שעטנז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שעטנז
(מקורות עיקריים)
Shatnez.jpg
מעבדה לבדיקת שעטנז בירושלים
מקרא ויקרא, י"ט, י"ט; דברים, כ"ב, י"א
משנה מסכת כלאים, פרק ט'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים רצ"ח-ש"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו מ"ב
ספר החינוך, מצווה תקנ"א

ביהדות, איסור שַׁעַטְנֵז הוא מצוות לא תעשה מהתורה, שלא ללבוש בגד שבו ארוגים, קשורים או תפורים צמר ופשתן יחדיו. איסור זה הוא אחד מאיסורי הכלאיים. בהשאלה משמשת המילה "שעטנז" ככינוי לעירוב מין בשאינו מינו, כגון שימוש בחומרים או סגנונות שונים בבנייה או בעיצוב, וכדומה.

אטימולוגיה ומדרש המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל דרשו את המילה כנוטריקון של שוע טווי ונוז (=עירוב טווי ושזור)[1]. בקבלה נדרש השם כאנגרמה "שטן עז". יש מהחוקרים ששיערו שמקור המילה "שעטנז" במילים או ביטויים בעלי הגייה דומה בשפה המצרית, שמשמעותם אריג או אריג מזויף[דרוש מקור].

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות. בספר ויקרא הוא מופיע בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו כלאי בהמה וזריעת מינים שונים ביחד: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" [2].

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומרים הנכללים באיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגעי הבגדים שבפרשת תזריע ניתן ללמוד ששני הבדים מהם היו מכינים בגדים בתקופת המקרא היו צמר ופשתן, ועל עירובם מכוון איסור השעטנז. וכך אכן מבואר בספר דברים[3] שהרכב השעטנז האסור הוא מצמר ופשתן: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" . למדו מכך חכמים, שבגד העשוי משילוב חומרים אחרים אינו אסור בלבישה. כמו כן, הצמר שעליו מדובר בדין שעטנז הוא צמר כבשים בלבד, ואינו מתייחס לצמר גמלים, אנגורה, למה, מוהר, קשמיר, אלפקה או ויקוניה מצויה, והפשתן מתייחס רק לסיבים מצמח הפשתן ולא לאלו המופקים מקנבס או יוטה.

סוג החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל בארו שאין איסור ללבוש בגד צמר על בגד פשתן, אלא רק אם הצמר והפשתן מחוברים יחד בבגד אחד.

קיימת מחלוקת גדולה בראשונים מהו 'שוע טווי ונוז', ומה טיב איסור זה.

  1. לדעת רש"י, רק בגד העשוי מגיזות צמר ואניצי פשתן שנסרקו, נטוו ונארגו יחד - נאסר מהתורה. אך אם לא נעשו שלושת השלבים יחד, האיסור מדברי חכמים.
  2. לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, האיסור מהתורה הוא לקחת חוטי צמר ופשתן, שנסרקו, נטוו ונשזרו כל אחד בנפרד, ולחברם בדרך כלשהי: אריגה, תפירה או קשירה.
  3. לדעת הר"ש, האיסור מהתורה הוא לקחת חוטי צמר ופשתן שנסרקו ונטוו כל אחד לחוד, ולארוג אותם יחד.
  4. לדעת הרמב"ם, איסור התורה כולל כל חיבור של צמר ופשתן יחד. שלשיטתו כוונת הדרשה היא שוע או טוו או נוז. לכן גם הסורק צמר ופשתן יחד ודחס אותם ועשאם לבד, הרי זה שעטנז שנאסר מהתורה.

המגלה שלבוש בגד שעטנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי נפסק שאדם המוצא שעטנז בבגדו עליו לפושטו אפילו בשוק. מכאן למדים שאין כבוד הבריות דוחה איסור תורה[4], ועל כן הדבר נכון ביחס לכלאי בגדים האסורים מדאורייתא בלבד. ביחס לכלאי בגדים האסורים מדרבנן מותרת הלבישה עד שיגיע לביתו, ועל כך נאמר "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה הציגה את מצוות שעטנז כחוק: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ... וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", וחז"ל בארו שהכוונה היא שזו "גזרת מלך", כלומר זו מצווה שעיקר ושורש טעמה לא ניתן להסבר.

אף על פי כן, במהלך הדורות ניתנו טעמים שונים למצווה, מהכתוב בספר שמות[5] עולה שבגדי הכוהנים ששימשו לעבודה במקדש היו עשויים שעטנז, ולא אסרה תורה שעטנז בבגדי כהונה, ואף יוסף בן מתתיהו מציין בקדמוניות א' שלבישת שעטנז אסורה לבני ישראל ושמורה לכוהנים בלבד, מכאן היו ששיערו שטעם האיסור היא כדי לקיים את ההפרדה בין בגדי הקודש לבגדי החול[דרוש מקור]. בדומה לכך כתבו בעלי התוספות בספר דעת זקנים, שטעם האיסור הוא משום שהפרוכת במקדש נארגה מצמר ופשתים יחדיו "ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו" [6]. ומעין זה כתב החזקוני, שהלובש שעטנז בבגדו דומה "כמשתמש בשרביטו של מלך", כיוון שצוותה התורה שבגדי הכהונה יהיו משעטנז.[7]

הרמב"ם במורה הנבוכים[8], מבאר שכך היו נהוג אצל עובדי העבודה זרה הקדמונים, ולכן אסרה זאת התורה (הקטע מצוטט מתוך תרגום הרב קאפח):

וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם

הרב קוק נתן טעם נוסף למצווה, בסדרת מאמרים בשם "טללי אורות" שפרסם בירחון "הפלס", ואשר לאחר מכן נאסף חלקם בידי תלמידו הרב הנזיר לחוברת בשם "חזון הצמחונות והשלום". שם הוא מסביר שאין זה מוסרי להתייחס לצמר שנגזל מן החיה והותיר אותה עירומה, באותו אופן כמו לפשתן שנלקח מן הצומח אותו גידל האדם במו ידיו. האילוץ להשתמש בצמר שתהליך הכשרתו לשימוש כרוך בפגיעה בבעל חיים הוא גנאי לאדם, ואילו השימוש בפשתן הוא שימוש לגיטימי במשאבי הטבע. כדי להבחין בין לבישת הצמר שיש בה בחינה של חוסר מוסריות, לבין הפשתן - אסרה התורה ללובשם ביחד.

ספר הזוהר כותב שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד ולכן יש לאסור את הכלאת שני הסוגים. הסבר אחר גורס שלכל חומר יש את הכוח הרוחני שלו, ועירבוב החומרים הורס את כוחות אלו.

בדיקת שעטנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבדה למניעת שעטנז, הוקמה על ידי הרב רוזנברגר בויליאמסבורג (ברוקלין) בשנת 1941

כיום, בעקבות מעבר תעשיית הבגדים לחומרים סינתטיים, רובם הגדול של הבגדים אינם מכילים שעטנז, ועל כן מקובל שככלל הבגדים מוחזקים כנקיים משעטנז[9]. עם זאת, ישנם בגדי פשתן, ובעיקר בגדי צמר[10], שלגביהם אחוז שכיחות השעטנז גבוה יותר, ויש סוברים שצריך לבודקם משעטנז מכיוון שלשיטתם מיעוט המצוי מהם עשוי משעטנז, ויש חובה לבודקם מפניו.

על מנת לבצע את הבדיקה, הוקמו מעבדות ייעודיות לבדיקת שעטנז. המעבדה הראשונה לבדיקת שעטנז הוקמה בארצות הברית בשנת 1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר. במעבדות אלו הבגדים נבדקים על ידי בודקים מומחים לטקסטיל באמצעות מיקרוסקופ בין שאר סוגי בדיקות, המאפשר את זיהוי רכיבי הבד.

החוק הבין-לאומי קובע שאין חיוב לציין בתווית חומרים בכמות פחותה מ-5% מרכיב הבד, וכן אין חיוב לציין אלא את המרכיב המרכזי, והיות ואיסור שעטנז חל גם על חוט אחד של פשתן הארוג בבגד צמר או חוט אחד של צמר בבגד פשתן, אזי במעבדות השעטנז בודקים כל בגד שצוין בתווית אחד המרכיבים, על מנת לשלול קיום של הרכיב השני בבגד.

ברוב המעבדות לבדיקת שעטנז בעולם השירות ניתן באופן שמביאים למעבדה את הבגד, אך ישנן מעבדות בודדות המאפשרות לבצע הזמנה של שירות "ביקור בית" שבו מגיע מומחה לבית הלקוח ובודק לו את כל הבגדים בבית וכן שטיחים וספות הזקוקים לבדיקה. בדיקה זו ע"פ רוב זולה יותר שכן משלמים למעבדה לפי שעה ולא לפי פריט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת כלאים, פרק ט', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ה', עמוד ב'
  2. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ט
  3. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"א
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט, עמוד ב'
  5. ^ שמות לט,כט: "וְאֶת-הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מַעֲשֵׂה רֹקֵם", השש הוא הפשתן ושלושת הפריטים הבאים הם בדי צמר הצבועים בצבעים שונים.
  6. ^ דעת זקנים דברים כב, יא
  7. ^ חזקוני על ויקרא פרק י"ט, פסוק י"ט.
  8. ^ רמב"ם מורה נבוכים, חלק ג, פרק לז
  9. ^ כיוון שחוטי התפירה עשויים ברובם המוחלט מחומרים סינתטיים.
  10. ^ כיוון שחוטי צמר חלשים מטבעם, ולא משתמשים בהם לתפירה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.