משה גאלנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף משה גלנטי (השני))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי משה גאלנטי
כינוי המג"ן
תאריך לידה ש"פ
מקום לידה צפת
תאריך פטירה כ"א בשבט תמ"ט (בגיל 69 בערך)
מקום פטירה ירושלים
מקום קבורה בדרך לסילואן
תאריך לידה לועזי 1620
תאריך פטירה לועזי 1689
מקום פעילות ירושלים
תחומי עיסוק הראשון לציון
רבותיו רבי ברוך ברזילי
תלמידיו רבי חזקיה די סילוה, רבי יעקב ישראל חאגיז
בני דורו רבי אברהם אזולאי
חיבוריו אלף המגן, קרבן חגיגה

הרב משה גלנטי (כונה לעתים המג"ן; ה'ש"ף, 1620, צפת - כ"א בשבט ה'תמ"ט, 10 בפברואר 1689, ירושלים) היה הראשון לציון וראש רבני ירושלים במאה ה-17.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצפת לרבי יהונתן גאלנטי בנו של הרב משה גאלנטי הראשון, בצעירותו למד בצפת אצל הרב ברוך ברזילי והרב גבריאל איספיראנסה. בגיל 34 מילא את חפצו לעבור לירושלים. בירושלים הוא מונה לראש ישיבת בית יעקב ויגה (שהוקמה בידי האחים אברהם ויעקב ויגה מליוורנו), בישיבה זו היו 87 תלמידי חכמים, הישיבה הייתה בתחילה תחת הנהגתו של רבי יעקב ישראל חאגיז, עד פטירתו בשנת ה'תל"ד בקושטא, אז ירש את מקומו רבי משה גלאנטי ועמד בראשות הישיבה עד פטירתו. לאחר פטירתו של רבי יעקב חגיז, גידל רבי משה בביתו את בנו של רבי יעקב - רבי משה חאגיז, את אלמנתו של רבי יעקב, ואת בתו. נשלח מספר פעמים לחוץ לארץ כשד"ר על מנת לממן את החזקת מוסדות התורה בירושלים. היה נערץ במיוחד על תושבי ירושלים וראש החכמים בה.

נינו היה רבי רפאל מיוחס שגם הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.

נפטר בכ"א בשבט תמ"ט (1689) לאחר חולי של 15 יום. נקבר בדרך לבילואן ליד קברו של רבינו קלונימוס, המרדכי ורבינו עובדיה מרבטנורא.

לאחריו מונה גיסו רבי משה בן חביב לשמש בתפקיד הראשון לציון

הראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בא לירושלים ראו בני ירושלים את חכמתו וגדולתו בתורה ומשום כך רצו למנותו כרב עליהם. אך רבי משה, לא היה מוכן לקחת תפקיד שררתי שיהא בחשיבותו מעל לתלמידי החכמים שבירושלים, כיוון שבענוונותו הרגיש שווה בין שווים לחכמי ירושלים מצד הגדלות בתורה. בשנת תכ"ד החליטו חכמי ירושלים למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון", תואר שאינו תואר שררתי. התואר "רב" הוא מלשון "ריבוי" כלומר מעל לאחרים, אבל התואר "ראשון" מסמל את זה שהוא שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אלא שהוא, מתוך תלמידי החכמים של ירושלים נבחר להיות "הראשון" שייצג, את "ציון". ובעקבות כך הסכים רבי משה להתמנות לרבה של ירושלים, והפך להיות הראשון בשושלת הראשונים לציון, המכהנים עד היום בתפקיד זה.

עמדתו ומעשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמנו של רבי משה עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי, והוא במסעותיו אף הגיע לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה גלנטי היו מהמתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף הוציאו עליו חרם, ורבי משה לא הסתפק בהבעת מחאה בעל פה אלא הוא פרסם גם כן את דעתו בכרוזים, וזאת אף על פי שחלק גדול מהעולם הרבני דאז דווקא כן תמך בשבתאי צבי. לבסוף כשהתאסלמו שבתאי צבי ואנשיו התגלתה צדקתו של רבי משה גלנטי שהתריע על סכנתו של אותו האיש כבר לפני כן. לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי עזר רבי משה לאחות את הקרעים העמוקים שיצר שבתאי צבי בעם היהודי.

כפי שידוע, היישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה נהנה אז מכספי החלוקה שהגיע אליהם מארצות הגולה. בשנת ת"מ תיקן רבי משה שיש לחלק את כספי החלוקה לעשרים וארבע חלקים, ואמר ששתים עשרה חלקים תקבל ירושלים עיר הקודש, באשר היא הרמה ממעלתה מן העיירות האחרות. שמונה חלקים תקבל צפת שבה היו מלאים חכמים וסופרים, וארבע חלקים תקבל חברון.

היה ידוע בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים ותקיפים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור"[1].

כהונתו כראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן כהונתו של רבי משה, הממלכה העות'מאנית הייתה השלטת בארץ. בשנת תל"ז הייתה שנת בצורת והשליט העות'מאני האשים את היהודים שהם אינם מתפללים מספיק לאלוהיהם על ירידת הגשמים, ואמר להם שאם בעוד שלושה ימים לא ירד גשם, יסולקו היהודים מירושלים. תדהמה נפלה על אנשי ירושלים ואלו לא ידעו מה לעשות. רבי משה החליט לכנס מספר אנשים שהתפללו והתענו ושמו שק ואפר על ראשם במשך שלושה ימים בבקשה ובתחנונים מהקדוש ברוך הוא שיוריד גשם, שאליו היו כה זקוקים. וביום השלישי, כשהלכו רבי משה וחסידיו להתפלל, רבי משה אמר לאנשיו שישימו עליהם מעילים כיוון שהיום ירד גשם, וזאת אף על פי שהיה זה יום ללא עננים, בדרכם פגש אותם אחד מחיילי הממלכה העות'מאנית וסטר לרבי משה על לחיו לנגד עיני כל חסידיו וגער בו שאינם צריכים את בגדי הגשם הללו שהרי אין אף ענן בשמים, וכן גיחך על כך שמחר הם עומדים להיות מגורשים על ידי הסולטאן. רבי משה וכך גם חסידיו, הגיבו באיפוק על מקרה זה והמשיכו ללכת למקום תפילתם. מסופר, שמיד שכשאלו סיימו תפילתם החל לרדת גשם. נחת ושלווה ירדו בחזרה על אנשי ירושלים המבועתים, הם יוכלו ליהשאר בבתיהם אשר בעיר הקודש. בחזרתם מן התפילה רץ אל רבי משה לא אחר מאשר אותו החייל שסטר על לחיו של רבי משה שעות ספורות קודם לכן, ובדמעות שליש בא אליו שימחל לו על מעשיו. ורבי משה מחל לו בלב שלם והתנה עמו שלא יזיק עוד ליהודים אשר בירושלים.

כפי שנאמר לעיל רבי משה נשלח לארצות הגולה בתור שד"ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים ליישוב היהודי שנהנה אז מכספי החלוקה ובכל מקום שבא קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובידיים רחבות והיו צמאים לשמוע מדברי תורתו של ה"מרא דאתרא" שבארץ ישראל. כאשר הגיע לבודון שבהונגריה סייע לרב המקום רבי אפרים כהן להתיר עגונה שלא הצליחו חכמי המקום להתירה. חכמי אותו העיר נפעמו מגדלותו בתורה של רבי משה, וההערכה אליו עלתה בעשרת מונים. תשובה זו נשארה עד היום. כמו כן נמצאים בידינו תשובות שהשיב בהלכה לרבי יעקב די בוטון (נינו של הלחם משנה בעל ספר עדות ביעקב), ולרבי יוסף אלמושנינו בעל עדות ביהוסף.

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מגן האלף (או אלף המגן) - חיבורו העיקרי הכולל שו"ת ו-1,000 תשובות, הודפס בחלקו, ושאר החיבור ככל הנראה אבד.
  • זבח השלמים - פשטים כסדר התורה, עם הגהות נכדו הר"מ חגיז, אמסטרדם ה'תנ"ח
  • קרבן חגיגה - דרשות לשלוש רגלים ולשונות הרמב"ם, כולל חידושים למסכת חגיגה, ויניציה ה'תס"ט
  • פרפראות לחכמה - רמזים ופרפראות לכ"ד ספרי הקדש.

כתב גם הגהות למשנה תורה לרמב"ם, אך הם אבדו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


תקופת חייו של הרב משה גאלנטי על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות