לור אדלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
לור אדלר
Laure Adler
Paris - Salon du livre 2012 -Laure Adler - 007.jpg
לידה 11 במרץ 1950 (בת 72)
קן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Laure Clauzet עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת צרפת
מעסיק פרנס אינטר, Éditions Grasset, Presses Universitaires De France, Éditions du Seuil, פלון, Payot & Rivages, Éditions Denoël, פראנס קולטור, המכון למדע המדינה פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלפרד אדלר
אלן ויינשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים לאה ויינשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קצינה בלגיון הכבוד (31 בדצמבר 2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Laure Adler 20100329 Salon du livre de Paris 3.jpg

לור אדלרצרפתית: Laure Adler; נולדה ב-11 במרץ 1950) היא היסטוריונית, עיתונאית, סופרת, עורכת ומפיקה צרפתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לור קלוזה (Laure Clauzet) נולדה בקן בירת מחוז קלבדוס לאב מהנדס אגרונום. גדלה בעיר אבידג'ן שבחוף השנהב. בגיל 17 שבה לצרפת וסיימה את לימודיה לבגרות. ב-1968 פגשה את האתנולוג פרד אדלר, שלימים הפך לבעלה הראשון. מאוחר יותר נישאה למפיק של תחנת הרדיו "פראנס קולטור", אלן ויינשטיין. היא איבדה ילד, ובהמשך כתבה ספר בנושא האבל בהוצאת גלימר.[1] לאחר שסיימה תואר שני בפילוסופיה, כתבה תזה בהיסטוריה המוקדשת לפמיניסטיות של המאה ה-19. ב-1974 החלה לעבוד ברדיו הציבורי "פראנס קולטור" ובין השנים 1981-1987 הייתה למשתתפת קבועה בתוכניתו של מישל פולק "זכות התגובה".

ב-1989 מינה אותה נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ליועצת תרבות. ב-1993 החלה להופיע בטלוויזיה ובמשך 4 שנים הנחתה את תוכנית הדיונים הלילית "מעגל חצות" עבור הערוץ France 2. מאוחר יותר הנחתה[דרושה הבהרה] את ירחון הראיונות "רישיון לחשוב" בערוץ הטלוויזיה ארטה. ב-1997, לאחר ששיתפה פעולה עם הוצאות הספרים פיו, דנואל ופלון, החלה לעבוד עבור הוצאת גראסה כאחראית מאמרים ומסמכים.[2]

ב-1998 פרסמה אדלר את הביוגרפיה של מרגריט דיראס. אלן וירקונדלה האשים אותה ב"רמאות אינטלקטואלית" ובכך שהיא יצרה גרסה "יד שנייה" מעבודתו ומעבודתם של סופרים ועיתונאים אחרים כמו כריסטין בלוט-לבארר, ללא הערות שוליים או ציטוטים. למרות ההתעלמות המוחלטת מהאשמותיו של וירקונדלה, החל מההוצאה השלישית הוכנסו על ידי גלימר הערות שוליים וציטוטים.[3] באותה שנה מונתה למנהלת האוסף "חלוקת הידע" בהוצאת האוניברסיטה הצרפתית.

בשנים 1999-2005 כיהנה כמנהלת "פרנס קולטור". בתקופה זו שינתה אדלר לחלוטין את תדמיתה ואת לוח השידורים של התחנה, על אף מחאות עוינות מצד מספר ארגוני מאזינים, עיתונאים ומפיקים של התחנה. בדצמבר 2005 עזבה את "רדיו פראנס" כדי להצטרף לקבוצת "לה מרטינייר" כמנהלת תחום ספרות ומסמכים של הוצאת Editions du Seuil. בדצמבר 2006 פוטרה מתפקידיה. במרץ 2007 חתמה עם עוד 150 אינטלקטואלים על טקסט הקורא להצביע עבור סגולן רויאל, "נגד ימין של התנשאות" ובעד "שמאל של תקווה". ב-2008 לימדה היסטוריה של נשים ושל פמיניזם במכון למדע המדינה פריז.

כיום[דרושה הבהרה] מנחה אדלר את התוכנית Studio Théâtre ב"פראנס אנטר". כמו כן היא מנחה את התוכנית הספרותית "טרופיזם" בערוץ הטלוויזיה France Ô ואת התוכנית Hors-Champs ב"פראנס קולטור". היא חברת מועצת המנהלים של Théâtre de la Ville בפריז ושל אוניברסיטת אביניון וחברת מועצת הפיקוח של העיתון לה מונד. בנוסף, אדלר מנחה יחד עם ברונו רסין את התוכנית "מעגל ה-BnF", בשיתוף עם Le Magazine Littéraire[4] ומשנת 2009 היא חברה בחבר השופטים של פרס הספרייה הלאומית של צרפת (BnF).

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1986 L'Amour à l'arsenic : histoire de Marie Lafarge, Denoël. (אהבה עם ארסניק: סיפורה של מארי לפארז')
  • 1998 Marguerite Duras Gallimard (מרגריט דיראס)
  • 2005 Dans les pas de Hannah Arendt, Gallimard (על עקבותיה של חנה ארנדט)
  • 2008 L'insoumise, Simone Weil, Actes sud. (סימון וייל, הסוררת)
  • 2011 Françoise, Grasset, (על פרנסואז ז'ירו)

מסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1979 À l'Aube du féminisme : les premières journalistes, Payot

(בשחר הפמיניזם: העיתונאיות הראשונות)

  • 1981 : Misérable et glorieuse. La femme au XIXe siècle, sous la direction de Jean-Paul Aron], Fayard

(אומללה ומפוארת. האשה במאה ב19)

  • 1983 Secrets d'alcôve : une histoire du couple de 1830 à 1930, Hachette Littératures.

(סודות של חדר המיטות:סיפורו של זוג בין 1830-1930)

  • 1987 Avignon : 40 ans de festival, avec Alain Veinstein, Hachette.

(עם אלן וינשטיין) (אביניון:40 שנות פסטיבל)

  • 1990 La Vie quotidienne dans les maisons closes de 1830 à 1930, Hachette.

(חיי היום-יום בבתי הבושת בין 1830 - 1930)

  • 1994 Les Femmes politiques, Le Seuil. (הנשים הפוליטיות)
  • 2006 Les femmes qui lisent sont dangereuses, avec Stefan Bollmann, Flammarion.

(עם סטפאן בולמן) (הנשים הקוראות הן מסוכנות)

  • 2007 Les femmes qui écrivent vivent dangereusement, avec Stefan Bollmann, Flammarion.

(עם סטפאן בולמן) (הנשים הכותבות חיות חיי סיכון)

  • 2008 Femmes hors du voile, photographies d'Isabelle Eshraghi, éditions du Chêne.

(נשים מחוץ לרעלה, צילומים של איזבל אשראגי)

  • 2009 Les femmes qui aiment sont dangereuses, avec Elisa Lécosse, Flammarion.

(עם אליזה לקוס) (הנשים האוהבות הן מסוכנות)

  • 2010 La Beauté des nuits du monde de Marguerite Duras, textes choisis et présentés par Laure Adler, éditions La Quinzaine littéraire, coll. " Voyager avec"

("יפי לילות העולם" מאת מרגריט דיראס, טקסטים נבחרים ומוערים על ידי לור אדלר

סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995 L'Année des adieux, Flammarion -rééd. 2011, augmenté d'un avant-propos.

(שנת הפרידות)

  • 2001 À ce soir, Gallimard.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לור אדלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ À ce soir, Paris, Gallimard, 2001
  2. ^ Portrait de Laure Adler, France Culture
  3. ^ Emmanuel Lemieux, Lire, 1er novembre 2002
  4. ^ ארכיב התוכנית