לבוד
לבוד הוא החשבת שני חלקי מחיצה כאחד, על אף שיש ביניהם רווח מסוים (ששיעורו נקבע לפי ההלכה הרלוונטית). השימוש בלבוד הוא בעיקר בהלכות הקשורות לדיני מחיצה.
משמעותו המילולית של המושג 'לבוד' על פי רש"י היא ”דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין”[1], כלומר, דבר המוארך על ידי דברים אחרים המתחברים אליו. ישנו הסבר נוסף אותו מציע המלאכת שלמה בפירושו למשנה במסכת כלאים, בה מוזכרת המילה 'לבדים', שאותה הוא משווה עם המושג לבוד ומסביר שמשמעותה היא ”לשון אחיזה ודבוק זה בזה”[2].
מקור הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הגמרא במסכת סוכה[3], דין לבוד אינו מפורש בתורה, אלא נאמר כהלכה למשה מסיני: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני", ובהמשך[4] הסיקו שהמושג 'מחיצין' כוונתו להלכות האמורות במחיצה, ובכלל זה דין 'לבוד'.
בגמרא במסכת עירובין[5] ישנה מחלוקת מהו האורך המקסימלי אשר בו עדיין יתקיים דין לבוד. לדעת חכמים השיעור הוא שלושה טפחים, ולדעת רשב"ג השיעור הוא ארבעה טפחים. בתלמוד הירושלמי[6] מוסברים הטעמים: לשיטת חכמים נקבע שיעור זה כיוון שזהו שיעור מספיק למעבר אדם, ולשיטת רשב"ג נקבע כך כיוון שזהו שיעור המוגדר חשוב.
שימושים בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהלכה נעשה שימוש בדין לבוד בדרך כלל בדיני מחיצות, שעל אף שיש הפסק אוויר בין חלקי המחיצה, בכל זאת מחשיבים אותה כמחיצה אחת.
דוגמאות למקומות שמשתמשים בדין לבוד:
- בישיבה על כסא בזמן אבלות או בתשעה באב. בזמנים אלו יש חיוב לשבת על הקרקע, אך בזמן שהכיסא גבוה מהקרקע פחות משלושה טפחים, הרי זה נחשב כישיבה על הקרקע מדין לבוד.[דרוש מקור: לכך שיש שימוש בדין לבוד במקרים אלו]
- בהכשר הסוכה נעשה שימוש בדין לבוד, כדי שהסוכה לא תיפסל ברווח שיש בסכך או בדפנות.[7] גם במקרה שהדפנות רחוקות מקצה הסכך וביניהם יש אוויר, השיעור הקובע לכך הוא שיעור לבוד (בניגוד למקרה שבו יש בתווך סכך פסול, שאז השיעור הוא דופן עקומה).
- בדיני הוצאה מרשות לרשות, חפץ שעובר בסמוך לשלושה טפחים מהקרקע, נחשב כאילו הוא מונח על הקרקע, אף שלא נח בה, כיוון שאנו רואים את שלושת הטפחים הסמוכים לקרקע כחלק מהקרקע. לעומת זאת, חפץ שעבר בלא שנח מעל שלושה טפחים מהקרקע, אינו נחשב כאילו נח בקרקע ('קלוטה לאו כמי שהונחה דמי')[8].
- בדיני מקוואות בשיעור המשכת מים פסולים למקווה.[9]
דינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשיש דבר המפסיק בין חלקי המחיצה, נחלקו בראשונים האם מקרה כזה נחשב ללבוד, או לא. הרשב"א הביא את דעת "רבותינו הצרפתים", שסברו שאם יש דבר שמפסיק בין חלקי המחיצה, לא ניתן לומר שזהו לבוד.[10] ולאחר מכן כתב שהוא חולק עליהם, וסובר שאומרים לבוד אף אם יש משהו שמפסיק בין שני החלקים אותם רוצים לחבר.[11]
לפי הרב יעקב קנייבסקי, ישנן שתי גישות בהגדרת דין לבוד, יש הסוברים כי על ידי הלבוד רואים את החלל כאילו הוא סתום ויש הסוברים שאף רואים את המחיצות כאילו התארכו.[12]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לבוד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "לבוד", באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא לבוד, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ד', עמוד ב'.
- ↑ משנה, מסכת כלאים, פרק ט', משנה ט'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה', עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ו', עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ט', עמוד א'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק א', הלכה ג'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"ח, עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד', עמוד א'.
- ↑ בית יוסף, יורה דעה, סימן ר"א, סעיף מ"ה.
- ↑ המקרה בו דן הרשב"א הוא כאשר קורה שנמצאת בפתח מבוי מפסיקה בין צידה החיצוני (החלק שמבחינה הלכתית יוצר את הגבול) לבין קירות המבוי.
- ↑ חידושי הרשב"א למסכת עירובין דף ח עמוד ב דיבור המתחיל "לדברי המתיר אסור"
- ↑ קהילות יעקב, סוכה, יג אות ג