מפלגת החירות האוסטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפלגת החירות האוסטרית
Freiheitliche Partei Österreichs
Logo of Freedom Party of Austria.svg
מדינה אוסטריה אוסטריה  אוסטריה
מייסד אנטון ריינתאלר עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים נורברט הופר
תאריך ייסוד 7 באפריל 1956
אידאולוגיות שמרנות לאומית, ימין פופוליסטי אירוסקפטיות, לאומיות גרמנית אוסטרית, ליברליות לאומית, התנגדות להגירה
מטה וינה
מיקום במפה הפוליטית ימין רדיקלי
ארגונים בינלאומיים מפלגה של 'אירופה של האומות והחופש'
צבעים רשמיים כחול עריכת הנתון בוויקינתונים
www.fpoe.at
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מפלגת החירות האוסטריתגרמנית: Freiheitliche Partei Österreichs), בקיצור FPÖ, היא מפלגת ימין באוסטריה. המפלגה מזוהה עם הימין הקיצוני באירופה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה נוסדה ב-1956. בבחירות בשנת 1965 זכתה בשישה מושבים[1] ובבחירות שהתקיימו ב-1983 זכתה בכ- 5-8% מהקולות ול 6-12 מושבים בפרלמנט. בשנים 1970-1971 המפלגה תמכה מבחוץ בממשלת המיעוט של ברונו קרייסקי.

בשנת 1975 דרש סגן יו"ר המפלגה, ד"ר אוטו סקרינצי, מיו"ר המפלגה, פרידריך פטר, להתפטר בעקבות פרסומים לפיהם הוא היה חבר ביחידת רצח של הס.ס.. המפלגה עמדה לצידו של פטר, שטען שלא השתתף במעשי רצח, וסקרינצי אולץ להתפטר מהמפלגה[2].

החל משנת 1986 עמד בראש המפלגה ירג היידר שהוביל את המפלגה בקו לאומני ולצמיחה הדרגתית של המפלגה עד לקבלת 26.9% מהקולות בבחירות של שנת 1999. הקו הלאומני של היידר הביא לפרישת הליברלים מהמפלגה, כאשר רוב הליברלים שנותרו במפלגה עזבו בשנת 1993. בשנת 1999 המפלגה הצטרפה לממשלה ובבחירות 2002 צנחה התמיכה בה ל-10%.

היינץ כריסטיאן שטראכה, המנהיג לשעבר של המפלגה נחשב כתלמידו של המנהיג הוותיק של מפלגת החירות האוסטרית, ירג היידר, אך החל להתנגד לו כתוצאה ממאבק שהלך וגדל בתוך המפלגה בינואר 2005. לאחר סדרה של הפסדים בבחירות המדינה, פשטו שמועות כי שטראכה יתמודד על תפקיד מנהיג המפלגה הלאומית כנגד אחותו של היידר, אורסולה האובנר. סיכון גבוה של תבוסה מול שטראכה היה כנראה אחד המניעים של היידר להקים מפלגה חדשה, הברית למען עתיד אוסטריה (BZÖ).

הצלחתה המחודשת של המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינץ כריסטיאן שטראכה נואם לפני הבחירות בווינה, 2010

מאז הפילוג, התוצאות של מפלגת החירות האוסטרית בבחירות המדינה היו מעורבות בין המפלגות, אך היא עלתה על הציפיות בבחירות וינה באוקטובר 2005. שטראכה עצמו היה מועמד מוביל בווינה, והמפלגה קיבלה 14.9% מהקולות.

בשנת 2010 בבחירות לראשות העיר וינה, למועצת העיר ולמועצות האזוריות, מפלגת החירות האוסטרית קיבלה 26% מהקולות שהגדילו את מספר מושביה במועצת העיר ל-27, התמיכה הייתה חזקה ביותר בקרב צעירים מתחת לגיל 30.

בבחירות לנשיאות אוסטריה שנערכו ב-2016, זכה נציג המפלגה, נורברט הופר, ב-36% מהקולות בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השני הפסיד בפער קל לאלכסנדר ואן דר בלן. בעקבות טענות של מפלגת החירות לאי-סדרים, בוטלו תוצאותיהן ונערכו בחירות חוזרות, בבחירות החוזרות הפסיד הופר לואן דר בלן אשר הפך לנשיא אוסטריה. בבחירות 2017 (אנ') זכתה המפלגה ב-26.0% מקולות הבוחרים (עלייה של 5.5%).

במאי 2019 התפוצצה פרשת איביזה (אנ'), במסגרתה נחשף סרטון בו נראה שטראכה, שכיהן כסגנו של סבסטיאן קורץ, מציע חוזים ממשלתיים לאישה שהתחזתה לאחייניתו של אוליגרך רוסי תמורת תמיכה כספית במפלגתו, והשתלטות על עיתון והטייתו לטובת מפלגת החירות. בעקבות החשיפה התפטר שטראכה מכל תפקידיו, וב-19 במאי הודיע קורץ על פירוק הקואליציה ועל בחירות בזק בספטמבר. נורברט הופר החליף את שטראכה כראש המפלגה, והרטוויג לוגר (גר'), שר האוצר, החליף אותו בתפקידו כסגן הקנצלר. ב-27 במאי 2019 הפסיד קורץ בהצעת אי-אמון שהוגשה על ידי הסוציאל-דמוקרטים ונתמכה על ידי מפלגת החירות האוסטרית במועצה הלאומית של אוסטריה, הבית התחתון של הפרלמנט האוסטרי. בעקבות הצבעה ב-3 ביוני מינה נשיא אוסטריה, אלכסנדר ואן דר בלן, את נשיאת בית המשפט החוקתי בריגיטה בירליין כקנצלרית זמנית עד הבחירות.

בבחירות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה ואיבדה שליש מכוחה וחזרה לאופוזיציה.

מצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה מובילה קו לאומני של התנגדות למעורבות של האיחוד האירופי בענייני אוסטריה והתנגדות להגירה, במיוחד של מוסלמים, לאוסטריה. המפלגה מתנגדת לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, מבקשת להוריד את התקציב שאוסטריה מעבירה לאיחוד ולשמור על הנייטרליות הצבאית של אוסטריה[3].

יחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2017 הנחה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את שריו שלא להיפגש עם מקביליהם מן המפלגה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]