לדלג לתוכן

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מה יקרה אם אמות מחר בבוקר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת יפעת ארליך עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור עברית
סוגה ביוגרפיה עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא דפנה מאיר עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה ידיעות ספרים עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 2017 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 205 עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך ענת שינקמן בן זאב
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-965-564-373-2
הספרייה הלאומית 003980932
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר: סיפור חייה של דפנה מאיר הוא ספר ביוגרפי שנכתב על ידי יפעת ארליך, על חייה של דפנה מאיר, אחות שנרצחה על ידי מחבל פלסטיני בביתה שבעתניאל ב-2016. בספר משולבים טקסטים שכתבה מאיר. הספר נערך על ידי ענת שינקמן בן זאב ויצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ידיעות ספרים.

עשרת אלפים עותקים של הספר נמכרו בחודש הראשון לפרסומו. כבר בשבוע הראשון להוצאתו כיכב הספר בראש רשימת רבי המכר של צומת ספרים וסטימצקי.[1]

פחות משנה לאחר צאתו זכה הספר לתעודת "ספר פלטינה" מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל, לציון מכירת 40 אלף עותקים.[2]

הספר מתאר את סיפור חייה של דפנה מאיר. בתוך הביוגרפיה המספרת את סיפור ילדותה הקשה, אהבתה לנתן מאיר, ולקיחת ילדי אומנה, משולבים כתבים רבים מפרי עטה של דפנה על עצמה ואל אחרים, שאספה וערכה ארליך.

הפרק הראשון של הספר הנקרא "דפנתן" מתאר את סיפור אהבתם של דפנה ונתן מאיר שהחל במוצב על גבול לבנון.

הפרק השני מספר את סיפורו של אביה של דפנה, ניצול השואה. בפרק מובאים מסמכים שכתב כנער ניצול השואה. במהלך המחקר על הספר התגלה מידע שלא היה ידוע עליו קודם לבני המשפחה.[3]

הפרק השלישי מתאר את חייה של דפנה כילדה בלי בית, בפנימיה ב"אחוזת שרה" בבני ברק ובחברת הנוער בקיבוץ טירת צבי.

הפרק הרביעי "אמא מספר אחת בגלקסיה", עוסק בלידות הקשות שעברו על דפנה, באימהות המיוחדת שלה, ובקשיים שבלקיחת שני ילדים באומנה.

פרק נוסף, "אחותכם", עוסק בדילמות של דפנה כאחות, תחילה במוסד לחולי נפש, אחר כך במרפאה ביישוב טנא עומרים, ובהמשך במחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

הפרק "אישה עם ביציות" מתאר את פעילותה בתחום הפריון והמיניות בחברה הדתית. בפרק זה מובאת התכתבות חריפה שניהלה מאיר עם גורמים תורניים בנושא שבעה נקיים לנשים הסובלות מעקרות הלכתית שהפתרונות הרפואיים והאלטרנטיביים הקיימים אינם הולמים לבעייתן.

הפרק האחרון מתאר את ימיה האחרונים, ואת מותה הטרגי בבית, מול עיניהם של בתה הגדולה ואחד הילדים שגידלה באומנה.

התקבלות הספר וביקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר זכה לביקורות טובות ברובן ממבקרי הספרות,[4] אך קיבל גם ביקורות שליליות. ביקורת יוצאת דופן שעוררה סערה בפייסבוק של הכותבת, היא זו שנכתבה ב"הארץ" על ידי טלילה ציפר.[5] לטענת הכותבת היא פנתה לעורך עיתון "הארץ", עמוס שוקן, וטענה כי לספר מגיע סיקור בעיתון, עקב כך שהוא נמצא בראש טבלת רבי המכר שלו במשך תקופה ארוכה. לאחר פרסום הביקורת השלילית, שעסקה בעיקר בקטע שכתבה מאיר ועוסק בהטרדות מיניות ובמקרי אונס וביחס אליהם, שלטענת כותבת הביקורת דבריה של מאיר בנושא שפורסמו בספר גרמו לכך ש”עדיף היה לטובת הקורא והגיבורה ש(הספר) לא היה רואה אור”, הגיבה ארליך בכך שפרסמה בדף הפייסבוק שלה עדות של נפגעת תקיפה מינית שבה תמכה מאיר. מספר ימים לאחר מכן פרסמה בכל סרלואי ב"הארץ" ביקורת-תגובה לזו של ציפר.[6]

אופן כתיבת הספר והביקורת עליו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך כתיבת הספר קיבלה ארליך את הסיסמה לאימייל האישי של דפנה, וקראה התכתבויות אישיות של מאיר עם מאות אנשים. רבות מההתכתבויות הללו צוטטו בספר. ”הוא (נתן מאיר) נתן לי את הסיסמה למייל שלה, עניין שכאמור עשה לא מעט בלגן. ואז, פשוט צללתי בים האדיר והמטורף שנקרא החיים של דפנה מאיר. או נכון יותר - ההתכתבויות של דפנה עם מאות אנשים” (מתוך דברי ארליך בריאיון למגזין "נשים" של מקור ראשון).[7] על עניין זה נמתחה ביקורת נוקבת, שעוררה אף היא סערה ברשת. ההתכתבויות האישיות כוללות ביקורות קשות מצד דפנה, וכן מיילים אישיים המביעים מצוקה והשתפכות. נטען כי אף אם הפרסום נעשה בעילום שם, הוא עושה שיימינג לאנשים רבים, באופן שדפנה עצמה לא חשבה מעולם לעשות. כמו כן נמתחה ביקורת על עצם היחשפותה של ארליך לחומרים האישיים האלו.[8]

בהתייחסויות שונות הבהירה ארליך כי מעולם לא נחשפה לשמות האנשים והנשים שפנו אל דפנה בשאלות אישיות דרך אתר קולך ובבלוג האישי שלה "דרך נשים". ארליך הבהירה כי הטקסטים הללו הגיעו לתיבה נפרדת שנשארה חתומה וסגורה, וכי הטקסטים הללו שהוכנסו אל הספר נלקחו מתוך מה שפרסמה דפנה בימי חייה ב"קולך" וב"דרך נשים" בעילום שמות השואלים.[9]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]