מחלוקת צאנז–סדיגורה

הרבי מסדיגורה

המחלוקת הפנים–חסידית הגדולה, המכונה מחלוקת צאנז-סדיגורה או מחלוקת צאנז-רוז'ין, פרצה באופן פומבי באדר תרכ"ט (פברואר 1869). רבי חיים הלברשטאם מצאנז עמד בראש המערכה נגד בני האדמו"ר מרוז'ין, רבי ישראל פרידמן, בטענה כי הם אינם נאמנים לדרך התורה. ראשיתה קשורה בסיפורו הדרמטי של דוב בער (ברני'ו) פרידמן שפרש ממעמדו כאדמו"ר והתחבר למשכילים.

לזר קרסטין, רבי חיים הלברשטאם מצאנז. יצא חוצץ נגד בני רבי ישראל מרוז'ין.

מבוא ותוצאות

יצחק רפאל, בספרו "על חסידים וחסידות", המאריך בפרשה זו, מביא שמועות שהתהלכו בין הנוצרים, לפיהן עומד ישו להתגלות שוב בשנה זו, והיו מהם שסברו שהתגלות זו תהיה בהמרת דתו של רבי דב בער. משכילי צ'רנוביץ, הסמוכה לסדיגורא, ששמעו על הפרשה, נסעו לסדיגורא ונטלו עמם את רבי דוב בער, והושיבוהו בבית אחד מחשובי קהילת המשכילים בצ'רנוביץ. מבית זה יצא "קול קורא" השכלתי מפרי עטו של רבי דב בער, בו הוא קורא לזנוח את מנהגי היהדות הנושנים שהעלו עמם היהודים מבבל.

פרשת חייו של פרידמן גרמה הרס וחורבן לרבבות משפחות בישראל וגרמה מלחמה בדם ואש והביאה להתעניינות רבה, שחרגה אל מחוץ לגבולות החסידות. פרידמן היה אדם משכיל ואמרותיו, שכונסו בספרי חסידות בית רוז'ין, מסמנות נטייה לעסוק במחקר.

לפי הרבה מקורות המחלוקת צאנז - סדיגורה (רוזין) היה המחלוקת הגרוע והמלוכלך ביותר בתולודות ה"חסידות" ואפילו יותר גרוע מהמחלוקות חסידים ומתנגדים. יצחק אלפסי שמנסה להגן על כבודה של שתי הצדדים מכנה אותה כ'מחלוקת נוראה, מהקשות שבתולדות החסידות'. מאות רבנים (גם לא–חסידיים) ועשרות רבות של קהילות, בעיקר בגליציה, אך גם ברוסיה, פולין, הונגריה וארץ ישראל היו מעורבים במחלוקות.

קורות חיי ברני'ו

ברני'ו (דוב בער) פרידמן בנו השלישי של האדמו"ר המפורסם רבי ישראל מרוזין נשא את שיינדל טברסקי בתה של האדמו"ר המפורסם רבי מרדכי מצ'רנוביל. אחרי פטירת אביו וישיבה קצרה עם אחיו באחוזת אביהם בפאטיק, נסע לנסיכות מולדובה והוכתר כאדמו"ר בעיר חוש, ברומניה. בהמשך עבר לסקולן (Sculeni) ולאחר מכן ללאובה (Leova) ולבסוף התחבר למשכילים התפקר ויצא בשאלה ובסוף מת מתוך תשובה.

השתלשלות המאורעות

התנגדות אפוף וספון מצד כמה מגדולי צדיקי גליציה נגד דרכו של רבי ישראל מרוזין להתנהג במלכותיות, אחרי מותו התרחב ההתנגדות ויצא בגלוי והתפרץ במלוא עוזו אחרי שברני'ו בנו של רבי ישראל התפקר וצדיקי גליציה ראה בזה תוצאה ישירה מ"דרך המלכות" של צדיקי בית רוזין.

הגעת רבי ישראל מרוזין לגליציה

רבי ישראל מרוזין הגיע לעיר סדיגורה שבגליציה אחר שנמלט מהכלא כעבור כמעט שנתיים של מאסר (עקב האשמות כביכול והוא היה מעורב ברצח ושבהתנהגות המלכותית שלו הוא מתכונן למרוד נגד הממשלה - מצד מתנגדים לחסידות). לרבי ישראל היה מנהגים שלא נראו עד אז בקרב החסידים, רבי ישראל התנהג ב'מנהגי מלכות', השתמש בכלים של כסף וזהב מרכבתו הורכב מסוסים לבנים יוקרתיים, לבש בגדי צמר שהיה על אף המנהג שלא ללבשם מאז הרבי רבי אלימלך מליזנסק, בנותיו התלבשו במודרניות יחסית למה שהיה נהוג אצל האדמו"רים והחסידים עד אז, ורוב המנהיגים החסידים התנגדו להתנהגות המלכותית. עם זאת הוא נערץ על כל גדולי האדמו"רים בדורו. בין האדמו"רים שנבלטו בביקרם בסדיגורה אצל רבי ישראל היה רבי צבי הירש מרימנוב שהיה מבוגר בכמה שנים מרבי ישראל, כמו גם רבי חיים הלברשטאם מצאנז שנחשב בדורו בין המנהיגים הבולטים בגליציה החסידית, גם רבי יעקב נפתלי הערץ לאבין שמילא מקום חותנו רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר לוותר על אדמו"רותו כאשר זקני חסידי זידיטשוב דרשו ממנו לחדול מנסיעותיו לסדיגורה.

התחלת כהונתם של בני רבי ישראל

שלושה מבני משפחתו של רבי ישראל מרוז'ין הקימו לאחר מותו שלושה מרכזים חסידיים במולדובה: בנו רבי מנחם נחום, בעיירה שטפנשטי; נכדו רבי יצחק, בנו של רבי שלום יוסף, בכור בניו (שנפטר צעיר), בעיירה בוהושי; ובנו דב בער ('ברני'ו'), בערים הושי, סקולני וליובה שבסרביה.

אחר פטירתו של רבי ישראל החל התנגדות נגד חסידי סדיגורה (חסידי רוזין כולם נקראו חסידי סדיגורה, כלומר, גם חסידי טשורטקוב, חסידי שטפנשט, החידי הוסיאטין ובקיצור חסידיהם של כל בני רבי ישראל) מצד הצדיקים היה ההתנגדות נגד "הנהגת המלכות" ומצד החסידים ההתנגדות עלה עוד רמה עקב שחסידי סדיגורה ביטלו את כל הצדיקים הגלציניים ובנו בתי כנסת לעצמם בניגוד למה שהיה נהוג עד אז שכל החסידים מתפללים בבית כנסת משותף, ובכמה מקרים השתלטו חסידי סדיגורה על בית כנסת החסידי המשותף וחסידים של אדמו"רים אחרים נאלצו לעזוב על אף היותם הרוב.

הרב דוב בער פרידמן

ברני'ו

ברני'ו הגיע להושי (חוש - Huşi, כיום – עיר קטנה ברומניה) בתרי"א (1851). בשנת תרי"ט התגוררו בעיר 2,395 היודים ביניהם עמי-ארצו שנטו לאמונת צדיקים. בשל רדיפות מצד פרחחים אנטישמים עבר לעיירה סקולני (Sculeni) שבה חיו באותה עת כ-850 יהודים ומשם עבר לעיר ליובה (Leova) שהייתה אז תחת שלטון רומני ומשם חזר להושי עקב מגיפת חולירע שפרצה בליובה ושהה בליובה עד אסרו חג פסח ה'תרכ"ז (1867). ברני'ו נטה להתבודדות, ולא ראה עצמו ראוי ומוכשר לערוך "שולחנות" ולהיפגש עם חסידיו. הוא לא אהב את האדמו"רות, שלא הייתה לרוחו, ורצה לברוח ממנה למרות שהיו לו מעריצים רבים. התעסק בדברי תורה והיה דרשן מצוין ובעל כישרון רוטרי ומצד שני לא היה לו סבלנות לאנשי צרה ומצוקה שבאו אליו עם כל מיני שאלות בענייני משפחה ופרנסה, הוא התחנן לפניהם שירפו ממנו.

במשך שלוש שנים מה'תרכ"ו עד ה'תרכ"ט נמשכה המהפכה הפנימית, שבמהלכה התייסר האדמו"ר בספקותיו, בתקופה זו גם רצה להתגרש מאשתו שיינדל עקב שלא נולדו להם בנים אבל היא התעקשה ולא הסכימה לגירושין. הוא סגר את דלתות ביתו, ולא הרשה לאיש להיכנס לחדרו. כאשר התרחק מחסידיו וסגר את דלתות ביתו הם הוסיפו להאמין בו, כי נעשה בעיניהם 'קדוש' יותר, ואשתו הלחיצה עליו להמשיך באדמו"רותו, ברני'ו ברח אפוא מביתו והסתתר בביתו של פקיד הדואר המקומי שהיה נוצרי איתו ניהל שיחות תאולוגיות ונהנה משיחות אלו, בעיקר על רקע העובדה שהחסידים, שהיו נוהרים אליו מכפרי הסביבה, כמעט לא נתנו את דעתם לעניינים שברוח. אז שינה את טעמו והביט בבוז בחסידיו. נפשו סלדה מתפקידיו האדמו"ריים, ששברו את נפשו ורוחו והפכו עליו למעמסה נפשית והוא החל להתרועע עם מיסיונרים נוצרים. המשבר הגיע לשיאו כאשר סירב ללכת לקלויז שלו בליל יום הכיפורים תרכ"ט לתפילת "כל נדרי", ולומר דברי-תורה למאות החסידים שחיכו לבואו. הרבנית משכה אותו בכוח לבית התפילה, ובשעת המאבק עִמו נקרעה טליתו. אז נגנב חשש ללב אשתו שיינדל שמא הולך בעלה להמיר את דתו, ומתוקף הזמנה דחופה ששיגרה לאחיה - אדמו"רי חסידות צ'רנוביל, הזדרזו ובאו לליובה, ובשעת טיול במרכבתו בליווי הרופא המקומי נתן לו הלה – בהשפעת רעייתו וגבאיו – סם-ריח מיוחד שהרדימו בלי שידע והעבירהו לבית אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה שביחד עם האח רבי דוד משה מצ'ורטקוב דיברו על לבו שיחזור מדרכו הרעה, ברני'ו רגז עליהם, ורצה לזרוק מנורה על ראשיהם אף ששבת הייתה. בהשתדלות המשכילים המקומיים התערב תובע הממשלתי האוסטרית וברני'ו חושרר ממאסרו בבית אחיו ועבר לגור בצ'רנוביץ, הסמוכה בירת בוקובינה בין חבריתנועת ההשכלה בביתו של סגן ראש הקהילה עורך הדין יהודה לייב רייטמן שם התפקר ויצא בשאלה, וזו הייתה מכה קשה לחסידות רוז'ין הענפה.

דיעותיו של ברני'ו פורץ לרשות הרבים

במהלך תקופה זו בשנים 1866 - 1869 בילה ברני'ו במחיצת המשכילים ונחשף להשקפותיהם הרדיקליות ולא הקפיד על שמירת מצוות. בערב חג הפורים, י"ג באדר ה'תרכ"ט נדפס "מכתב גלוי" בעיתון "המגיד" שבו כינה פרידמן את חסידיו "המון הפתאים השומרים הבלי שוא" והצהיר על נטישת החסידות ופנייתו אל ההשכלה. בתוך זמן קצר נעתק המכתב לעיתונים נוספים ובתרגום לשפות רבות. אחיו של ברני'ו, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, עמד והכריז בבית מדרשו שאל לראות במעשי אחיו דרך חדשה בעבודת האל, והוא גינה את המעשה.

אירועים שערורייתיים אלה עוררו עניין עצום בציבור הרחב — תקוות בלתי כמוסות בקרב משכילים ובושה ויגון עמוק בעולם החסידי. לאחר כחודשיים, במהלכם התמודד עם לחצים בלתי פוסקים, פנימיים וחיצוניים, הצליחו להפגיש את ברני'ו עם אחיינו, יצחק פרידמן, מייסד חסידות בוהוש, שחיבבו מאוד, ובהשפעתו החליט לחזור לסדיגורא מבויש לחצר אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה הוא התקבל בשמחה רבה על ידי החסידים, שגדוליהם נהרו לשולחן שערך בשבת הראשונה לשובו. ופרסם "קול קורא" שבו מכחיש שהוא זה שכתב ה"מכתב גלוי" ובו כותב שכל מעשיו הרעים היו כאשר לא היה בדעת שלימה.

"מכתב גלוי" וקבלת פנים החמה שקיבל ברני'ו בחצר סדיגורה והמשכת החסידים לראות בברני'ו אדמו"ר הראוי להנהיג עורר הדים רבים וגם זעם, רבי חיים מצאנז תקף בחריפות, במכתבים את חסידי רוז'ין כולם, בראותו במקרה זה פרט שבא ללמד על הכלל. חסידי צאנז כינו את חסידי סדיגורה "כת הרשעה".

המחלוקות

המחלוקה פרצה בעוז אחרי סדרת מכתבים תוקפניים, שבהם קרא רבי חיים הלברשטאם מצאנז לקהילות שונות בגליציה להחרים ולרדוף את 'חסידי הפס"ל' (ראשי תיבות: הוסיאטין, פוטוק, סדיגורה, ליאובה) — חסידיהם של האחים של ברני'ו וראה בהם סוג של התחדשות של אמונה שבתאות. בתקופה של בערך שנה מחג הפורים תרכ"ט עד לסוף חורף תר"ל נדפסו כ-25 כתבי פולמוס ובאותה תקופה פרצה מלחמה שכללה חרמות הדדיים, אלימות קשה, הלשנות, ירידה לפרנסה, ובעיקר שנאה תהומית בין אחים-חסידים.

בין המפורסמים שברבנים שהשתדלו להגן על כבודו של רבי חיים מצאנז יש מכתבים של רבי שלמה גנצפריד בעל קיצור שלחן ערוך, והבעל מנחת חינוך.

בין המפורסמים בצד של סדיגורה היו ניסן ב"ק.

לקריאה נוספת

• מתתיהו יחזקאל גוטמן, רבי דוב מליאובה, תרפ"ו.
• "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", מאת ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008. (ברומנית)
• שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ג, עמ' קכד-קנד.
• יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, עמ' 248-260.
• דוד אסף, דרך המלכות, עמ' 26-28, 458-459.
• דוד אסף, הציץ ונפגע - אנטומיה של מחלוקת חסידית, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים.

קישורים חיצוניים

• מכתב גלוי, המגיד, 24 בפברואר 1869, המשך
• יצחק אבן, מחלוקת סנז וסדיגורה, ניו יורק תרע"ו, באתר היברובוקס
• יעקב גלר, "לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים", מקור ראשון, מוסף "שבת"
• ר' ברני'ו - בנו של ר' ישראל מרוזין, באתר "עצור כאן חושבים".
• דליה קרפל, זה קרה במשפחות הכי טובות, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006