מאיר ליטבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאיר ליטבק (נולד ב-2 במרץ 1958) הוא היסטוריון ישראלי של המזרח התיכון והאסלאם וראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר ליטבק נולד בבית הכרם, ירושלים, לאם ממוצא איראני ולאב ממוצא פולני-אוקראיני. הוא למד במגמה מזרחנית בתיכון ליד"ה, שירת בצבא בחיל המודיעין, שירת שנה אחת בצבא הקבע והתחיל ללמוד בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב (1983-1979). הוא החל ללמוד לתואר השני בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבד כעוזר מחקר במרכז דיין, אולם לא סיים את התואר כי נסע ב-1984 לאוניברסיטת הרווארד לעשות דוקטורט במסגרת תוכנית פולברייט. עבודת הדוקטור, אותה הוציא בתור ספר, עסקה בעלמאא', אנשי הדת השיעים, בשתי ערי הקודש השיעיות: נג'ף כרבלאא', במאה ה-19. העבודה התמקדה בניתוח חברתי-פוליטי שלהן ולא בצד ההלכתי. מדריכיו לדוקטורט היו הפרופסורים רוי מותהדה ועבאס אמאנת. הוא שב ארצה בפברואר 1990 והשתלב כחוקר במרכז דיין וכמרצה בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. ב-1998 מונה למרצה בכיר, וב-2008 הוא מונה לפרופסור חבר. מאז שנת 2006 הוא עמית מחקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטה. באוקטובר 2010 התמנה לראש המרכז. שהה בשבתונים כמרצה אורח באוניברסיטאות קורנל (1995-4, 1997) ואמורי (2003), שהה כעמית במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית (2005).

מאיר ליטבק נשוי לנאוה ולהם שני ילדים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלומדים שיעיים בעיראק של המאה ה-19: העלמאא' של נג'ף וכרבלאא'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מנתח דפוסי המשכיות ותהליכי שינוי חברתיים ופוליטיים בקהילות אנשי הדת בשתי ערי הקודש השיעיות נג'ף וכברלאא' שהפכו למרכזי הלימוד וההנהגה השיעים החשובים ביותר במאה ה-19. הספר מציג את יחסי הפטרון-קליינט בין המורים לתלמידים כמפתח היעיל ביותר להבנת התהליכים הפנימיים בקהילת העלמאא'. הוא מראה את יחסי הגומלין בין למדנות, הוראה, גיוס כספים ופוליטיקה בגיבוש ההנהגה השיעית. כמו כן הוא דן ביחסי העלמאא' עם האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בעיראק ועם והשושלת הקאג'ארית ששלטה אז באיראן, וטוען כי הצורך בגיבוי איראני נגד לחצים עת'מאנים הפך את ערי הקודש לגורם ממתן ביחסי דת ומדינה באיראן עצמה.

מאמפתיה להכחשה: תגובות ערביות לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, אותו כתב עם ד"ר אסתר ובמן, דן ביצוגי השואה בעולם הערבי. הוא עוסק בכל ספקטרום הגישות בעולם הערבי לגבי השואה מ-1945 ועד 2006, החל מהכחשה, דרך הצדקה, השוואה הציונות לנאציזם ועד האשמת התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים, כולל זרם מיעוט שגם מוכן להכיר בשואה ברמות שונות. הספר כולל גם מקרי בוחן כמו התקופה הפורמטיבית 1948-45, שכבר אז כל המוטיבים העיקריים התחילו להתגבש, נושא השילומים, משפט אייכמן, התגובות בעולם הערבי לרפורמות של ותיקן 2 (ותיקן והשואה). אחד הפרקים עסק בניכוס של מושגים ומונחים מהשואה לשיח הפלסטיני על הנכבה, פרק שדן באופן בו הערבים מתמודדים עם יחסם לגרמניה הנאצית בשנות ה-30.

ספרים אותם ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקי הספר בוחנים את התמודדותן של התנועות האסלאמיות בארצות ערב בסוגית הדמוקרטיה והיחס לשלטון. לוקח שורה של תנועות אסלאמיות ובודק איך כל אחת מהן מתמודדת עם השאלה של פוליטיקה ודמוקרטיה בארץ שלה.

חברות מזרח תיכוניות והמערב: הסדר או עימות בין ציוויליזציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר בחן את היחסים של חברות מזרח תיכוניות עם אתגר "הציוויליזציה המערבית" כשברקע ניצבת התזה של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות." הספר טוען שהמציאות יותר מורכבת ממה שהנטינגטון טען וכי יש ממדים של התנגשות ויש ממדים של שאיפה לדו קיום והשתלבות. מאמרו של ליטבק עוסק בגישות השונות שהתפתחו בקרב התנועות האסלאמיות, סוניות ושיעיות כאחת, עם אתגר הדמוקרטיה.

זיכרון קולקטיבי ותודעה לאומית פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקי הספר מנתחים היבטים שונים של עיצוב זיכרון קולקטיבי בקרב הפלסטינים בעיקר מאז 1948. המאמרים השונים מנתחים את עיצוב זיכרון הנכבה, כגורם מרכזי בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני; את הבניית הנרטיב ההיסטורי של הרשות הפלסטינית; את מאבקן של הנשים לשלב את הנשים בזיכרון הפלסטיני הלאומי תוך עיצוב זיכרון נשי ייחודי וכן התמודדותם של האזרחים הערבים בישראל עם זהותם הלאומית והאזרחית תוך שימוש בספרות יפה פלסטינית.

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטבק עוסק במאמריו בארבעה נושאים: 1. תנועת החמאס; 2. הבניה של עבר אצל הפלסטינים. 3. תנועות אסלאמיות ויחסן לדמוקרטיה; 4. אידאולוגיה ופוליטיקה בשיעה.

החמאס – הצד האידאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר גם את תפישת הסכסוך שלהם כסכסוך דתי בין מוסלמים ליהודים, תוך דגש על קדושת פלסטין לאסלאם, כאשר המסקנה המתבקשת היא ג'האד לחיסול מדינת ישראל; וכן המאמץ של החמאס ליצור סינתזה בין האסלאם ללאומיות הפלסטינית על ידי שילוב מרכיבים לאומיים באסלאם, כלומר דגש על קדושת אל-אקצא ופלסטין, וכן מתן תוכן דתי לזהות הפלסטינית. [1] [2] [3] [4]

הבניה של או המצאה של עבר אצל הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקר בניסיון להבנות עבר פלסטיני שחוזר לעת העתיקה. ניסיון של הפלסטינים ליצור לעצמם עבר שחוזר עד לתקופה הכנענית ולטעון שיש רצף של זהות לאומית פלסטינית מהכנענים ועד ימינו, כל זאת כאמצעי למאבק בציונות. [5]

תנועות אסלאמיות והתמודדותן בשאלת הדמוקרטיה או החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריו הצביעו על כך שהתנועות האסלאמיות שוללות באופן כללי את הדמוקרטיה המערבית, חלקן מציעות חלופה של דמוקרטיה אסלאמית, כלומר דמוקרטיה שכפופה לדת האסלאם. וחלקן שוללות את הדמוקרטיה לחלוטין. . מאמר אחר עורך דיון של התנועות האסלאמיות בסוגיות החירות שבו הראה שהן שוללות את התפישה הליברלית-המערבית לחירות ומציגות אותה כאנטי-תזה לאסלאם ובעצם לפי התפישה שלהם, החירות האמיתית היא כשאדם משתעבד בצורה וולנטרית לאל ואז הוא משתחרר מהשאיפות האישיות שלו. [6] [7] [8] [9] [10] [11] [12] [13] [14] [15] [16] [17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Meir Litvak, "The Islamization of the Israeli-Arab Conflict: the Case of Hamas," Middle Eastern Studies Vol. 23 No. 1(1998), pp. 148-163.
  2. ^ Meir Litvak, "Palestinian Nationalism and Islam: the case of Hamas," Nationalism and Ethnic Politics Vol. 2 No. 4(Winter 1996), pp. 500-522.
  3. ^ Meir Litvak, "The anti-Semitism of Hamas," Palestine-Israel Journal of Politics, Economics and Culture, Vol. 12 Nos. 2+3 (2005), pp. 41-47.
  4. ^ "Martyrdom is Life': Jihad and Jihad and Martyrdom in the Ideology of Hamas" Studies in Conflict and Terrorism.
  5. ^ Meir Litvak, "Constructing a National Past: The Palestinian Case," in Litvak (ed.), Palestinian Collective Memory and National Identity (New York: Palgrave-McMillan, 2009), pp. 157-238.
  6. ^ "עבדות [לאל] היא חירות: תפיסות של מושג החירות בחשיבה האסלאמית בת זמננו," היסטוריה מס' 16 (תמוז תשס"ה), עמ' 80-55.
  7. ^ "התנועות האסלאמיות והדמוקרטיה: הוויכוח ההיסטוריוגרפי," ב:מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 220-199.
  8. ^ Meir Litvak, "Islamic Democracy vs. Western Democracy: The Debate Among Islamists," in Middle Eastern Societies and the West Accommodation or Clash of Civilizations? (Tel Aviv: Dayan Center for Middle Eastern Studies, 2007), pp. 199-220.
  9. ^ "Democracy and Islam: The Clerical Debate in Contemporary Iran," in Joshua Teitelbaum (ed.), Political Liberalization in the Gulf (Boulder: Lynne Rienner Publishers, 2009), pp. 271-301.
  10. ^ פוליטיקה ואידאולוגיה בשיעה המודרנית, עוסק בקשרים השונים בין גיוס כספים לפוליטיקה שיעית פנימית, בשאלת ההנהגה ברפובליקה האסלאמית, וביחסה האידאולוגיה של איראן לישראל.
  11. ^ "The Finances of the `Ulama’ Communities of Najaf and Karbala' in the Nineteenth Century," Die Welt des Islams Vol. 40 No. 1(2000), pp. 41-66.
  12. ^ “Money, Religion and Politics: The Oudh Bequest in Najaf and Karbala’, 1850-1903” International Journal of Middle East Studies Vol. 33 No. 1(February, 2001), pp. 1-21.
  13. ^ “Failed Manipulation: The British, the Oudh Bequest and the Shi`i Ulama’ of Najaf and Karbala,” British Journal of Middle Eastern Studies Vol. 27 No. 1(2000), pp. 68-89.
  14. ^ “Madrasa and Learning in Nineteenth Century Najaf and Karbala,” in W. Ende and R. Brunner (eds.), Twelver Shi`ism in Modern Times: Religious Culture and Political History (Leiden: Brill, 2000), pp. 58-78.
  15. ^ "שלטון חכם הדת (ולאית-י פקיה) באיראן: האידיאל ויישומו," המזרח החדש כרך 42 (2001), עמ' 184-167.
  16. ^ "איראן וישראל: האיבה האידאולוגית ושורשיה," עיונים בתקומת ישראל כרך 14 (2004), עמ' 392-367.
  17. ^ Meir Litvak "The Islamic Republic of Iran and the Holocaust: Anti-Zionism and anti-Semitism," Journal of Israeli History Vol. 25 (2006), pp. 245-266.