מאיר בניהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
 מאיר בניהו

מאיר בניהו (28 בנובמבר 1926, כ"ב בכסלו תרפ"ז, ירושלים26 באפריל 2009, ב' באייר תשס"ט, שם) היה חוקר ההיסטוריה של הקבלה והשבתאות, חוקר הפזורה הספרדית המזרחית, וחוקר הספרות הרבנית במזרח ובאיטליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר בניהו הוא בנו של הרב יצחק נסים ואחיו של השר וחבר הכנסת לשעבר משה נסים. בניהו למד בבית הספר "דורש ציון", בישיבת קול תורה ובבית המדרש למורים "המזרחי" והוסמך כרב שכונה. בזמן לימודיו בסמינר הודיע לו רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' שמחה אסף, שהוחלט לקבלו כתלמיד באוניברסיטה.

מצעירותו התמחה בקריאת כתבי-יד עתיקים ובפענוח שמות המחברים, תקופתם ועניינם. בשל כך שהה באוניברסיטאות ובספריות בעולם ועסק בפענוח כתבי-יד ומסמכים. מתוך כך נתוודע אל אישי מדע דגולים בחו"ל, בהם פרופ' שאול ליברמן, פרופ' ססיל רות, פרופ' סאלו בארון, פרופ' אלכסנדר מרכס ואחרים.

בניהו קיבל דחייה משירות בצה"ל. בתחילה נדחה גיוסו לבקשת הרב בן ציון חי עוזיאל מכיוון שבניהו כיהן בתקופת הגיוס כרב שכונה. נטען שבהמשך נדחה גיוסו לבקשת יצחק בן צבי שרצה אותו לידו בעבודה על כתבי יד[1], אולם מצה"ל נטען שהדברים אינם קשורים ובניהו שוחרר בגלל היותו רב[2]. בעקבות שאילתה של יצחק בן-אהרן בסוף 1957, מדוע בניו של הרב ניסים לא גויסו לצבא, וביקורת ציבורית בנושא[3], עלתה כוונה לגייס את בניהו לצבא, אולם הגיוס נדחה לבקשתו של יצחק בן צבי שהיה אז נשיא מדינת ישראל ובמקום זאת הוקדם גיוסו של אחיו הצעיר משה נסים[4]. שר הביטחון דוד בן-גוריון טען בכנסת שבניהו לא גויס כיוון שהוא שימש כרב שכונה במקביל לעבודתו במכון לכתבי יד[5]. שחרורו מצה"ל זכה לביקורת מצד מפלגות השמאל[6].

עבודתו המחקרית-ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו תלמיד החל מפרסם מאמרים בהיסטוריה יהודית. את מאמרו הראשון, על קברו של שמואל הנביא, פרסם בשנת תש"ג, בהיותו בן 17. ספרו הראשון "זמרת הארץ" לר' יעקב בירב, על פרשת המלחמות בין פחת דמשק ובין מושל טבריה, יצא לאור בהיותו בן 19. רבים ממאמריו פורסמו בביטאון "סיני" של מוסד הרב קוק, שמייסדו ועורכו, הרב י"ל מימון, קירב את מאיר בניהו הצעיר ועודד אותו לכתוב ולפרסם.

יחד עם יצחק בן-צבי, ייסד את "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון" (לימים "מכון בן צבי"). תחת ניהולו התרחב המכון וקשר קשרים נרחבים עם גופים העוסקים בחקר ההיסטוריה היהודית. במסגרת המכון ריכז בניהו אוסף עשיר, ראשון וייחודי של ספרים, כתבי-יד, תעודות וצילומים לאלפים של מקורות היסטוריים נדירים שליקט. תחת ניהולו הפך המוסד גם למכון להכשרה של סטודנטים, שקיבלו זו הפעם הראשונה עידוד להתמחות בחקר תולדות ישראל במזרח התיכון. נוסף על כך יזם וערך את "ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח", העוסק בחקר תולדות ישראל. ט"ו כרכי "ספונות" יצאו לאור בעריכתו (א-ז בשיתוף עם יצחק בן-צבי).

בשנת 1965 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים על חיבורו "ספר תולדות האר"י". העבודה נעשתה בהדרכתם של גרשום שלום ויצחק בער.

בשנות ה-70 הוזמן בניהו לשמש מרצה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת ת"א ושימש גם חוקר ב"מכון לחקר התפוצות" של האוניברסיטה.

החל משנת תשמ"ה שימש גם כראש מכון המחקר ובית ההוצאה של "יד הרב נסים". במסגרת זו פורסמו והוהדרו 90 ספרים, 6 כרכים של ספר הזיכרון לרב נסים, וכן 15 כרכים של כתב העת "אסופות", העוסק בכל תחומי המחקר של מדעי היהדות.

ברשותו של פרופ' בניהו הייתה ספריה גדולה ובה מאות רבות של כתבי-יד, ספרים עתיקים ונדירים, תעודות ומסמכים בעלי ערך היסטורי, שאסף או רכש במסעותיו בארץ ובעולם. בניהו אישר למכון לצילומי כתבי-יד עבריים, בספריה הלאומית, לצלם, ועל ידי כך להנגיש לציבור, חלק ניכר מכתבי-היד שברשותו.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניהו פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים ומבואות היסטוריים לספרים. מחקריו פורסמו, בין היתר, בבימות בארץ ובעולם, כגון: תרביץ, ציון, קריית ספר, קובץ על יד, מיכאל ועוד. רבים ממחקריו תרם בניהו עבור ספרי יובל וזיכרון שיצאו לכבוד אישי מדע שונים, בהם הפרופסורים שמחה אסף, גרשום שלום, יצחק בער, סאלו בארון, שאול ליברמן, שלמה סימונסון, זלמן שזר, יצחק בן צבי, ישעיהו זנה ואחרים.

מחקריו של בניהו מתמקדים בעיקר בארצות אגן הים התיכון ועוסקים במגוון תחומים: ביבליוגרפיה, תולדות ההלכה וספרות השו"ת, קבלה, פולקלור, תפילה, פיוט, ושאר מחקרים מתחומי תולדות עם ישראל.

עבודתו הספרותית כוללת: חיבור ספרים, ההדרה והוצאה לאור בדפוסי צילום של חיבורים קדומים נדירים בצירוף מבואות מקיפים. במאמרים רבים פרסם בניהו תעודות או אגרות חדשות שהיו ספונות עד אז בכתבי יד. בניהו שיחזר במחקריו אירועים שונים ונעלמים, והביא להארתן של פינות חבויות בהיסטוריה.

מחקריו שופכים אור על רבים מחכמי ישראל, הן כהרחבה על אישים שהיו ידועים עד אז והן כחשיפה של חכמים עלומים ו"נידחים" שהובאו לקדמת הבמה הודות למחקרו.

רשימה חלקית של פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שחיבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרביץ תורה, מכון בן-צבי, י-ם תשי"ג.
  • רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שני חלקים, מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, י-ם תשי"ט.
  • הדפוס העברי בקרימונה, מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, י-ם תשל"א.
  • הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה, מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, י-ם תשל"א.
  • התנועה השבתאית ביוון [= ספונות ט"ו], מכון בן-צבי, י-ם תשל"ג.
  • היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה, אוניברסיטת ת"א תש"מ.
  • רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה: רב, מנהיג והיסטוריון, אוניברסיטת ת"א תשמ"ג.
  • גילוח בחולו של מועד

ההדרת ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זמרת הארץ לר' יעקב בירב, מוסד הרב קוק, י-ם תש"ו.
  • הקהילה היהודית בעאנה; תשובות לקהילת עאנה לר' יום טוב צהלון, המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון, י-ם תשי"א.
  • מסע בבל לר' דוד סלימאן ששון, י-ם תשט"ו.
  • ר' יעקב אליישר וחיבורו מגילת פרס, מכון בן-צבי, י-ם תש"ך.
  • תולדות האר"י, מכון בן צבי, י-ם תשכ"ז.
  • מאמרים ברפואה לר' רפאל מרדכי מלכי, יד הרב נסים, י-ם תשמ"ה.
  • פסקי הגאון מהרי"ט: תשובות ר' יוסף טאיטאצאק בצירוף מבואות מפורטים, יד הרב נסים, י-ם תשמ"ז.
  • זאבים טורפים את בנימין: תשובת ר' אליהו קפשאלי, הנקראת נועם וחובלים, בעניין הפולמוס על ר' בנימין ב"ר מתתיה, אוניברסיטת ת"א תש"נ.

מהדורות צילום ביבליופיליות בצירוף מבואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבוא לשו"ת "משפטי שמואל", שו"ת משפטי שמואל לר' שמואל קלעי, יד הרב נסים, י-ם תשמ"ט, עמ' ז-כב.
  • מבוא לשו"ת המבי"ט, שו"ת המבי"ט, יד הרב נסים, י-ם תש"נ, עמ' ג-סד.
  • למעלה מ-290 מאמרים הפזורים בקבצים שונים.

בשנת תשס"ד קיבל פרופ' בניהו את פרס א.מ.ת על מפעלו המחקרי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]