החירות האוסטרית, הברית למען עתיד אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר המועצה הלאומית של אוסטריה
5 ביוני 1979 – 14 ביוני 1983
(4 שנים)
17 בדצמבר 1986 – 30 במאי 1989
(שנתיים ו־23 שבועות)
11 במרץ 1992 – 6 בנובמבר 1994
(שנתיים ו־34 שבועות)
7 בנובמבר 1994 – 7 באפריל 1999
(4 שנים ו־21 שבועות)
יושב ראש מפלגת החירות האוסטרית
1986–2000
(כ־14 שנים)
פרסים והוקרה
אות הצלב הכסוף הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ירג היידר (גרמנית: Jörg Haider‏; 26 בינואר 1950 - 11 באוקטובר 2008) היה פוליטיקאי אוסטרי לאומני שכיהן כמושל מדינת קרינתיה שבאוסטריה משנת 1999 עד מותו. נודע בעמדותיו הקיצוניות ובהתבטאויותיו המשתמעות בזכות הנאצים.

היידר היה במשך זמן רב מנהיג מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הנחשבת לפופוליסטית וללאומנית, וגם לאחר שפרש מכס ההנהגה בשנת 2000 נותר בעל השפעה רבה במפלגה. בשנת 2005 הקים מפלגה חדשה, "הברית למען עתיד אוסטריה" (BZÖ), וכתוצאה מכך הודח אוטומטית ממפלגת החירות.

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של היידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של היידר נמנו עם ראשוני החברים במפלגה הנאצית. אביו, רוברט היידר, היה סנדלר ואמו, דורותיאה רופ, הייתה בתו של רופא שניהל את בית החולים בעיר לינץ.

רוברט היידר הצטרף להיטלריוגנד ב-1929 כנער בן חמש-עשרה, ארבע שנים לפני שאדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה. הוא נשאר חבר במפלגה גם לאחר החרמתה באוסטריה ולאחר שאנגלברט דולפוס פיזר את הפרלמנט וייסד את האוסטרופשיזם. עזב את אוסטריה ב-1933 ועבר לבוואריה, אך חזר כעבור שנה לאחר ניסיון ההפיכה הנאצי באוסטריה. לאחר שנעצר ושוחרר חזר לגרמניה והצטרף ל"ליגה האוסטרית", חלק מן האס אה. הוא סיים שתי שנות שירות צבאי בגרמניה וחזר לאוסטריה ב-1938, לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה (האנשלוס). מ-1940 לחם כקצין זוטר בוורמאכט בחזית המערבית ובחזית המזרחית. לאחר שנפצע מספר פעמים פרש מהוורמאכט בדרגת סגן. ב-1945 נישא לדורותיאה רופ, שפעלה כמנהיגה בברית הנערות הגרמניות (BDM). עם סיום המלחמה ננקטו הליכים לקביעת מעמדם של בני הזוג היידר, לנוכח חברותם במפלגה הנאצית, והם הוגדרו כבעלי דרגה נמוכה בלבד במפלגה הנאצית (Minderbelastet). רוברט היידר נאלץ לעבוד בבית חרושת לנעליים, ועל דורותיאה היידר, שהייתה מורה, נאסר לעבוד במשך שנתיים.

תחילת דרכו של היידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר נולד בעיירה באד גויזרן שבאוסטריה עילית ב-1950, כאשר מצבם הכלכלי של הוריו היה טוב. לאחר סיום בית הספר היסודי עבר ללמוד בבית ספר תיכון בבאד אישל. בעת לימודיו הצטרף לאגודת סטודנטים לאומנית.

ב-1968 עבר ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה. לאחר שסיים את לימודי המשפטים התגייס לצבא אוסטריה ושירת בהתנדבות יותר משירות החובה בן תשעת חודשים. ב-1974 החל לעבוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה במחלקה למשפט חוקתי.

היידר היה חבר בארגון הסטודנטים הלאומני "בורשנשפטן" (Burschenschaften), אשר חרת על דגלו את יצירת גרמניה הגדולה הכוללת את אוסטריה (והיה אחראי בין השאר לפרעות "הפ-הפ"). עם איחוד גרמניה מחדש ב-1990 העלה רעיון זה שוב[1].

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה של קרינתיה באוסטריה

עלייתו להנהגת מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר עלה בהדרגה במעמדו במפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), עד שב-1970, בגיל 20, היה לראש תנועת הנוער של המפלגה, תפקיד שבו כיהן עד 1974. ב-1979 היה לחבר הצעיר ביותר, בן 29, מבין חברי מפלגת החירות בפרלמנט האוסטרי[2]. ב-1983 בהיותו ראש המפלגה במדינת קרינתיה, החל למתוח ביקורת על מנהיגיה הארציים של המפלגה, שהייתה אז רק מפלגה קטנה ושולית, בעלת תמיכה של כ-5% מאוכלוסיית אוסטריה.

ב-1986 הביס את סגן הקנצלר נורברט שטגר בבחירות לתפקיד מנהיג המפלגה והיא זכתה ל-10% מהקולות בבחירות הכלליות[3]. בבחירות 1990 הביא את המפלגה להשיג שיא של 18% מהקולות[4]. בעקבות עליית הפרופיל הציבורי שלו זכה לכינוי "נכדו הרוחני של היטלר" בעיתונות הבינלאומית[5]. בנובמבר 1991 זכתה המפלגה להצלחה נוספת, שקיבלה 22% מהקולות בבחירות לעיריית וינה[6].

ירושת ברנטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו התמקד היידר בפוליטיקה המקומית של קרינתיה. חייו האישיים נקשרו קשר חזק עם מחוז אוסטרי זה: ב-1983 ירש היידר את אדמות דודו וילהלם ובהופר, שהחזיק אחוזה נרחבת בקרינתיה. האחוזה, שנודעה כ"ברנטל" (בגרמנית: "עמק הדובים"), הייתה שייכת קודם לכן ליהודי איטלקי, שנאלץ למכור אותה במלחמת העולם השנייה. שווי האחוזה נאמד ב-15 מיליון דולר.

מאבק פוליטי בקרינתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1989 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPÖ) נהנתה מרוב מוחץ בקרינתיה. בשנה זו מספר המושבים של המפלגה ירד לפחות מ-50% מהמושבים, ומפלגת החירות האוסטרית ומפלגת העם האוסטרית הקימו קואליציה שבחרה את היידר למושל קרינתיה.

בוויכוח שהתקיים בפרלמנט בקרינתיה ב-1991, הותקף היידר על תוכניתו להפחית את דמי האבטלה ולכפות על המובטלים שיבוץ בעבודה כלשהי, באופן שמזכיר את המדיניות הנאצית. היידר השיב "זה לא יהיה כמו הרייך השלישי, כי הוא פיתח מדיניות עבודה הולמת, שהממשלה בווינה לא פיתחה מעולם". התגובה הזאת עוררה מהומה, שאילצה את היידר להתפטר ממשרת המושל, והקואליציה שבראשותו הוחלפה בקואליציה של מפלגת העם והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

ב-1999 נבחר היידר פעם נוספת למשרת מושל קרינתיה, בתמיכה של 42% אחוז. גם לאחר שמפלגת החירות הפסידה 17% מהתמיכה והגיעה ל-10% בבחירות ב-2002, התמיכה בהיידר לא קרסה, ובבחירות 2004 התמיכה בו אפילו עלתה ב-0.5% לעומת 1999[7].

באוגוסט 2007 הודיע כי יאסור בחוק בניית מסגדים בקרינתיה[8].

יושב ראש מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר בעצרת בחירות של מפלגת "הברית לעתיד אוסטריה" (BZÖ) בעיר שפיטל אן דר דראו בקרינתיה, 30 בספטמבר 2006

יושב ראש האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שבהן היה היידר יושב ראש מפלגת החירות, המפלגה נטתה יותר לימין הקיצוני, באופן ששיקף את הלאומנות, שנאת הזרים וההתנגדות להשקפת העולם של האיחוד האירופי. לקידום מדיניותו השתמש היידר בפופוליזם. עם תחילת כהונתו, התמיכה במפלגה בקרב הציבור הייתה רק 5%, ובשנת 1999 היא צמחה ל-27%.

עמדות המפלגה, שערבבו בין פופוליזם ולאומנות, זכו לתמיכה לאורך השנים. בנוסף לבוחרים מהימין הקיצוני, משכה מפלגת החירות גם בוחרים שמחו נגד מפלגת הדמוקרטים והמפלגות השמרניות במערכת הבחירות הלאומית ובמערכת הבחירות האזורית בשנות ה-90.

קואליציה עם ממשלת מפלגת העם של וולפגנג שיסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 הקימו מפלגת החירות של היידר ומפלגת העם האוסטרית ממשלת קואליציה בראשות וולפגנג שיסל. קואליציה זו עוררה גל מחאות באוסטריה וברחבי אירופה. ראשי הממשלות של 14 המדינות האחרות באיחוד האירופי החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת אוסטריה, והטילו עליה סנקציות. אוסטרים תומכי הממשלה האשימו את אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגדו לממשלה, ואת הנשיא תומאס קלסטיל בהטלת הסנקציות, ואף הטילו ספק בנאמנותם למדינה. בספטמבר 2000, האיחוד האירופי שם קץ ל-7 חודשי בידוד דיפלומטי של אוסטריה, לאחר שהגיע למסקנה כי הטלת הסנקציות אינה יעילה ואף מזיקה[9].

בסוף שנת 2000 פרש היידר ממשרת מנהיג המפלגה, והוחלף על ידי סוזאנה ריס-פאסר. צעד זה בא לשכך ביקורת ממדינות זרות, ובפועל הוסיף היידר לשלוט במפלגה מאחורי הקלעים[10].

קריסת הקואליציה והידרדרות מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2002, לאחר ועידת מפלגה מיוחדת בעיירה קניטלפלד שבשטיריה, שנודעה כ"פוטש קניטלפלד", איבדה ריס-פאסר את תמיכתם של רבים מחברי המפלגה ובראשם היידר[11]. בספטמבר 2002 הודיע קאנצלר אוסטריה, וולפגאנג שיסל, על התפטרות ממשלתו ועל פירוק הקואליציה, וקרא לבחירות מוקדמות. זאת יום לאחר שירג היידר, נישל מתפקידה את, סוזאנה ריס פאסר[12]. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר של אותה שנה עמד בראש המפלגה[13]. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ (42.5%) למפלגת העם האוסטרית בראשותו של וולפגאנג שיסל. התמיכה במפלגת החירות של היידר, שב-1999 הייתה גבוהה מאשר התמיכה במפלגת העם, הגיעה רק ל-10.6% מהבוחרים[14], אך מפלגת החירות שוב הצטרפה לקואליציה[15].

בתגובה לתוצאות הצהיר היידר כי מנהיג המפלגה חייב להתפטר. כאשר נדחתה דרישתו, הצהיר כי הוא יעזוב לצמיתות את הפוליטיקה הפדרלית. באוקטובר 2003 אירעו חילופים בקבינט בעידודו של היידר - מנהיג מפלגת החירות הרברט האופט אולץ להתפטר ממשרת סגן הקנצלר והוחלף בידי הוברט גורבך.

ב-7 במרץ 2004 זכתה מפלגת החירות ברוב הקולות (42.5%) בבחירות לפרלמנט של קרינתיה. ב-31 במרץ נבחר היידר שוב למשרת מושל קרינתיה בידי חברי הפרלמנט ממפלגת החירות וממפלגת העם. מחוץ לקרינתיה התמיכה בהיידר פחתה מאוד. מפלגת החירות הפסידה בשתי מערכות בחירות, הבחירות לפרלמנט האירופי והבחירות ללשכת המסחר האוסטרית, והתמיכה בה פחתה במידה ניכרת. ביוני מונתה אחותו אורסולה האובנר לרש המפלגה[16].

הקמת מפלגה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוצאות הבחירות הייתה מפלגת החירות, בראשות אחותו של היידר, אורסולה האובנר, נתונה בעימות פנימי[17]. ב-4 באפריל 2005 הקימו היידר, אחותו, סגן הקנצלר הוברט גורבאך ואישים נוספים ממפלגת החירות מפלגה חדשה שנקראה "הברית למען עתיד אוסטריה" (בראשי תיבות: BZÖ) בהנהגת היידר.

המפלגה החדשה ניסתה להשתלב בפוליטיקה האוסטרית, אולם הצלחתה לא הייתה רבה. מעמדה של המפלגה לא היה ברור, בפרט משום שהיידר ומפלגתו החדשה נשארו בקואליציה יחד עם מפלגת העם ועם מפלגת החירות, ולכן התפתח עימות בין מפלגת החירות לבין הברית למען עתיד אוסטריה. באוגוסט 2008 הכריז שיחזור לעמוד בראש המפלגה, לאחר שמנהיג המפלגה, פיטר וסטנתאלר, הורשע במתן עדות שקר והושעה מתפקידו[18]. בבחירות שנערכו בספטמבר 2008 זכו שתי המפלגות להישגים ניכרים: מפלגתו של היידר, הברית למען עתיד אוסטריה, זכתה ב-10.7% מקולות הבוחרים, ומפלגת החירות זכתה ב-17.5% מקולות הבוחרים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוקטובר 2008 נהרג היידר בתאונת דרכים, ליד קלגנפורט, במדינת קרינתיה, בשעות המוקדמות של ה-11 באוקטובר 2008. הוא היה בדרכו לחגוג את יום הולדתה ה-90 של אמו[19]. המשטרה דיווחה כי הפולקסווגן פאטון בה נהג ירדה מהכביש, התגלגלה במורד סוללה והתהפכה, והוא סבל פציעות חמורות בראש ובחזה. הוא היה לבד במכונית ולא היו מעורבים בתאונה כלי רכב אחרים. חקירת התאונה העלתה שהוא היה שיכור בעת התאונה ונהג במהירות של 142 קמ"ש, כפליים מהמהירות המותרת. בדמו נמצא יותר מפי שלושה מכמות האלכוהול המותרת[20].

נסיבות מותו עוררו תאוריות קשר שונות, אך המשטרה האוסטרית הפריכה אותן. לאחר מותו, מאהבו ויורשו הפוליטי, שטפן פצנר, התוודה על הרומן שהיה ביניהם וכינה את היידר "הגבר של חיי"[21].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 נישא לקלאודיה היידר-הופמן ולזוג נולדו שני ילדים[19].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ירג היידר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעל פקטור, גרמניה הגדולה באמת, חדשות, 19 באפריל 1990
  2. ^ שוש אביגל, "תוך שש שנים אני קנצלר", חדשות, 21 במאי 1993
  3. ^ רענן ריין, הלן חזן (וינה), הניאו נאצי היידר זכה ב-10% מהקולות, חדשות, 24 בנובמבר 1986
    רויטרס, אוסטריה: תיתכן קואליציה עם הימין הקיצוני, חדשות, 25 בנובמבר 1986
  4. ^ הלן חזן, 18% לנאצים באוסטריה, חדשות, 8 באוקטובר 1990
  5. ^ הלן חזן, "נכדו הרוחני של היטלר" קיבל 18 אחוזים מהקולות באוסטריה, חדשות, 8 באוקטובר 1990
  6. ^ הלן חזן (וינה), ישאל אבידן (ברלין), "אני לא שונא זרים", מסביר מנהיג הניאו־נאצים באוסטריה, חדשות, 12 בנובמבר 1991
  7. ^ ניצחון לירג היידר במחוז קרינתיה - יישאר מושל, באתר הארץ
  8. ^ סוכנויות הידיעותירג היידר: אאסור בחוק על בניית מסגדים בקרינתיה, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2007
  9. ^ קורותיה של ממשלת הימין באוסטריה, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2002
  10. ^ ירג היידר פורש מהפוליטיקה באוסטריה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2002
  11. ^ שירות "הארץ", סיכוי לפיצול במפלגת החירות באוסטריה ולשובו של ירג היידר, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2002
  12. ^ התמוטטה קואליציית הימין באוסטריה, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2002
  13. ^ היידר מונה שוב להנהיג את מפלגת החירות באוסטריה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2002
  14. ^ למרות המפלה - מפלגת החירות צפויה להישאר בממשלה בווינה, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2002
  15. ^ קלאוס פייפר, ממשלה חדשה באוסטריה - שוב עם מפלגת "החירות" הקיצונית, באתר הארץ, 1 במרץ 2003
  16. ^ היידר לחץ, ואחותו נבחרה להנהיג מפלגתו, באתר הארץ, 12 ביוני 2004
  17. ^ מפלה ל"מפלגת החירות" של היידר בבחירות באוסטריה, באתר הארץ
  18. ^ סוכנויות הידיעותהלאומן האוסטרי ירג היידר חוזר לפוליטיקה הארצית, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2008
  19. ^ 1 2 פטרה רמזאואר, נהרג הלאומן ירג היידר, שסחף אחריו שליש מבוחרי אוסטריה, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2008
  20. ^ סוכנויות הידיעותירג היידר היה שתוי בזמן התאונה, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2008
  21. ^ עופר אדרתירג היידר - גבר גבר או הבריטני ספירס של הפוליטיקה האוסטרית, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2008


הקודם:
פטר אמברוצי
מושל קרינתיה (קדנציה ראשונה) הבא:
כריסטוף צרנאטו
הקודם:
כריסטוף צרנאטו
מושל קרינתיה (קדנציה שנייה) הבא:
-
הקודם:
נורברט שטגר
ראש מפלגת החירות האוסטרית הבא:
סוזאנה ריס-פאסר