ישראל סגל (נגן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל סגל
Israel Segal portrait.jpg
לידה 1902 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1972 (בגיל 70 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כנר עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור, כלי הקשה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ישראל סגל (190231 במרץ 1972[1]) היה נגן ישראלי, כנר בהכשרתו, ששימש כנגן כלי הקשה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית מראשיתה ב-1936 ועד פרישתו בסוף שנות ה-60. חובב תיאטרון ואמנות ואספן בולים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל מנגן בתופים ובמצלתיים (כנראה בשנות ה-50)
דב גינצבורג, ישראל סגל ול' גרינוולד מנגנים בפילהרמונית (כנראה בשנות ה-50)

ישראל בן זלמן מנחם[1] סגל נולד ב-1902 למשפחה ציונית בעיר דווינסק שבלטביה, אז חלק מן האימפריה הרוסית. בגיל תשע החל ללמוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון. הוא למד אצל יורי פאייר (שהיה כנר באופרה של ריגה, מאוחר יותר מנצח ראשי בתיאטרון בולשוי במוסקבה) ולאחר מכן בבירה סנקט פטרבורג. בגיל 15 החל לנגן בכינור בקונצרטים. לאחר המהפכה שב לריגה וניגן בתזמורת הסימפונית ובתזמורת הרדיו.[2] בנוסף ללימודי מוזיקה, למד מדעי האמנות באוניברסיטאות ריגה וסנקט פטרבורג.

בתחילת שנות ה-20 עודד אותו אביו לעלות לארץ ישראל, בהאמינו שיש בארץ מקום למוזיקאים בעקבות מודעות שראה בעיתון "הארץ" על קונצרט סימפוני בירושלים בניצוחו של משה הופנקו ועל הופעת הזמרים אריה פרידמן-לבוב ויהודה הר-מלח. בשנת 1922 עלה סגל לארץ ישראל. באונייה הכיר והתיידד עם הנגן זאב מירקין, נגן קונטרבס, שלימים היה גם הוא לחבר הפילהרמונית מראשיתה ועד פרישתו ב-1962.[3]

הוא עבר לירושלים, הצטרף ככנר לתזמורת המשטרה המנדטורית שייסד ב-1921 הקצין היהודי-בריטי קפטן אוברי סילבר. באותן שנים, שבהן טרם נוסדה בארץ תזמורת ראויה לשמה, הופיעה התזמורת בניצוחו של סילבר במופעים מוזיקליים רבים ובהם גם קונצרטים סימפוניים. (לימים, כשעבר סגל לנגן בכלי הקשה, העניק לו סילבר את מקל המתופף של הגדוד העברי, שבו שירת קודם לכן.)

ב-1926 שב לתל אביב, שם ניגן ככנר (לרוב ככנר ראשי) בתזמורת האופרה הארצישראלית מיסודו ובניצוחו של מרדכי גולינקין ובאורטוריה הארצישראלית מיסודו ובניצוחו של פורדהאוז בן-ציסי. במקביל, החל ב-1928 ובמשך קרוב לעשרים שנה, ניגן ככנר בתזמורת של "הבימה". בנוסף, היה ממייסדי ארגון הנגנים בהסתדרות. המעבר לכלי הקשה אירע בתזמורת האופרה של גולינקין: יום אחד עזבו המתופפים את התזמורת, וגולינקין שידל את סגל, שעד אז שימש ככנר ראשי, לעבור לכלי הקשה כדי שאפשר יהיה להמשיך לקיים את התזמורת.

בראשית שנות ה-30 הצטרף ל"האנסמבל הקונצרטי הראשון בא״י" שייסד מנצח "הבימה" צבי קומפנייץ. האנסמבל, שמנה 14 נגנים, הופיע בקונצרטים שבועיים של מוזיקה קלאסית מדי מוצאי שבת בבית העם בתל אביב וכן בערים נוספות בארץ (בסך הכול יותר מ-50 קונצרטים). בהמשך הצטרף ל"איחוד סימפוני" (או "איחוד סימפוני-פילהרמוני בא״י"), התזמורת שנוצרה בתל אביב בסתיו 1933 ממיזוגם של "החברה הפילהרמונית הארצישראלית" ו"חוג ידידי הסימפוניה" שליד ועדת התרבות של ההסתדרות. התזמורת מנתה 60 נגנים, מנצחיה היו האמנים העולים משה יעקבסון, וולפגנג פרידלנדר (זאב פריאל) ומיכאל טאובה, והיא הופיעה עם אמנים נודעים מחו"ל, בהם המנצח אוסקר פריד והכנר יאן קובליק (אביו של המנצח רפאל קובליק).

כעבור שלוש שנות פעילות התזמורת, כשהגיע לארץ ב-1936 הכנר הנודע ברוניסלב הוברמן, היה סגל בין נציגי התזמורת שנפגשו עמו בתל אביב בביתו של רופא העיניים ד"ר שלמה הילדסהיימר בתל אביב. התזמורת החדשה שייסד הוברמן – התזמורת הסימפונית הארצישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) – כללה 70 נגנים, מתוכם 18 נגנים ארצישראלים, ובהם סגל, שנכנס אליה כמתופף. סגל ניגן בתזמורת יותר משלושה עשורים, ועד פרישתו בסוף שנות ה-60. ניגן על שישה כלי הקשה, תופים ומצלתיים.

מלבד מוזיקה היה סגל חובב תיאטרון, וכן ארכאולוגיה והיסטוריה של המזרח הקדום. ב"הבימה" ארגן וטיפח את הספרייה התיאטרונית-אמנותית. פרסם כמה מאמרים בתולדות התיאטרון (בעיקר בכתב העת "במה" בעריכת גרשון חנוך), בהם 'התיאטרון והתנ"ך', 'התנ"ך בדרמה הנוצרית של ימי-הביניים', 'ספריה כמוסד-עזר לתיאטרון' ועוד.
בשדה המוזיקה, בימי מלחמת העולם השנייה החל לעבוד על מחקרו הגדול בשאלת מוצאו של ריכרד וגנר. לשם מחקרו היסודי עיין בכ-900 פרסומים. פרקים מן המחקר נדפסו כמאמרים בכתב העת הספרותי "טורים": 'למוצאו של ואגנר', 'פרשת ניצשה וואגנר'. ואולם ספרו השלם, בן כ-400 עמודים, נותר בכתב יד.[4]

סגל היה אספן בולים מן המדרגה הראשונה. האוסף שלו בולים יקרים ונדירים בנושא "מוזיקה ומוזיקאים": בולים של מלחינים, התנ"ך כמקור השראה ליצירות מוזיקליות, ילדים ובני נוער מנגנים וכלי נגינה פרימיטיביים; בולים המציגים את התפתחות התיאטרון מהתיאטרון ביוון העתיקה ועד לתיאטרון המודרני; וכל ההוצאות המיוחדות של בולים בצרפת (כגון ניסיונות הדפסה והדפסות מיוחדות עם חתימת הצייר). האוסף שלו היה בעל שם בינלאומי, נחשב אחד האוספים המושלמים בנושא מוזיקה בבולים, וזכה ב-15 מדליות בתערוכות בינלאומיות, בעיקר במדורים הנושאיים (בהן מדליות זהב; וכן מדליית כסף על ה"מרסייזה" בתבי"ל (תערוכת בולים בינלאומית) בתל אביב ב-1957[5] ומדליית כסף על הנושא "מלחינים צרפתים" בתחרות הבינלאומית באיסטנבול ב-1963[6]). ב-1977, לאחר מותו, נמכר האוסף שלו במכירה פומבית ביותר מ-160 אלף ל"י. [7]

ישראל סגל נפטר ב-31 במרץ 1972, בגיל 70. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[1] הניח את אשתו, רוזה לבית דיקשטיין (1906–2002), ובתו, יעל טנא.

אשתו הייתה אחותם הצעירה של האמן ועורך הדין מרדכי אבניאל (דיקשטיין) ושל מדריכת ההתעמלות היוצרת והריקוד, המלחינה והמשוררת צביה שוויג (אשתו של הצלם שמואל יוסף שוויג ואמה של הפסלת ואמנית הקרמיקה גדולה עוגן).

בתו יעל נישאה ליאיר טנא (נולד ב-1940), שהיה פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון ולאחר מכן הקים חברה להנדסה בארצות הברית. יעל הייתה מורה בבית ספר בקריית שפרינצק בחיפה, ולאחר מכן עברה עם משפחתה לארצות הברית, שם התגוררה עד פטירתה ב-2008.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל סגל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 ישראל סגל באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ מיכאל אוהד, הפילהרמונית: התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ירושלים: כתר, 1986, עמ' 206.
  3. ^ אורי טפליץ, סיפורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (מאנגלית: הד סלע),‫ תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ג 1992, עמ' 267.
  4. ^ ראו: ד"ר אמיל פוירשטיין, האם היה וואגנר ממוצא יהודי?, דבר, 22 ביולי 1966, המשך (טורים 3, 5–6).
  5. ^ א. לינדנבאום, בשולי הבולים: מוזיקה באספקלריה בולאית, דבר, טור 3, 13 במרץ 1959.
  6. ^ א. לינדנבאום, בשולי הבולים: דו"ח מלא על זכיות הישראלים באיסטנבול, דבר, טור 2, 8 באוקטובר 1963.
  7. ^ אריה לינדנבאום, בולים: נמכר אוספו של ישראל סגל, דבר, טור 5, 11 בנובמבר 1977. וראו עוד: א. לינדנבאום, בשולי הבולים: מוזיקה באספקלריה בולאית, דבר, טורים 2–3, 13 במרץ 1959; א. לינדנבאום, בשולי הבולים: תערוכת בולי "בנין ובית", דבר, טור 1, 4 ביוני 1965.
  8. ^ אייזיק רמבה, 'יאיר טנא', בספרו: מדענים צעירים בישראל: חייהם, פעולותיהם ותפקידיהם, ירושלים: ראובן מס, 1971, עמ' 112; יוסי רגב, יעל, בבלוג שלו, 28 באוגוסט 2008 (עם פטירתה); Jael Tene: Death Record from the Social Security Death Index (SSDI), GenealogyBank.