ישראל יעקב חגיז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי ישראל יעקב בן שמואל חגיז (פס, מרוקו, 1620 - קושטא, 1674) היה רב במרוקו וראש ישיבה בירושלים, מחבר ספרי פרשנות והלכה. נודע במלחמתו העיקשת במשיח השקר שבתי צבי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד במרוקו למשפחה ממגורשי ספרד ושימש בה ברבנות. בצעירותו עבר לאיטליה ושהה תקופה בורונה. בין השנים 16521655 היה בליוורנו. בהיותו שם הצליח להשפיע על משפחת ויגה העשירה שיקימו בית מדרש גדול בירושלים.[1] משם המשיך לירושלים, אליה הגיע ב-1658. בהגיעו לירושלים נפטרה אשתו הראשונה, והוא נשא לאישה את בתו של ראש רבני ירושלים, רבי משה גלנטי. היא ילדה לו את בנו ר' משה חגיז. בהיותו בירושלים כתב ר' יעקב חגיז חיבורים רבים שנשארו בכתב יד.[2]

ככל הנראה ביקר רבי יעקב חגיז במקומות רבים בטורקיה, עמד שם על סדרי הישיבות ועורר את החכמים איתם נפגש לעלות ולהתיישב בירושלים. השתדלותו זו נשאה פרי וחכמים מפורסמים וראשי ישיבות בחוץ לארץ עזבו משרותיהם ועלו לירושלים. חותנו, הרב המג"ן, מזכיר כדוגמות לכך את הרבנים שלמה אלגזי, אברהם אבן חנניא, אברהם אמיגו ושמואל גרמיזאן.[1]

בירושלים הקים את בית המדרש ישיבת בית יעקב, בו קבע סדרי לימוד חדשים שלא היו קיימים בבתי מדרש אחרים בעיר לפני כן. בבית המדרש נקבע מקום לתלמידים הצעירים ולתלמידי חכמים; תלמידי החכמים שימשו בשני תפקידים: מהם שהשיבו לשאלות הלכה שהגיעו הן מארץ ישראל והן מהגולה, ומהם שלימדו את תלמידיהם. על פי תוכנית הלימודים שהגה ר' יעקב חגיז, התחילו התלמידים ללמוד בחמישה "שולחנות" (=מחלקות) שונים, ולאחר מכן שימשו "לעשרה החכמים הרבנים ויהיו רואים איך נותנים פסק דברים ואיך דנים את העם ואיך משפט הגט והחליצה וכל משפט הדיינים". לאחר שהתמחו מינו אותם לדיינים ושלחו אותם לקהילות היהודיות השונות בחו"ל.[3] בית המדרש היה מכונה "ישיבת חכמי ההסגר" או "ההסגר בירושלים" בשל הקפדתם של חכמי בית המדרש שלא לצאת מתחומיו שלא לצורך. רבים מגדולי התורה בירושלים יצאו ממנה, בהם רבי חיים אבולעפיה, רבי משה בן חביב (שהיה גם חתנו), רבי יעקב מולכו, רבי יצחק בוטון, רבי חזקיהו דה-סילווה, רבי אברהם בן דוד יצחקי ועוד. גם נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, למד בישיבתו.

היה ידוע בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים ותקיפים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".[4]

דעתו על הכישופים מקורית, על אף שבתקופתו כל העולם האמין ברוחות, שדים, כישופים ומגיות שונות, וכך כתב:

עתה קרוב לאחרית הימים שהתפשט האור האלהי על כל בשר... ונתבטלו כוחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות כאלו ייבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לקסום ולכשף, והאמונה באלה כעת, תקנן רק במוחי השוטים והתינוקות.

– עץ החיים -מובא בתורה תמימה ויקרא יט, רלח

בקיץ 1665 (ה'תכ"ה) חזר שבתי צבי לירושלים משליחותו למצרים, כאשר בשובו הכריז על עצמו כמשיח. רבני העיר בראשות רבי יעקב חגיז נקטו נגדו בקו תקיף ולחמו בו בכל האמצעים שברשותם, ולבסוף פרסמו נגדו חרם חמור והוא נאלץ לעזוב את ירושלים. רבי יעקב חגיז טרח לשלוח את החרם לרבני טורקיה, אך מלחמתם לא צלחה עד להתאסלמותו של צבי בסוף 1666. רבי יעקב נודע מאז במלחמתו העיקשת בשבתאים וגרוריהם, ולאחר מותו המשיך במלחמה זו בנו רבי משה חגיז.

בשנת 1673 (ה'תל"ג) נסע רבי יעקב חגיז לקושטא, ובשנת 1674 (ה'תל"ד) נפטר שם. את מקומו בהנהלת בית המדרש ירש חותנו, רבי משה גלאנטי. נכדו רבי רפאל מיוחס היה הראשון לציון.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר בניהו, לתולדות בתי המדרש בירושלים במאה הי"ז, (HUCA 21 (1948 עמ' א-כח. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יצחק בן-צבי, "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו, עמ' 250.
  2. ^ יצחק בן-צבי, "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו, עמ' 253-254.
  3. ^ יצחק בן-צבי, "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו, עמ' 252.
  4. ^ לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות