מפלגת החירות האוסטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפלגת החירות האוסטרית
Freiheitliche Partei Österreichs
Logo of Freedom Party of Austria.svg
מדינה אוסטריה אוסטריה אוסטריה
מייסד אנטון ריינתאלר עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים הרברט קיקל
תקופת הפעילות 7 באפריל 1956 – הווה (66 שנים)
אידאולוגיות שמרנות לאומית, פופוליזם ימני אירוסקפטיות, לאומיות גרמנית אוסטרית, ליברליות לאומית, התנגדות להגירה
מטה וינה
מיקום במפה הפוליטית ימין רדיקלי
ארגונים בינלאומיים מפלגה של 'אירופה של האומות והחופש'
צבעים רשמיים כחול עריכת הנתון בוויקינתונים
www.fpoe.at
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
היינץ כריסטיאן שטראכה נואם לפני הבחירות בווינה, 2010

מפלגת החירות האוסטריתגרמנית: Freiheitliche Partei Österreichs), בקיצור FPÖ, היא מפלגת ימין באוסטריה. המפלגה מזוהה עם הימין הקיצוני באירופה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה נוסדה ב-1956 על ידי אנטון ריינטאלר, חבר במפלגה הנאצית מאז 1928. לאחר האנשלוס, ריינטאלר היה חבר ברייכסטאג של גרמניה הנאצית, כיהן כשנה כשר החקלאות באוסטמארק תחת ארתור זייס־אינקווארט ואף קיבל דרגת בריגדפיהרר באס אס. לאחר מלחמת העולם השנייה, ריינטאלר נשפט באוסטריה כאחד האחראים לאנשלוס ונגזרו עליו 3 שנות מאסר.

בבחירות בשנת 1965 זכתה המפלגה בשישה מושבים,[1] ובבחירות שהתקיימו ב-1983 זכתה בכ- 5-8% מהקולות וב-6-12 מושבים בפרלמנט. בשנים 1970-1971 המפלגה תמכה מבחוץ בממשלת המיעוט של ברונו קרייסקי.

בשנת 1975 דרש סגן יו"ר המפלגה, ד"ר אוטו סקרינצי, מיו"ר המפלגה, פרידריך פטר, להתפטר בעקבות פרסומים לפיהם הוא היה חבר ביחידת רצח של ה-אס אס. המפלגה עמדה לצידו של פטר, שטען שלא השתתף במעשי רצח, וסקרינצי אולץ להתפטר מהמפלגה[2].

החל משנת 1986 עמד בראש המפלגה ירג היידר, שהוביל את המפלגה בקו לאומני ולצמיחה הדרגתית של המפלגה. הקו הלאומני של היידר הביא לפרישת הליברלים מהמפלגה, ורוב הליברלים שנותרו במפלגה עזבו בשנת 1993[3].

בבחירות הכלליות ב-1986 זכתה המפלגה ל-10% מהקולות בבחירות הכלליות[4]. בבחירות 1990 הביא היידר את המפלגה לשיא של 18% מהקולות[5]. בעקבות עליית הפרופיל הציבורי שלו זכה היידר לכינוי "נכדו הרוחני של היטלר" בעיתונות הבינלאומית[6]. בנובמבר 1991 זכתה המפלגה להצלחה נוספת, כשקיבלה 22% מהקולות בבחירות לעיריית וינה[7].

בבחירות של שנת 1999 זכתה המפלגה ב-26.9% מהקולות, ובתחילת שנת 2000 הצטרפה לראשונה לממשלה[8], בקואליציה יחד עם מפלגת העם האוסטרית בראשות וולפגנג שיסל[9]. קואליציה זו עוררה גל מחאות באוסטריה וברחבי אירופה. ראשי הממשלות של 14 המדינות האחרות באיחוד האירופי החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת אוסטריה, והטילו עליה סנקציות. אוסטרים תומכי הממשלה האשימו את אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגדו לממשלה, ואת הנשיא תומאס קלסטיל בהטלת הסנקציות, ואף הטילו ספק בנאמנותם למדינה. בסוף שנת 2000 פרש היידר ממשרת מנהיג המפלגה, והוחלף על ידי סוזאנה ריס-פאסר. צעד זה בא לשכך ביקורת ממדינות זרות, אך בפועל הוסיף היידר לשלוט במפלגה מאחורי הקלעים[10].

בספטמבר 2002, לאחר ועידת מפלגה מיוחדת בעיירה קניטלפלד שבשטיריה, שנודעה כ"פוטש קניטלפלד", איבדה ריס-פאסר את תמיכתם של רבים מחברי המפלגה ובראשם היידר[11]. בספטמבר 2002 הודיע קאנצלר אוסטריה, וולפגאנג שיסל, על התפטרות ממשלתו ועל פירוק הקואליציה, וקרא לבחירות מוקדמות. זאת יום לאחר שירג היידר נישל את סוזאנה ריס פאסר מתפקידה[12]. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר של אותה שנה עמד היידר בראש המפלגה[13]. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ (42.5%) למפלגת העם האוסטרית בראשותו של וולפגאנג שיסל. התמיכה במפלגת החירות, שב-1999 הייתה גבוהה מאשר התמיכה במפלגת העם, הגיעה רק ל-10.6% מהבוחרים, אך מפלגת החירות שוב הצטרפה לקואליציה[14].

היינץ כריסטיאן שטראכה, המנהיג לשעבר של המפלגה, נחשב כתלמידו של המנהיג הוותיק של מפלגת החירות האוסטרית, ירג היידר, אך החל להתנגד לו כתוצאה ממאבק שהלך וגדל בתוך המפלגה בינואר 2005. לאחר סדרה של הפסדים בבחירות המדינה, פשטו שמועות כי שטראכה יתמודד על תפקיד מנהיג המפלגה הלאומית כנגד אחותו של היידר, אורסולה האובנר. סיכון גבוה של תבוסה מול שטראכה היה כנראה אחד המניעים של היידר להקים מפלגה חדשה, הברית למען עתיד אוסטריה (BZÖ).

לאחר הפילוג, התוצאות של מפלגת החירות האוסטרית בבחירות המדינה היו מעורבות בין המפלגות, אך היא עלתה על הציפיות בבחירות וינה באוקטובר 2005. שטראכה עצמו היה מועמד מוביל בווינה, והמפלגה קיבלה 14.9% מהקולות.

בשנת 2010 בבחירות לראשות העיר וינה, למועצת העיר ולמועצות האזוריות, מפלגת החירות האוסטרית קיבלה 26% מהקולות, שהגדילו את מספר מושביה במועצת העיר ל-27. התמיכה הייתה חזקה ביותר בקרב צעירים מתחת לגיל 30.

באפריל 2016 ביקר מנהיג המפלגה היינץ כריסטיאן שטראכה בישראל[15].

בבחירות לנשיאות אוסטריה שנערכו ב-2016 זכה נציג המפלגה, נורברט הופר, ב-36% מהקולות בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השני הפסיד בפער קל לאלכסנדר ואן דר בלן[16]. בעקבות עתירה של מפלגת החירות למערכת המשפט, הנוגעת לאי-סדרים בבחירות, בוטלו תוצאותיהן, ואן דר בלן לא נכנס לתפקידו, ונקבע סיבוב שני חוזר[17]. ואן דר בלן ניצח בבחירות החוזרות שנערכו בדצמבר בהפרש גדול, והיה לנשיא אוסטריה הנבחר[18].

במאי 2019 התפוצצה פרשת איביזה (אנ'), במסגרתה נחשף סרטון בו נראה שטראכה, שכיהן כסגנו של סבסטיאן קורץ, מציע חוזים ממשלתיים לאישה שהתחזתה לאחייניתו של אוליגרך רוסי תמורת תמיכה כספית במפלגתו, והשתלטות על עיתון והטייתו לטובת מפלגת החירות[19]. בעקבות החשיפה התפטר שטראכה מכל תפקידיו, וב-19 במאי הודיע קורץ על פירוק הקואליציה ועל בחירות בזק בספטמבר[20]. נורברט הופר החליף את שטראכה כראש המפלגה, והרטוויג לגר (גר'), שר האוצר, החליף אותו בתפקידו כסגן הקנצלר. ב-27 במאי 2019 הפסיד קורץ בהצעת אי-אמון שהוגשה על ידי הסוציאל-דמוקרטים ונתמכה על ידי מפלגת החירות האוסטרית במועצה הלאומית של אוסטריה, הבית התחתון של הפרלמנט האוסטרי. בעקבות הצבעה ב-3 ביוני מינה נשיא אוסטריה, אלכסנדר ואן דר בלן, את נשיאת בית המשפט החוקתי בריגיטה בירליין כקנצלרית זמנית עד הבחירות.

בבחירות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה, איבדה שליש מכוחה, וחזרה לאופוזיציה[21]. ביוני 2021 פרש הופר מראשות המפלגה והוחלף על ידי שר הפנים לשעבר הרברט קיקל, שכיהן גם כמזכ"ל המפלגה בין 2005 ל-2018.

מצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה מובילה קו לאומני של התנגדות למעורבות של האיחוד האירופי בענייני אוסטריה והתנגדות להגירה, במיוחד של מוסלמים, לאוסטריה. המפלגה מתנגדת לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, מבקשת להוריד את התקציב שאוסטריה מעבירה לאיחוד, ולשמור על הנייטרליות הצבאית של אוסטריה[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתיחות לקראת הבחירות לפארלמנט, מעריב, 24 בפברואר 1970
  2. ^ האופוזיציה האוסטרית נגד חקירה פרלמנטרית בפרשת ויזנטל, דבר, 1 בדצמבר 1975
  3. ^ שוש אביגל, "תוך שש שנים אני קנצלר", חדשות, 21 במאי 1993
  4. ^ רענן ריין, הלן חזן (וינה), הניאו נאצי היידר זכה ב-10% מהקולות, חדשות, 24 בנובמבר 1986
    רויטרס, אוסטריה: תיתכן קואליציה עם הימין הקיצוני, חדשות, 25 בנובמבר 1986
  5. ^ הלן חזן, 18% לנאצים באוסטריה, חדשות, 8 באוקטובר 1990
  6. ^ הלן חזן, "נכדו הרוחני של היטלר" קיבל 18 אחוזים מהקולות באוסטריה, חדשות, 8 באוקטובר 1990
    "נכדו הרוחני של היטלר"; מי היה יורג היידר?, באתר ynet, 11 באוקטובר 2008
  7. ^ הלן חזן (וינה), ישאל אבידן (ברלין), "אני לא שונא זרים", מסביר מנהיג הניאו־נאצים באוסטריה, חדשות, 12 בנובמבר 1991
  8. ^ קרן צוריאל, ‏כן היידר, לא היידר - היתה שנה מצויינת, באתר גלובס, 27 בינואר 2000
    פייננשל טיימס, ‏אוסטריה: היידר במו"מ קואליציוני, באתר גלובס, 27 בינואר 2000
  9. ^ רועי דוידזון, ‏נשיא אוסטריה עיכב כינון הקואליציה בהשתתפות היידר על מנת לבחון תוכניותיה, באתר גלובס, 6 בפברואר 2000
  10. ^ ירג היידר פורש מהפוליטיקה באוסטריה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2002
  11. ^ שירות "הארץ", סיכוי לפיצול במפלגת החירות באוסטריה ולשובו של ירג היידר, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2002
  12. ^ התמוטטה קואליציית הימין באוסטריה, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2002
  13. ^ היידר מונה שוב להנהיג את מפלגת החירות באוסטריה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2002
  14. ^ קלאוס פייפר, ממשלה חדשה באוסטריה - שוב עם מפלגת "החירות" הקיצונית, באתר הארץ, 1 במרץ 2003
  15. ^ ברק רביד, דיכטר נפגש עם מנהיג מפלגת הימין הקיצוני האוסטרית: "גם חלק מהערבים שפגשתי לא היו כוס התה שלי", באתר הארץ, 14 באפריל 2016
  16. ^ רויטרס ואיי.פי, מועמד מפלגת הירוקים באוסטריה זכה בבחירות לנשיאות, באתר הארץ, 23 במאי 2016
  17. ^ אוסטריה: בית המשפט העליון הורה על בחירות חוזרות לנשיאות, באתר וואלה!‏, 1 ביולי 2016
  18. ^ איי.פי ורויטרס, מועמד השמאל ניצח בבחירות לנשיאות אוסטריה, מועמד הימין הקיצוני הודה בהפסדו, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2016
  19. ^ אסף אוני, ‏בגלל "אחיינית האוליגרך": אחרי "פרשת איביזה" והתפטרות סגן הקאנצלר - אוסטריה הולכת לבחירות, באתר גלובס, 18 במאי 2019
  20. ^ אסף אוני, ‏אחרי "פרשת איביזה" שהפילה את הממשלה הקודמת, אוסטריה הולכת שוב לבחירות, באתר גלובס, 25 בספטמבר 2019
  21. ^ הגרדיאן, סבסטיאן קורץ זכה שוב בבחירות באוסטריה, הימין הקיצוני איבד שליש מכוחו, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2019
  22. ^ רויטרס, ‏בכיר בנציבות האירופית: "ז'יסקאר צודק, תורכיה אינה מדינה אירופית", באתר גלובס, 18 בנובמבר 2002