ארתור שופנהאואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארתור שופנהאואר
Schopenhauer.jpg
תאריך לידה 22 בפברואר 1788
תאריך פטירה 21 בספטמבר 1860
זרם רומנטיציזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, אסתטיקה, פנומנולוגיה
הושפע מ אפלטון, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, ז'אן-ז'אק רוסו, בודהה
השפיע על פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, לודוויג ויטגנשטיין, ריכרד ואגנר, וילהלם ראבה, תומאס מאן

ארתור שופנהאואר (גרמנית: Arthur Schopenhauer;‏ 22 בפברואר 1788 - 21 בספטמבר 1860) היה פילוסוף גרמני, בעל השקפות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות, שתורתו שימשה כשלב חשוב בהתפתחות הפילוסופיה האירציונלית.

שופנהאואר התפרסם בעיקר בזכות המגנום אופוס שלו "העולם כרצון וכדימוי", שבו טען שעולמנו מונע מאי שביעות רצון תמידי, המבקש סיפוק ללא הרף. מושפע מהמחשבה המזרחית, שופנהאואר החזיק בדעתו ש-"האמת הוכרה על ידי חכמי הודו"; עקב כך, פתרונותיו באשר לסבל האנושי דומות לאלה של חכמי הודאנטה והבודהיזם. אמונתו באידאליזם טרנסצנדנטלי הובילה אותו לקבל את האתאיזם וללמוד מפילוסופיה נוצרית.

הושפע מכתביהם של אפלטון, קאנט וכתבי פילוסופיה הודית וכן מהמשורר גתה אותו העריץ והתקרב לחוגו ב-1813.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור שופנהאואר נולד ב-1788 בדנציג למשפחת סוחרים אמידה. ב-1793 עברה המשפחה להמבורג. אביו שאף שארתור יירש את עסקיו, לכן רצה שבנו יכיר את העולם ודאג שילמד צרפתית. ב-1804 עזב את הגימנסיה לפני תום הלימודים, וטייל עם הוריו באנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה. עם שובו החל לעבוד כפקיד בחברה מסחרית. ב-1805 התאבד אביו ואמו הסופרת, יוהאנה שופנהאואר, עברה לויימאר. שנתיים אחר כך עזב את עבודתו ועבר גם הוא לויימאר, שם השלים את השכלתו הקלאסית בשיעורים פרטיים. עם הגיעו לגיל 21 קיבל חלק מירושת אביו וכך קיבל עצמאות כלכלית.

ב-1809 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת גטינגן אך במהרה פנה ללימודי פילוסופיה, וב-1811 עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. ב-1813 עזב לאוניברסיטת יינה, שם קיבל תואר דוקטור ב-1813 על עבודתו: "השורש המרובע של עקרונות התבונה המספקת".

במהלך שנות לימודיו התעמק הן בכתביהם של אפלטון וקאנט מן המערב, והן באופנישדות ובכתבי הבודהיזם מן המזרח. מקורות אלו השפיעו מאוד על עבודותו ועל יצירתו העיקרית "העולם כרצון ודימוי" אותה פרסם בשנת 1818.

פרסום הספר הביא להכרה מסוימת בשופנהאואר והוא מונה ב-1820 למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. במהלך הרצאותיו באוניברסיטה הביע התנגדות חריפה להגליאניזם, הפילוסופיה השלטת באותם הימים ברחבי אירופה ובמיוחד באוניברסיטת ברלין, בה הרצה גם הגל עצמו. התעקשותו של שופנהאואר לקיים את הרצאותיו בדיוק בשעות בהן העביר יריבו הגל את הרצאותיו שלו, גרמה לכך שמעט תלמידים נכחו בהרצאותיו, עד שלבסוף הופסקו כליל.

בשנת 1860 חלה הידרדרות במצב בריאותו של שופנהאואר, עד אשר הביאה למותו באותה השנה.

שופנהאואר מעולם לא נישא, הוא התגורר לבדו עם כלבו ובינו לבין אמו שרר נתק שנמשך עד מותה. לכל אורך חייו סבל שופנהאואר מחרדות שונות, ויש הטוענים כי הייתה לכך השפעה על הפסימיזם הפילוסופי שלו.

מטפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדות וריבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המוצא של שופנהאואר היא הפילוסופיה של קאנט. שופנהאואר פירש את מושג ה"דבר כשהוא לעצמו" - נואמנון, אצל קאנט כעולם ממשי הקיים מאחורי עולם התופעות, שהוא אשליה. לפי קאנט, התודעה מטילה על הדברים כשהם לעצמם את הקטגוריות שלה: הזמן, המרחב והסיבתיות; וכך מכוננת את העולם המוכר לנו - עולם התופעות.

שופנהאואר צעד צעד נוסף וטען כי כל הבחנה המוכרת לנו בין שני דברים יסודה בזמן, במרחב או בסיבתיות. לפיכך הנואמנון, שאינו כפוף לקטגוריות האלה חייב להיות דבר אחד המסתתר מאחורי ריבוי התופעות. מסקנה זו קירבה את שופנהאואר לזרמים מסוימים בפילוסופיה ההודית (בבודהיזם המוקדם).

הרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופנהאואר הסב את תשומת הלב לנקודה מרכזית שקאנט התעלם ממנה. איננו רק צופים בעולם ומארגנים אותו בתודעתנו, אנחנו גם חלק ממנו. יש לנו היכרות "מבפנים" עם גופנו שהיא מפתח להבנת העולם. אנו מבחינים כי מאחורי כל התנועות שלנו קיים רצון. בגלל אופיו האחדותי של העולם אנחנו יכולים להסיק שהרצון הוא מהותם של כל הדברים.

המונח רצון אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתודעה ולכוונה. הרצון אינו זהה עם הנואמנון שאותו לא ניתן להכיר כלל, אך הוא מהווה את הדרך שבה הנואמנון מופיע.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שופנהאואר, הרצון יוצר את התשוקות השונות, והתשוקות הן מקור לסבל. הרצון, כמקור הסבל, הוא רע. שופנהאור משבח, בדומה לבודהיזם, אורח חיים נזירי הממית את התשוקות ומבטל את הסבל. שופנהאואר מכנה זאת "שלילת רצון". האדם עצמו הוא גילוי של הרצון, ובתור שכזה אין לו רצון חופשי אינדיבידואלי. כאשר מתרחשת "שלילת הרצון", הרצון הוא זה ששולל את עצמו, ומדובר באירוע ולא בבחירה של האדם.

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלט נוסף מהרצון ששופנהאואר מציע הוא האמנות. לדעתו, ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך היא מהווה שחרור זמני. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים שכן היא משוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם. לתאוריית המוזיקה שלו הייתה השפעה על ואגנר.

שופנהאואר העריץ את דמות הגאון. לדעתו המאפיין העיקרי של גאונות הוא חירות יחסית מתשוקות מעשיות, המאפשרת התמסרות ליצירה.

פסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר, בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.

הסבל האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופנהאור מסכים עם טענתו של קאנט לגבי המציאות: קיים מסך בין האדם למציאות. וכל עוד יש מסך לא נדע את המציאות. המסך הוא התפיסה שלנו. התוספת של שופנהאור: את התפיסה הזו אנו מכירים בצורה ישירה ביותר. החוויה של היכרות ישירה עם האני. הדבר הכי בסיסי ל"אני" למציאות זה: הרצון. המניע, התשוקה ל... כלומר: כוח הרצון מניע את היקום וזה התנועה המרכזית שלנו. המציאות פועלת באנרגיה עיוורת והיא לא מודעת לנו וגם אנחנו לא מודעים אליה. האנרגיה הזו מניעה אותנו לפעול באופן עיוור (בלתי מודע). לדוגמה, יצר המין: האנרגיה הבלתי מודעת מובילה אותנו ליחסים בינינו. האנרגיה הזו פועלת ללא התחשבות בבני האדם, דורסנית, כובשת. התנהגותנו מתבטאת באלימות ובמיניות שהן ביחד. על פי שופנהאואר יצרים אלו לא נפרדים ולכן האדם מבטא הרבה תוקפנות שחלק ממנה מתבטא במיניות. פרויד מושפע מגישה זו. המסקנה היא שאנו יצורים סובלים המונעים על ידי תשוקות ששולטות בנו.

על כן מציע שופנהאוור פתרונות לסבל האנושי:

  • פתרון חלקי: הפתרון החלקי של שופנהאוור מגולם באומנות- אם אתה אומן ויוצר, אתה יוצר עולם חדש שמודע לעצמו ומאורגן מתוך כוונה ולא מדחף. לא מהתת מודע
המניע של היוצר הוא טהור כמו המניע ללדת, היצירה כולה חיובית-רובינו יוצרים.
אם אתה צורך אומנות תהיה נקי משום שכשאתה נחשף לאומנות אתה נהנה ומקבל סיפוק והתאווה נדחית. זוהי הנאה טהורה ונקייה של סיפוק.
כקולטים יש לנו תובנה אמיתית אם המציאות תראה כאידאלית. כצופה באומנות האדם מגיע לסיפוקו ב-3 שלבים.
    • ריגוש- האדם חש קשר ליצירה, מזדהה ולומד ממנה.
    • קוגניציה, ישנה הכרה והבנה מהו אידאל (אידאל שאנו משווים לדברים אחרים).
    • משמעות-למדנו והושפענו מהיצרה והיא מגולמת כסמל חשוב בחיינו.
  • פתרון מלא לסבל האנושי: שופנהאוור מחלק את הפתרון המלא שלו לסבל האנושי ל4 שלבים.
  • מעקב אחרי פעילותינו-הכרה:
כשאנו עוקבים אחר פעילותינו אנו מגלים כי אנו עוסקים כל הזמן ברכישה, השתלטות וכוחניות, במיניות. אנו נדחפים לפעילות אלו ואין לנו שליטה עליהם.
הדברים הללו מזהמים את נפשינו, הנפש הופכת בעקבות כך פסיבית וחלשה ומתמלאת צרכים חייתיים, כי היא מוגבלת. לכן על האדם להכיר בפעולות אלו
  • מעקב אחר תחושותינו:
רוב היום אדם מרגיש סובל ולא מסופק מכיוון שהוא רוצה כל הזמן, הוא בעל רצון בלתי פוסק.
כשנעקוב אחר תחושותינו נגלה כי חיינו לא נוחים וכי עלינו לחפש עמוק יותר.
    • הגילוי:
עלינו להיכנס לעומק עצמינו ולמצוא את הגילוי.
נגלה שתחושת הסבל נגרמת בגלל השתוקקות תמידית למילוי החסר, הפוגעת בנפשינו.
הסיבה לסבל הינה חוסר חיפוש של יציבות בעולם משתנה והנפש שלנו נפגעת מכך.
    • הפתרון-חזרה למודעות שלנו.
על האדם להיכנס בתוך עצמו ולחזור למודעות שלו במקום לפתח את הסביבה.
על האדם לפתח את המודעות והתפיסה שלו. תפעל נגד הבלתי מודע תתקן את עצמך ופרוש מן המרוץ האינסופי הזה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיו העיקריות והחשובות הן:

  • "על השורש הארבעה-ראשי של עקרון הטעם המספיק" (הוגש כדיסרטציה לאוניברסיטת יינה, בקצרה מכונה מסה זו "משפט הסיבה"), 1813.
  • "העולם כרצון ודימוי", 1818/1819.
  • "שתי בעיות היסוד של תורת המידות", 1841.
  • "parerga und paralipomena" - (בתרגום ישיר, "נספחות ותוספות", חלקים מספר זה תורגמו לעברית תחת השם "הגיונות"), 1851.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P German flag.svg

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה, חברה, ספורט ועוד.


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה