ישראל שמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל שמיר

ישראל שמיר, הידוע גם כיורן ירמאש (Jöran Jermas) וכאדם ארמש (Adam Ermash) ‏[1] (נולד ב-11 ביוני 1949 ברוסיה) הוא עיתונאי, סופר ומתרגם ישראלי החי בשבדיה. עוסק רבות בסכסוך הישראלי-ערבי ומביע דעות אנטי-ציוניות ואנטישמיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בנובוסיבירסק שברוסיה וגדל בסיביר. אביו, יוסף שמרלר, היה יהודי פולני שנידון לעשר שנות מאסר עקב פעילות ציונית. אמו, אסתר, התחתנה שנית עם וולט לומובסקי. היא ובעלה הפכו לפעילי עלייה ברוסיה. בישראל הייתה האם פעילה במפלגת מולדת והתגוררה בהתנחלות עלי. בסיביר למד שמיר פיזיקה ומתמטיקה. אחר כך למד משפטים והפך לפעיל ציוני. בשנת 1969 עלה לישראל ועיברת את שם משפחתו לשמיר. הוא התגייס ושירת בצנחנים ובנח"ל המוצנח, בין השאר במלחמת יום הכיפורים. לאחר שחרורו מצה"ל היה מקורב לחוגי השמאל בירושלים. הוא החל לעסוק בעיתונות, שימש כתב ב-BBC ועבר ללונדון, שם פגש את מי שתהיה אשתו הראשונה ואם שני בניו, בתו של אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית בשבדיה. בין השנים 1977 ל-1979 דיווח מיפן. בשנת 1980 חזר לישראל ושימש תקופה קצרה דובר סיעת מפ"ם בכנסת. ב-1984 עבר לשבדיה וקיבל אזרחות שבדית ב-1992. הוא עזב את שבדיה ב-1993 וחי לסירוגין בין רוסיה וישראל. חזר לישראל ב-1998. ב-2001 שינה את שמו ליורן ירמאש וב-2005 לאדם ארמש למרות שהמשיך להשתמש בשמו המקורי בפרסומיו. לטענתו שינוי השם היה לצורך הגנה על חייו הפרטיים ואפשרות לנוע ללא התנכלות אויביו הפוליטיים.‏[2] בשנת 2004 התנצר והוטבל לכנסייה היוונית אורתודוקסית בירושלים. כיום חי עם אשתו השנייה, אליס, שעלתה אף היא מרוסיה. הוא מחזיק דירה בתל אביב, אולם מתגורר רוב השנה בשבדיה.

נורמן פינקלשטיין במאמרו "הבעיה היהודית שלו" במגזין Tablet כתב על שמיר כי "כל הביוגרפיה שלו מומצאת, שום דבר ממה שהוא אומר על עצמו אינו נכון".‏[3] מנפרד רופשידס כתב במאמרו ב- Independent Media Center- "ישראל שמיר הוא עיתונאי ישראלי-יהודי שחי כבר 20 שנה במסווה של שבדי בשם יורן ירמאש."‏[4]

קריירה כעיתונאי ומתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ הביוגרפיה של שמיר, לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973 ולאחר שהוא הפסיק את לימודי המשפטים באונ' העברית הוא החל לעבוד כעיתונאי. בין השאר עבד עבור "קול ישראל", עבור ה"בי-בי-סי" ויותר מאוחר עבר ליפן. לאחר חזרתו לישראל כתב לטענתו ב"הארץ" וב"מעריב" ובתחילת שנות ה-90 שימש ככתב העיתון הרוסי "פרבדה" בישראל. במקביל לעבודתו כעיתונאי החל שמיר לעסוק בתרגום של ספרות יפה מעברית לרוסית. בין השאר תרגם ספרים של ש"י עגנון ושל גבריאל מוקד. לאחר פרוץ האינתיפדה ב-1987 חזר שמיר לברית המועצות שם כתב על השינויים הפוליטיים שהתרחשו במדינה עד ל-1993 ובין השאר כתב גם בעיתון הלאומני-קיצוני זבטרה (Zavtra - מחר) המקושר בין השאר לדיוויד דיוק, מראשי הימין הקיצוני האמריקאי.‏[5]

ספריו ומאמריו של שמיר נוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולדת היהודית. רבים ממאמריו פורסמו בכתב העת האמריקאי קאונטרפאנץ'. חלק מספריו תורגמו לשפות שונות.

ספרו של שמיר, הפרחים של הגליל (Flowers of Galilee) במהדורה הצרפתית יצא לאור באוקטובר 2003 ונמכר בחנויות רבות. הספר הורד מן המדף בסוף אוקטובר 2003 לאחר שמנהל ההוצאה לאור שם לב לתוכן הספר, אשר לדבריו היה אנטישמי. הספר פורסם בשנית ב-2004 תחת הוצאה לאור אחרת מה שהוביל לתביעה משפטית על ידי ארגון ה-LICRA‏ (Ligue internationale contre le racisme et l'antisémitisme). בית המשפט הצרפתי אסר אז על הוצאת הספר ודן את מנהל ההוצאה לאור ל-3 חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 יורו. בעקבות עתירה על ההחלטה הקנס הופחת.‏[6]

דעותיו ומשנתו של שמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר ידוע כתומך בפתרון מדינה דו-לאומית אחת בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכמתנגד הן לציונות והן ליהדות. לטענתו של שמיר ישנה שליטה יהודית מאורגנת על אמצעי התקשורת והסדר העולמי: "היהודים העשירים קונים את התקשורת כדי לכסות על המעשים שלהם ... היהודים והתקשורת מספקים הגנה ליהודים העשירים בארצות הברית ואפילו במערב אירופה ואף דעה לא יכולה להיות מוצגת לציבור מבלי לאושרה (אחרי שעברה תיקונים) על ידי קבוצה יהודית כלשהי." בנוסף, טוען שמיר כי קיימת תוכנית שליטה יהודית על העולם "פלשתינה היא לא המטרה של היהודים, אלא העולם. פלשתינה היא רק המקום ההכרחי למרכז השליטה, אחרת, העמים של אירופה לא היו מסונוורים כמו ארנב על ידי הפנסים של המכונית." כמו כן, במאמרו "הפרדיגמה היהודית" טוען שמיר כי ישנה מזימה פיננסית יהודית בינלאומית וכי היהודים אחראים להידרדרות כלכלית של ארצות שונות בעולם ויותר מזה - לשורה של התנקשויות פוליטיות.‏[7]

שמיר תמך במכחיש השואה הבריטי, דייוויד אירווינג ולאחר הרשעתו של אירווינג הצהיר , כי "היהודים עכשיו שולטים במוחות ובנשמות האירופאים." לגבי השואה הצהיר שמיר בשנת 2011 כי אינו מכחיש את עובדת הטרגדיה אלא מטיל ספק בייחודיות שלה ובשימוש שכביכול נעשה בנרטיב השואה כדי לקדם את העליונות והייחודיות של היהודים.‏[8]במאמרו "הפרדיגמה היהודית" טען שמיר כי "הזונדרקומנדו היהודי הוא נושא ההערצה שלנו היום... החל מגן הילדים עוברים היהודים שטיפת מוח שהם ה"אובר אלס" עושים להם אינדוקטרינציה שהגויים הם לא לגמרי בני אדם ולכן מותר להרוג אותם."‏[9]

במאי 2011 מגזין הטבלט (Tablet) פרסם כתבה על שמיר ובה תמליל של ראיון בו שמיר מסרב להכיר בהשמדה ההמונית באושוויץ.‏[10]. כמו כן באתרו האישי של שמיר יש הפניות רבות לאתרים המכחישים את עובדת קיום תאי הגזים באושוויץ.‏[11]

בשל דעות אלה כונה שמיר "אנטישמי" על ידי גורמים רבים ובהם העיתונאי הישראלי בן-דרור ימיני.‏[12].

קשריו עם ארגונים רדיקלים וארגוני זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 חבר שמיר לקבוצת פעילים פלסטינים למען זכויות אדם הפועלת בארצות הברית אך לאחר זמן קצר הפסיקה הקבוצה את הקשרים עמו לאחר ששמיר כינה את היהודים "רוצחי ישו" ולאחר שבמאמר ב"ג'רוזלם פוסט" משנת 2001 נכתב כי שמיר אמר באחת ההרצאות שלו ש"יהודים קיימים בעיקר כדי לטפטף דם של ילדים פלסטינים על המצות שלהם".‏[13]

העיתון הלונדוני "טיימס" דיווח כי בתחילת ספטמבר 1998 היה ניסיון של קבוצה רוסית למכור מסמכים נאציים אותנטיים, שנותרו במחסנים שונים עוד מימי סטלין. האיש שעמד במרכז הסיפור, כנציג הקבוצה הרוסית, היה ישראל שמיר. שמיר פנה לדייוויד אירווינג במכתב בו ציין שבשבועיים הקרובים הוא יהיה בישראל, תוך שהוא משאיר את מספרי הטלפון והסלולרי אך אירווינג לא יצר עמו קשר למעט התכתבות במיילים. בשלב מסוים טען אירווינג, שכל מי שירכוש את החומר עלול להסתבך עם הרשויות, בגרמניה או ברוסיה, שכן מדובר במסמכים גנובים. אירווינג גם דיווח, במקביל, למשטרת גרמניה, על ההצעה של שמיר. שמיר המשיך בפניותיו לאירווינג, אך החל משלב מסוים הפסיק אירווינג לענות לו.‏[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]