לשכת קנצלר הרייך
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
רשות ממשלתית  |
| מיקום |
ברלין |
| מדינה |
 הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית |
| בעלים |
הקבינט של גרמניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1878 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1878 |
| תאריך פירוק |
1945 |
| קואורדינטות | 52°30′42″N 13°22′55″E / 52.511666666667°N 13.381944444444°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   לשכת קנצלר הרייך  | |
  | |
לשכת קנצלר הרייך (בגרמנית: Reichskanzlei) היה שמה המסורתי של לשכת קנצלר גרמניה (שנקרא אז רייכסקנצלר) ברוב תקופת הרייך הגרמני, מ-1878 ועד לכניעת גרמניה הנאצית ב-1945. הלשכה הוקמה בסמוך לארמון הנסיך אנטון היינריך רדזיוויל שברחוב וילהלמשטראסה בברלין. הן הארמון והן הלשכה נפגעו קשה במהלך מלחמת העולם השנייה ונהרסו לאחר מכן.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הברית הצבאית של הקונפדרציה הצפון-גרמנית התארגנה מחדש כמדינה פדרלית החל מיולי 1857, מוקם משרדו של הקנצלר הפדרלי (בונדסקנצלר) בברלין, ואויש על ידי ראש ממשלת פרוסיה דאז, אוטו פון ביסמרק. לאחר איחוד גרמניה בינואר 1871, ועם הצטרפותן של מדינות דרום גרמניה, הפך ביסמרק לקנצלר הרייך של הקיסרות הגרמנית ("האימפריה הגרמנית") שזה עתה הוקמה.
ב-1869 רכשה ממשלת המדינה הפרוסית את ארמונו של הנסיך אנטוני רדזיוויל ברחוב וילהלמשטראסה 77. המבנה שופץ, ומאז 1875 שימש כלשכתו הרשמית של הקנצלר. הוא נחנך במהלך הקונגרס בברלין שנערך ביולי 1878.
בימי רפובליקת ויימאר המבנה הורחב באופן משמעותי, ובחלקו הדרומי הוקם מתחם חדש שנחנך ב-1930. ב-1932/1933 ובזמן ששופץ משרדו הסמוך של נשיא הרייך, פאול פון הינדנבורג, שימש המבנה כבית מגוריו של הינדנבורג, שמינה את אדולף היטלר להיות הקנצלר ב־ינואר 1933. הקבינט של היטלר כמעט לא ערך במקום ישיבות. ב-1935 החלו האדריכלים הנאצים פאול טרוסט ולאונהרד גל לעצב מחדש את בית מגוריו של היטלר. הם הוסיפו למתחם לשכת קנצלר הרייך אולם אירועים גדול וקונסרבטוריון. המתחם האחרון שהם בנו היה המרתף הגדול ששימש כמקלט, למקרה שברלין תופצץ אווירית, ושמו היה ה"וורבונקר"[1] או בשמו הרשמי "מקלט ההפצות האוויריות של הרייך". ב-1943 גם נחנך בסמוך ללשכת קנצלר הרייך הפיהררבונקר[2].
בסוף ינואר 1938 הורה אדולף היטלר לאדריכלו האישי, אלברט שפר לבנות את לשכת קנצלר הרייך מחדש, וביקש ממנו שהעבודות על הבניין יסתיימו תוך פחות משנה, ונקבע יעד סיום ל-9 בינואר 1939. היטלר טען כי המבנה הנוכחי ששימש כלשכת קנצלר הרייך "מתאים לחברת סבונים". עם זאת, המבנה נותר כבית המגורים הרשמי שלו, וכלל את החדרים ששופצו בקומת הקרקע ובקומה העליוניה, בה היטלר התגורר, ובשל כך קיבל המקום את הכינוי "דירת הפיהרר". הקנצלריית הישנה והחדשה חלקו שטח של גינה גדולה שמתחיה הוקם הפיהררבונקר, בו התאבד היטלר בסוף אפריל 1945.
למעלה מ-4,000 עובדים עמלו במשמרות, כך שניתן היה לבצע את העבודה מסביב לשעון. הבנייה העצומה הסתיימה 48 שעות לפני המתוכנן - 7 בינואר 1939, והפרויקט הקנה לשפר מוניטין של אדם שמאורגן היטב, דבר שבשילוב העובדה שהיטלר חיבב את שפר עוד לפני כן, הוביל את היטלר להחלטה למנות את שפר לשר החימוש ולאחראי על עבודת הכפייה בימי מלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר העלויות של הקמת המבנה הוערכו בכ-90 מיליון רייכסמארקים ואירח את משרדי הרייך השונים. במהלך העבודות נהרסו בתים בצד רחוב פוס, שישבו על השטח המתכונן של המבנה. הכניסה הראשית ללשכה הייתה מכיכר ווילהלם, שם הבאים ללשכה היו נכנסים אל החצר הפנימית.
ללשכת קנצלר הרייך החדשה נגרם נזק כבד במהלך הקרב על ברלין בין אפריל למאי 1945.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נהרסו השרידים של המתחם שהיו בשטחי ברלין המזרחית (שהייתה אז תחת כיבוש סובייטי), על פי צו של הממשל במוסקבה. בעוד המחצית המערבית של השטח הייתה חלק מ"רצועת המוות", שהייתה בצמוד לחומת ברלין, במחצית המזרחית של המבנה הוקם גן ילדים ובניין מגורים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lehrer, Steven (2006). The Reich Chancellery and Führerbunker Complex. An Illustrated History of the Seat of the Nazi Regime. Jefferson, NC: McFarland. p. 117. ISBN 0-7864-2393-5.
- ^ Lehrer, Steven (2006). The Reich Chancellery and Führerbunker Complex. An Illustrated History of the Seat of the Nazi Regime. Jefferson, NC: McFarland. pp. 117, 119. ISBN 0-7864-2393-5.