מחלוקת הפנתאיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
על תורתו של שפינוזה מאת יעקבי, מהדורת 1789.

מחלוקת הפנתאיזם ולעיתים פולמוס שפינוזה (בגרמנית: Pantheismusstreit או Spinozismusstreit או Spinozastreit) הוא כינויה של אחת המחלוקות הפילוסופיות החשובות והמשפיעות ביותר בראשית העת החדשה. בשנות ה-80 של המאה ה-18 התנהל פולמוס סוער בין אינטלקטואלים גרמנים שדנו בתפיסה ה"פנתאיסטית" של ברוך שפינוזה, שנחשבה לכפירה הנוגדת את האמונה הפרוטסטנטית השלטת. הוויכוח התרחב בעקבות מחלוקת אישית בין פרידריך היינריך יעקובי ומשה מנדלסון על הבנתם את אמונותיו של גוטהולד אפרים לסינג. חילוקי הדעות גלשו לזירה הציבורית ב-1785, כשפרסם יעקבי את התכתבותו עם מנדלסון.[1]

בנג'מין קרואו מאוניברסיטת בוסטון טען כי: "המאורות המובילים בשלהי המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה של אנשי הרוח גרמניים, אנשים כמו הרדר, גתה, הגל, שלינג ושליירמאכר, כולם, בדרך זו או אחרת, התעצבו בידי "מחלוקת הפנתאיזם".[2] ולדבריו של מייקל פורסטר "במהלך הרבע האחרון לערך של המאה השמונה-עשרה ולאחר מכן גם לתוך המאה התשע-עשרה שטף גל של נאו-שפינוזאיזם את הפילוסופיה והספרות הגרמנית: בנוסף ללסינג והרדר, נאו-שפינוזאיסטים נוספים כללו את גתה, שלינג, הגל, שליירמאכר, הלדרלין, נובליס ופרידריך שלגל."[3]

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1677 - שפינוזה מת. לאחר מותו מתפרסם חיבורו אתיקה המעניק ביטוי מודרני לתפיסת הפנתאיזם, בפרט בגזירה הדדוקטיבית כי אלוהים הוא הטבע. עמדה זו של שפינוזה מוכרת על ידי הפסוק המפורסם בו הוא מתייחס ל”אלוהים או הטבע” (Deus sive Natura (גר')). באותה שנה ספרו מאמר תאולוגי-מדיני נכנס לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית.

ב-1678 כל מדינות הולנד מוציאות מחוץ לחוק את ספריו של שפינוזה. האיסור כלל בעלות, קריאה, הפצה, העתקה וחידוש של ספריו של שפינוזה, ואפילו עיבוד מחדש של רעיונותיו המרכזיים.[4] עם זאת, כתביו מופצים בסתר.

ב-1685 נואל אוברט דה ורסה (Noël Aubert de Versé) תוקף ומאשים את שפינוזה באתאיזם בחיבורו L'impie convaincu, ou Dissertation contre Spinosa (בתרגום חופשי מלא: "הרשעת חסרי האלוהים, או או דיסרטציה נגד שפינוזה. שבה אנו מפריכים את יסודות האתאיזם שלו. נגלה בעבודה זו לא רק את ההפרכה למקסימות הכופרות של שפינוזה, אלא גם את ההיפוטזות העיקריות של הקרטזיאניזם, שנראות כמקור השפינוציזם").[5][6]

ב-1690 כל חיבוריו של שפינוזה שפורסמו אחרי מותו נכנסים לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית.[7]

ב-1705 ג'ון טולנד טבע את המונח "פנתאיזם" בחיבורו Pantheisticon.[8]

ב-ספטמבר 1785 פרידריך היינריך יעקבי מפרסם מכתבים למשה מנדלסון על הפילוסופיה של שפינוזה. הוא מגלה שבמהלך שיחה ביולי שערך עם גוטהולד אפרים לסינג (שנפטר ב-1781) לפני מותו, האחרון הצהיר בפניו כי: ”אין פילוסופיה אחרת מאשר הפילוסופיה של שפינוזה”. יעקובי, לעומת זאת, התנגד לשפינוזיזם, מפני שלטענו ראה בחופש אשליה, טען כי משנתו של שפינוזה היא מטריאליזם טהור, משום שכל הטבע והאל אינם אלא חומר ומעל לכל, הרציונליזם שלו מוביל לאתאיזם. העמדות במחלוקת הן: Aufklärung (הפילוסופיה של הנאורות, רציונליסטית, מיוצגת עד כה על ידי לסינג) נגד Schwärmerei (אי-רציונליזם, התלהבות או אילומיניזם שיוחס במהירות ליעקובי). ספרו של יעקבי על תורתו של שפינוזה (Über die Lehre des Spinozas; מהדורה ראשונה 1785, מהדורה שנייה 1789) ביטא בצורה חדה וברורה את התנגדותו הנמרצת למערכת דוגמטית בפילוסופיה, ומשך עליו את האיבה הנמרצת של קבוצת ברלין, בראשות משה מנדלסון. באוקטובר משה מנדלסון נדהם מהטענה שלסינג שהיה חברו הקרוב, הנחשב על ידו לגדול אנשי הנאורות, היה שפינוזיסט. הוא טוען, נגד יעקבי, שהשכל והאמונה יכולים להסתדר יחד. גתה מכחיש את הקשר בין פנתאיזם ואתאיזם: ”שפינוזה אינו מוכיח את קיומו של אלוהים; הקיום הוא אלוהים; ואם אחרים, מסיבה זו, קוראים לו אתאיסט, הייתי רוצה לתת לו כבוד עם השם של תייסימוס וכריסטיאניסימוס”.[9]

ב-1786 קאנט, שהואשם בשפינוזיזם בגלל הרציונליזם שלו ותפיסת המרחב שלו, נכנס למחלוקת עם מאמרו "מה זה אומר להתמצא במחשבה?" (Was heißt: sich im Denken orientieren?). הוא מתנגד לשתי דרכים לאורינטציה במחשבה כאשר אדם חורג מגבולות הניסיון: אינטליגנציה רציונלית (Vernunfteinsicht) והשראה רציונלית (Vernunfteinggebung), כלומר התבונה ללא אמונה, ואמונה ללא תבונה. קאנט מציע אמונה רציונלית (Vernunftglaube) המכירה בכך שאי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים.[10]

ב-1787 הרדר מפרסם את ספרו אלוהים - כמה דיאלוגים על שיטת שפינוזה יחד עם מזמור הטבע של שפטסברי (Gott – einige Gespräche über Spinoza's System nebst Shaftesbury's Naturhymnus) בו הוא דוחה את הקשר בין הפנתאיזם ואתאיזם, דרך טיעוני הדמות ת'אופרו: ”להפגין אתאיזם ופאנטיזם? ושניהם בו זמנית? איך שניהם אפשריים באותה שיטה? לפנתיאיסט תמיד יש אלוהים, גם אם הוא שוגה בהבנת טבעו של האלוהים; האתאיסט, לעומת זאת, שמתכחש לחלוטין לאלוהים, אינו יכול להיות לא פנתאיסט ולא פוליתאיסט, אלא אם כן משחקים בשמות. חוץ מזה, ידידי, איך יכול אתאיזם להוכיח שלילה?”.[11] באותה השנה פיכטה הגן על "פנתאיזם אתי", שבו אלוהים מזוהה עם "אני מוחלט", מבלי להוות אל פרסונלי כבמסורת הנוצרית. העולם הוא החומר שדרכו האני המוחלט מממש את ייעודו המוסרי האינסופי, והאלוהי אינו אלא הסדר המוסרי הכולל גם את העולם וגם האני המוחלט.[12]

ב-1795 שלינג הצעיר, עדיין תלמידו של פיכטה, המיר את ה"העצם" של שפינוזה ב"אני" של פיכטה. ”עבור שפינוזה העולם (האובייקט כפי שהוא בניגוד לסובייקט) היה הכל; עבורי, זה האני”.[13]

ב-1799 התעוררה "מחלוקת האתאיזם" סביב פיכטה, מאחר שהוא הכחיש את קיומו של אלוהים מחוץ לתודעה, ומאחר שהחזיק באלוהים למען מילוי החובה, הוא מואשם בהכחשת אלוהים. יעקבי ליבה את אש הסערה במכתב פתוח שבו האשים את פיכטה ב"ניהיליזם".[14] פיכטה נאלץ להתפטר ולעזוב את אוניברסיטת ינה, ואז מצא מקלט בברלין.

ב-1802 הגל בחיבורו אמונה וידיעה התנגד לפרשנות הפנתאיסטית של יעקובי. מאוחר יותר בהרצאות על תולדות הפילוסופיה (שפורסמו כספר לאחר מותו) ניתן לשפינוזה מקום מכריע בהתפתחות הפילוסופיה.

ב-1833 הפילוסוף והתאולוג לואי באוטן (אנ') הציג את מחלוקת הפנתאיזם לצרפתים עם ספרו De l'enseignement de la philosophie en France au XIXe siècle (מתפרסם ב-1876).[15]

ב-1834 היינריך היינה כותב בעת גלותו בפריז על מחלוקת הפנתאיזם בחיבורו לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז (אנ'). בספר השני הוא מציג את הפנתאיזם של שפינוזה באמירה ”אלוהים הוא כל מה שקיים” ("Gott ist alles, was da ist") ובשלישי טוען כי קאנט הביא למות האלוהים.[16]

ב-1851 שופנהאואר בחיבורו parerga und paralipomena (בקטעים "הפילוסופיה באוניברסיטאות" ו"דברים אחדים על אודות הפנתאיזם") לועג לפילוסופים שטוענים שאלוהים הוא בה בעת שונה וזהה לעולם, ומשווה אותם לניק "מחט" בחלום ליל קיץ, שמבטיח לשאוג כאריה ולזמר כזמיר בבת אחת. ”כנגד הפנתאיזם אני טוען בעקרון כך: המושג הזה לא אומר כלום. כאשר מכנים את העולם אלוהים, לא מסבירים אותו. לכל היותר מעשירים את השפה בעוד מילה נרדפת מיותרת למילה עולם. ובין אם אני מכנה את העולם אלוהים או את אלוהים עולם, הרי זה היינו הך.”[17]

לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Deus sive Natura (אלוהים או הטבע) מאת הציירת שושנה ז'אן ברומבכר, 2013

ספרות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beiser, Frederick C. (1987) The Fate of Reason: German Philosophy from Kant to Fichte. Harvard University Press.
  • Boehm, Omri (2014). Kant's Critique of Spinoza. New York: Oxford University Press.
  • Israel, Jonathan (2001). Radical Enlightenment: Philosophy and the Making of Modernity, 1650–1750.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The Secret Religion of Germany: Christian Piety and the Pantheism Controversy". The Journal of Religion. 67 (4): 437–455. 1987. doi:10.1086/487625.
  2. ^ Crowe, Benjamin D. (2008). "On 'The religion of the visible Universe': Novalis and the pantheism controversy". British Journal for the History of Philosophy. 16: 125–146. doi:10.1080/09608780701789335.
  3. ^ Forster, Michael N.: After Herder: Philosophy of Language in the German Tradition. (Oxford: Oxford University Press, 2010)
  4. ^ Jonathan Israel, “The Banning of Spinoza's Works in the Dutch Republic (1670–1678)”, Disguised and Overt Spinozism around 1700, Leiden, 1996, עמ' 3-14. (באנגלית)
  5. ^ Noël Aubert de Versé, L'impie convaincu, ou Dissertation contre Spinosa. Dans laquelle l'on réfute les fondemens de son atheisme. L'on trouvera dans cét ouvrage non seulement la réfutation des maximes impies de Spinosa, mais aussi celle des principales hypotheses du Cartesianisme, que l'on fait voir être l'origine du Spinosisme, 1685
  6. ^ De La Cámara, María Luisa. (2016). L'impie convaincu ou dissertation contre spinoza. Anales Del Seminario De Historia De La Filosofía, 33(1), 355-356. Retrieved from https://www.proquest.com/scholarly-journals/limpie-convaincu-ou-dissertation-contre-spinoza/docview/1798416280/se-2
  7. ^ Internet History Sourcebooks: Modern History, sourcebooks.fordham.edu
  8. ^ Alfredo Sabetti, John Toland: Il "Pantheisticon", Rivista di Storia della Filosofia (1984-) 48, 1993, עמ' 23–46
  9. ^ מכתב מ-17 ביוני 1785 ליעקובי
  10. ^ עמנואל קאנט, What Does It Mean to Orient Oneself in Thinking? (בתרגום לאנגלית של אלן ווד)
  11. ^ הרדר, Gott. Einige Gespräche über Spinoza's System nebst Shaftesbury's Naturhymnus, 1787
  12. ^ https://www.dbu.edu/naugle/courses/_documents/phil-2303/handouts/the-universe-next-door/more-on-pantheism.pdf
  13. ^ (באנגלית) Deus Sive Vernunft - Schelling’s Transformation of Spinoza’s God, Yitzhak Melamed (Philosophy Archive website)
  14. ^ George di Giovanni, הפרק "2.4 The Open Letter to Fichte (1799)" מתוך הערך Friedrich Heinrich Jacobi, באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, ‏2018
  15. ^ https://gallica.bnf.fr/ark:/12148/bpt6k6108721h
  16. ^ Zur Geschichte der Religion und Philosophie in Deutschland
  17. ^ ארתור שופנהאואר [1851] "דברים אחדים על אודות הפנתאיזם" (מגרמנית: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחלוקת_הפנתאיזם&oldid=38460260"