הסכם חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם חברון
Protocol Concerning the Redeployment in Hebron
מפה של חברון המראה את השטח בשליטה הפלסטינית (H1) והשטח באחריות ביטחונית ישראלית (H2). אזור מערת המכפלה מופיע בוורוד. קריית ארבע מופיעה בסגול.
מפה של חברון המראה את השטח בשליטה הפלסטינית (H1) והשטח באחריות ביטחונית ישראלית (H2). אזור מערת המכפלה מופיע בוורוד. קריית ארבע מופיעה בסגול.
נושא הסכם שלום
מטרה מימוש הסכמי אוסלו
חותמים דן שומרון וסאיב עריקאת
מתווכים דניס רוס
מקום חתימה מחסום ארז
תאריך יצירה 15 בינואר 1997 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך אשרור 16 בינואר 1997
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לחצו כדי להקטין חזרה
מערת המכפלהבית העלמין היהודישכונת אברהם אבינובית רומנובית הדסהאדמות ישיגבעת האבותציר המתפלליםתל רומיידהקריית ארבעשליטה ביטחונית פלסטיניתשליטה ביטחונית ישראליתHebron H2 area 2011-ochaopt.jpg

הסכם חברון, או בשמו הרשמי פרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון, הוא הסכם נלווה להסכם טאבה (הסכם אוסלו ב'), שנחתם בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית באמצעות דן שומרון וסאיב עריקאת ב-15 בינואר 1997, כשלב ביניים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחברון. ההסכם עוסק בפריסה מחדש של צה"ל בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב'. ההסכם חילק את חברון לשני אזורים: אזור אחד (H1) (כ-80%) עבר לשליטה פלסטינית מלאה והאזור השני (H2), שבו מרוכז היישוב היהודי בחברון וכן 40 אלף תושבים פלסטינים, נשאר בשליטתו של צה"ל.

להסכם שני חלקים: הראשון מתייחס להיבט הביטחוני ואילו החלק השני מתייחס להיבט האזרחי. החלק העוסק בהיבט הביטחוני דן במספר נושאים: הערכות מחדש בעיר חברון; סמכויות ביטחוניות ואחריות ביטחונית; סידורי ביטחון מוסכמים; אמצעי ביטחון משותפים; המשטרה הפלסטינית; אתרים קדושים; צעדי נורמליזציה בעיר העתיקה ונוכחות בינלאומית זמנית (במסגרת TIPH). החלק העוסק בהיבט האזרחי מתייחס להעברת כוחות ואחריות אזרחיים; תכנון בנייה ותיחום; תשתית; תחבורה; פקחים עירוניים; מיקום משרדים של המועצה הפלסטינית ולשירותים עירוניים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחברון

במערכת הבחירות שהתנהלה בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו ועלה לשלטון. נתניהו שב והצהיר מיום השבעתו כי ישראל תכבד את ההסכמים שהיא חתומה עליהם, אולם התנה זאת ב"עקרון ההדדיות" (כלומר: כשההנהגה הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה, עצרה ממשלת ישראל כל התקדמות ביישום ההסכמים). השנה הראשונה לכהונתו של נתניהו התאפיינה בהסלמה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. הדבר בא לידי ביטוי בפתיחתן של מנהרות הכותל ("מנהרת החשמונאים") ב-24 בספטמבר 1996. הפרויקט יצר זעם רב אצל פלסטינים, אשר טענו כי החפירות נעשות מתחת למתחם הר הבית, וכי החפירות יביאו להתמוטטות רחבת המתחם. על רקע מתיחות שגברה והלכה בין ישראל לפלסטינים, נפתחה מנהרת החשמונאים למבקרים. עד מהרה פרצו מהומות מנהרת הכותל, במהלכן התעמתו לראשונה אף כוחות הרשות הפלסטינית עם כוחות ישראליים. היחסים בין ישראל לפלסטינים המשיכו להיות מתוחים בין היתר גם כתוצאה מפיגועים שביצעו ארגונים פלסטיניים ומהמשך הבניה הישראלית בהתנחלויות. בנוסף גרם המשבר המדיני להאטה כלכלית, לאחר שלוש שנים של צמיחה כלכלית גבוהה[1]. לנוכח זאת החליטו האמריקאים בראשותו של הנשיא ביל קלינטון להגביר את מעורבותם, דבר שהוביל לגיבוש הסכמים של הפסקת אש, חידוש שיתוף הפעולה הביטחוני ולבסוף אף לחתימה על הסכם חברון.

עיקרי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק העוסק בפן הביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הערכות מחדש בחברון - ישראל מתחייבת להערכות מחדש של צה"ל בחברון, כפי שסוכם בהסכם הביניים, שתתבצע עד עשרה ימים מיום החתימה על ההסכם לכל המאוחר. כמו כן, התחייבו הצדדים למנוע חיכוך ופעולה אשר יסכלו את ההערכות מחדש.
  2. סמכויות ביטחוניות ואחריות ביטחונית - אזור H1 יעבור לסמכותה הביטחונית של המשטרה הפלסטינית. אזור H2 יישאר בשליטת ישראל, אשר תשא באחריות לביטחונם הכולל של ישראלים.
  3. סידורי ביטחון מוסכמים - בסמוך לאזורים שנמצאים תחת אחריות ביטחונית ישראלית יוקמו נקודות בדיקה, בחסותה של המשטרה הפלסטינית. מטרת נקודות הבדיקה היא למנוע מאנשים חמושים, ממפגינים או כל גורם שעשוי לאיים על הסדר הציבורי מלהיכנס לאזורים שתחת האחריות הביטחונית של ישראל.
  4. אמצעי ביטחון משותפים - משרדי התיאום המחוזיים המשותפים (מת"מ) יקימו משרד מישנה בחברון. כמו כן, יפעלו באזור H2 יחידות ניידות משותפות (ינ"מ) שתפקידן לטפל באירועים בהם מעורבים פלסטינים בלבד. הן הישראלים והן הפלסטינים הפועלים בינ"מ בחברון יחומשו: הפלסטינים יחומשו בתת-מקלעים מסוג מיני-אינגרהם והישראלים יחומשו ב- M16 מקוצר. בנוסף, יערכו הצדדים שני סיורים משותפים באזור H1. הצדדים אף יקימו בחברון מרכז תיאום משותף (מרת"מ), לאור המצב הביטחוני המיוחד בעיר. בראש המרת"מ יעמדו קצינים בכירים, הן ישראלים והן פלסטינים, אשר תפקידם לתאם את אמצעי הביטחון המשותפים בחברון. למעשה, כל צד מחויב ליידע את המרת"מ על כל פעילות ביטחונית אשר מתבצעת בסמוך לאזורים שתחת אחריות של הצד האחר.
  5. המשטרה הפלסטינית - יוקמו תחנות או עמדות של המשטרה הפלסטינית באזור H1 שיפעלו בהן לכל היותר 400 שוטרים. השוטרים יחומשו בכלי נשק (200 אקדחים ו-100 רובים) על מנת שיהיה ביכולתם להגן על תחנות המשטרה, וכן יעמדו לרשותם 20 כלי רכב.
  6. אתרים קדושים - האחריות על ארבעת האתרים היהודים הקדושים הבאים תהיה מוטלת על המשטרה הפלסטינית: קבר עתניאל בן קנז, אלוני ממרא, אשל אברהם ומעיין שרה, והיא תאפשר הגעה חופשים של יהודים אליהם.
  7. צעדי נירמול בעיר העתיקה - הצדדים מדגישים את מחויבותם לעשות כל העולה בידם לשמור על חיים נורמליים בעיר חברון וכן לסכל כל פרובוקציה שעלולה לפגוע בכך.
  8. העיר חברון - על אף הסדרי הביטחון הנ"ל הצדדים מחויבים לא לפגוע באחדותה של העיר. תנועת אנשים, טובין וכלי רכב בתוך העיר, אל העיר ומהעיר תהיה חלקה ונורמלית ככל האפשר.
  9. הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון (Temporary International Presence in the city of Hebron) - משלחת משקיפים אזרחית בינלאומית, שתפקידה לפקח על יישום ההסכם ולדווח על הפרות של ההסכם, הן לצד הישראלי והן לצד הפלסטיני.

החלק בהסכם העוסק בפן האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. העברת כוחות ואחריות אזרחיים - הוסכם שתחומי אחריות אזרחיים שטרם הועברו לצד הפלסטיני יועברו במקביל לתחילת ההערכות מחדש של צה"ל בעיר. באזור H2 יועברו תחומי האחריות האזרחיים לצד הפלסטיני, מלבד אלו הנוגעים לישראלים ולרכושם.
  2. תכנון, בנייה ותיחום - הצדדים מתחייבים לשמר ולהגן במידה שווה על אופייה ההיסטורי של העיר חברון, בכל אחד מחלקיה. כמו כן, התחייב הצד הפלסטיני כי הבנייה בעיר תעשה בהתאם להגבלות ולקריטריונים המצוינים בהסכם.
  3. תחבורה - הפלסטינים הם שיקבעו את הסדרי התנועה בחברון. עם זאת, בעת ביצוע ההערכות מחדש יוותר המצב באזור H2 על כנו. הוסכם שכל שינוי ייעשה בשיתוף פעולה בין הצד הישראלי והצד הפלסטיני במסגרת תת-ועדת התחבורה.
  4. פקחים עירוניים - פעילותם של פקחים עירוניים פלסטיניים באזור H2 תתקיים בכפוף לכך שהם לא ישאו נשק, יפעלו בלבוש אזרחי בלבד, ושמספרם לא יעלה על 50.
  5. הפעלת משרדים של המועצה הפלסטינית - בעת הפעלת משרדים חדשים באזור H2 על הצד הפלסטיני להימנע מפרובוקציה שעלולה לפגוע בסדר הציבורי או בביטחון.
  6. שירותים עירוניים - יסופקו לכל העיר חברון באופן סדיר, באותה האיכות ובאותה העלות.

משא ומתן וחתימה על ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בינואר 1997 הושגה הסכמה, בתיווך השליח האמריקאי דניס רוס, על רוב ההסדרים הנוגעים לעיר העתיקה של חברון. ב-13 בינואר 1997 נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם יו"ר הרשות יאסר ערפאת בנוכחות השליח האמריקני דניס רוס. ב-14 בינואר הם הודיעו כי הגיעו להסכמה. ב-15 בינואר אישרה הרשות הפלסטינית בפגישה משותפת עם הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין את המסמך. המשא ומתן הסתיים במפגש לפנות בוקר מחסום ארז, בסיום פגישה בין ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הרשות ערפאת. סאעב עריקאת ודן שומרון, שני ראשי המשלחות חתמו על ההסכם, בנוכחות נתניהו וערפאת. הפגישה החלה מעט אחר חצות במחסום ארז. תחילה נכנסו נתניהו וערפאת לישיבה בארבע עיניים. אחר זמן קצר נכנס דניס רוס ומפעם לפעם נכנסו חברי המשלחות כדי לתת חוות דעת בתחום אחריותם. בשיחות נכחו גם קונסול ארצות הברית בירושלים, אדוארד אבינגטון, ושליח האיחוד האירופי ניגרי מרטינוס. השניים לא השתתפו בשיחות, אלא היו אורחי כבוד. חברי המשלחת הפלסטינית עדכנו את נשיא מצרים חוסני מובארק ואת המלך חוסיין. השגריר מרטין אינדיק עדכן את הנשיא ביל קלינטון[2].

לאחר השעה 2.30 לפנות בוקר יצא יועצו לענייני תקשורת של ראש הממשלה, שי בזק, והודיע לעיתונאים, כי ההסכם נחתם בראשי תיבות. בזק אמר, כי מייד לאחר חתימת ההסכם שוחחו נתניהו וערפאת עם הנשיא קלינטון, קלינטון ברך אותם ושיבח את הצלחתו של דניס רוס. אחר כך שוחחו נתניהו וערפאת עם נשיא מצרים חוסני מובארק ועם חוסיין מלך ירדן. השניים ברכו על החתימה. אחרי הפגישה, ערפאת ונתניהו מיהרו לצאת, לחצו ידיים, אך לא כינסו מסיבת עיתונאים. ערפאת נסע לעזה לאכול את הארוחה המפסקת של צום הרמדאן ונתניהו חזר ונועד עם דניס רוס לירושלים[2].

ההצבעה על ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם התקבל בממשלה ברוב של 18 מצדדים מול 7 מתנגדים[3]. בני בגין, שר המדע, התפטר מתפקידו כתוצאה מקבלתו של ההסכם[4]. הבאת ההסכם לאישור הכנסת לא נעשתה כאקט שבשגרה. על רקע כוונתו של ראש הממשלה נתניהו שלא להביא את ההסכם להצבעה בכנסת, הגישה סיעת מולדת הצעת אי אמון בממשלה. הצעה זו זכתה לתמיכה מפתיעה מח"כ מטעם תנועת "גשר", מיכאל קליינר, שדרש כי ההסכם יובא לאישור הכנסת, אחרת יצטרף להצבעת אי האמון בממשלה שהגישה סיעת מולדת. על מנת להימנע ממבוכה, השיב לו דוד לוי, שר החוץ ויו"ר מפלגת גשר, כי הוא מתחייב להביא את ההסכם לאישור הכנסת, וכך היה.

הכנסת אשררה את ההסכם ב-16 בינואר ברוב של 87 תומכים מול 17 מתנגדים. סיעת העבודה שהייתה באופוזיציה הצביעה עם הממשלה[5].

יישום ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם אשרור ההסכם בכנסת החל צה"ל בהיערכות מחדש מחברון, פינוי רוב שטח העיר, שהפך לשטח H1, והתארגנות מחדש בשטח H2, האזור היהודי של העיר‏. במסגרת ההיערכות מחדש הוקמו מחסומים, גדרות וחומות הפרדה בתוך העיר העתיקה של חברון וסביב מערת המכפלה.

ב-20 בינואר 1997 הודיעו מצרים, ירדן, עומאן ואבו דאבי כי הן את מפשירות הקיפאון ביחסים עם ישראל, בעקבות החתימה על ההסכם חברון. יחסי שהוקפאו בעקבות אירועי מנהרת הכותל[6].

ב-3 בפברואר 1997 נפגשו שוב נתניהו וערפאת בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס וקבעו מפגש עריכת פגישת עבודה ליישום ההסכם שבוע אחר כך במחסום ארז[7].

ב-26 בנובמבר 1997 הציג ראש הממשלה נתניהו, את תוכניתו לנסיגת צה"ל מעד כ-8% משטחי יהודה ושומרון, כפעימה שנייה של נסיגה במסגרת ההסכם[8]. ב-14 בינואר 1998 אישרה הממשלה את ביצוע הפעימה השנייה, בכפוף לביצוע ההתחייבויות הפלסטיניות[9]. הפעימה השנייה הייתה אמורה להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך לא התבצעה בגלל טענות ממשלת ישראל שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. העיכובים בביצוע ההסכם הביאו לכינוס פסגת וואי פלנטיישן ואחר כך לחתימה על הסכם ואי[10].

פרשת בר-און - חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרשת בר-און חברון

במסגרת הפרשה אותה חשפה העיתונאית איילה חסון, כי ראש הממשלה נתניהו ביקש למנות את רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בתמורה לתמיכת סיעת ש"ס בהסכם חברון. כן נטען, כי היוזמה למנות את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נועדה להביא לשחרורו של אריה דרעי מגזר דין המאסר שהוטל עליו. חשיפת הפרשה ופרסומה הביאו לגל של ביקורת ציבורית, בעקבותיה החליט בר-און להסיר את מועמדותו לתפקיד. פרקליטות המדינה הכירה בניסיון למנות את בר-און לתפקיד מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, אך החליטה כי האדם היחיד בפרשה שהראיות נגדו מצדיקות העמדה לדין הוא אריה דרעי.

הסברי נתניהו לחתימה על ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המשא ומתן נתניהו שינה את עמדתו, אחר כך חתם על ההסכם והורה לצה"ל לצאת מחברון, תוך חתימה על הסכם עקרוני לפעימות נוספות שיביאו למסירת כ-40% משטחי יהודה ושומרון לידי הרשות הפלסטינית. השיקולים הביטחוניים ובעיקר הכלכליים הם שהכריעו את הכף, הן אצל נתניהו והן בקרב שרי הממשלה. המשמעות של אי חתימה על ההסכם באותה נקודת זמן הייתה קרוב לוודאי חידוש המאבק המזוין עם הפלסטינים וחשש לפגיעה במשק, עקב הפסקת ההשקעות של משקיעים המקומיים והזרים[11].

מיד עם החתימה על ההסכם יצא משרד המסחר והתעשייה בהודעה כי הסכם חברון יביא לקפיצת מדרגה בקשרים הכלכליים בין ישראל למדינות, שעיכבו את השת"פ מסיבות מדיניות, בהן קטר ועומאן[12], ועם חברות רב-לאומיות[13]. ודובר בנק ישראל אמר כי: "הסכם חברון עלול להגביר הביקושים והצריכה - בדומה למה שהתרחש לאחר הסכם אוסלו"[14].

ב-16 ביולי 2001, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, אמר נתניהו בריאיון בערוץ 7 כי הוא מתחרט על ההסכם והיה "כובש את העיר בחזרה"[15].

המצב בשטח מאז ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה חידש צה"ל את פעילותו באזור H1, בניגוד לתנאי ההסכם לפיו האזור הוא בשליטה ביטחונית של הרשות. בנוסף נסגר חלקו המרכזי של רחוב השוהדא, הרחוב הסמוך למערת המכפלה, ולעיתים אף מבואות הסמוכים אליו, לתנועת פלסטינים. מגבלות אלה אינן חלות על היהודים המתגוררים באזור או המבקרים בו. החל משנת 2001 חסם הצבא בהדרגה גם את כל הכניסות לבתיהם של תושבים פלסטינים לאורך רחוב השוהדא, בין השאר באמצעות ריתוך דלתות[16].

בינואר 2019 החליט ראש הממשלה נתניהו לא להאריך את המנדט של גוף המשקיפים הבינלאומי בחברון, TIPH, שפעולתו הוסדרה במסגרת הסכם חברון[17]. בסוף אותה שנה חדל הארגון לפעול[18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירב ארלוזורוב, ‏חשש בשוק ממשבר נתניהו, באתר גלובס, 24 בפברואר 1997
    אביבה קרול, ‏תפוסה נמוכה במלונות י-ם בדצמבר 96'; מלון המלך דוד 1 בלבד, באתר גלובס, 30 בינואר 1997
  2. ^ 1 2 ב-2:30 אחר חצות הודיע דוברו של נתניהו: יש הסכם, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  3. ^ כתבי גלובס, ‏הממשלה מאשרת את הסכם חברון, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  4. ^ שלום בדרך לאוצר?, באתר גלובס, 26 בינואר 1997
  5. ^ מתנחלי חברון: זהו יום קשה ועצוב לכולנו, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  6. ^ אורה קורן, ‏מצרים, ירדן, עומאן ואבו-דאבי מפשירות הקיפאון עם ישראל - לאחר הסכם חברון, באתר גלובס, 20 בינואר 1997
  7. ^ נתניהו וערפאת סיכמו בדאבוס על עריכת פגישה ביניהם ביום חמישי, באתר גלובס, 3 בפברואר 1997
  8. ^ הרשות הפלשתינית וח"כים מהימין מתנגדים להיקף הפעימה השנייה, באתר גלובס, 26 בנובמבר 1997
  9. ^ ביצוע ההתחייבויות הפלשתיניות - תנאי לביצוע הפעימה השנייה, באתר גלובס, 14 בינואר 1998
  10. ^ רן דגוני, וואי מילס, מרילנד, ‏פיסגת וואי פלנטיישן לשלב קריטי; קלינטון ביטל נסיעתו לקליפורניה, באתר גלובס, 21 באוקטובר 1998
  11. ^ יהודה רייכספלד, ‏הסכם חברון: טוב ליהודים, טוב לערבים, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
    אורה קורן, ‏יש סיכוי בחברון, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
    הערכות: המשקיעים הזרים חוזרים, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  12. ^ כנגד כל הסיסמאות, באתר גלובס, 27 בינואר 1997
  13. ^ אורה קורן, ‏התמ"ס: הסכם חברון יביא לקפיצת מדרגה בקשרים עם מדינות וחברות רב-לאומיות, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
  14. ^ זאב קליין, ‏"הסכם חברון עלול להגביר הביקושים והצריכה - בדומה למה שהתרחש לאחר הסכם אוסלו", באתר גלובס, 19 בינואר 1997
  15. ^ נדב שרגאי, נתניהו מתחרט על הסכם חברון: "הייתי כובש היום העיר בחזרה", באתר הארץ, 16 ביולי 2001
  16. ^ עמוס הראל ועקיבא אלדר, קצין יבדוק סגירת רחוב השוהדא בחברון מאז שנת 2000 ללא צו, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
    זליכה מוהתאסב, "אסור לי לצאת מהבית לרחוב": החיים ברחוב השוהדא בחברון, באתר "שיחה מקומית", 25 בפברואר 2015
  17. ^ אתר למנויים בלבד נעה לנדאו ויותם ברגר, נתניהו החליט לא להאריך את המנדט של הכוח הבינלאומי בחברון, באתר הארץ, 28 בינואר 2019
  18. ^ אתר למנויים בלבד הגר שיזף, המדינה טענה שכוח המשקיפים בחברון יוצר חיכוכים, אך לא סיפקה עדויות לכך, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2019