סקנדל עיתונאי – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏בישראל: הרחבה
←‏בישראל: העברת הדוגמאות לברווז עיתונאי מכיוון שמדובר בכתבות בהם עבדו על העיתונאי שלא בדק עובדות ולא מקרים בהם העיתונאי בדה את הכתבה
שורה 15: שורה 15:
[[בג"ץ קול העם|פרשת "קול העם"]] (1953) התבססה על ידיעה ב"[[הארץ]]" לפיה ישראל מוכנה לשלוח 200,000 חיילים להילחם לצד ארצות-הברית נגד [[ברית המועצות]]. הידיעה הייתה משוללת יסוד, ו[[דוד בן-גוריון]] תיאר אותה כ"בדותה עיתונאית".{{הערה|'''[[דברי הכנסת]]''', מושב שני, חוברת י"ט, עמ' 1096.}}
[[בג"ץ קול העם|פרשת "קול העם"]] (1953) התבססה על ידיעה ב"[[הארץ]]" לפיה ישראל מוכנה לשלוח 200,000 חיילים להילחם לצד ארצות-הברית נגד [[ברית המועצות]]. הידיעה הייתה משוללת יסוד, ו[[דוד בן-גוריון]] תיאר אותה כ"בדותה עיתונאית".{{הערה|'''[[דברי הכנסת]]''', מושב שני, חוברת י"ט, עמ' 1096.}}


בפברואר [[2013]] פרסמה [[הדס שטייף]] בדף ה[[פייסבוק]] שלה וב[[גלי צה"ל]] מקרה [[אונס]] של ילדה בת חמש מ[[מודיעין עילית]]{{הערה|http://www.facebook.com/hadasshtaif100/posts/433886313348083}}{{הערה|{{mako|אילן קפרוב|איומים על חייה של הדס שטייף: "אחשוף סיפורים נוספים"|8ee6f84b815bc31006|culture-articles|7 בפברואר 2013}}}}. כעבור זמן התברר שהמקרה לא אירע, אך שטייף סירבה להתנצל על הפרסום{{הערה|[http://old.holesinthenet.co.il/archives/79083 האונס במודיעין עלית: הפרשה שהסעירה את המדינה לא הייתה]}}.
בשנת [[2000]] הקדיש העיתון [[ידיעות אחרונות]] כתבת שער במוסף "7 ימים" לסיפורו של זמר מזרחי אלמוני שהציג עצמו כ"[[השרוף]]", לאחר שנכווה בכל חלקי גופו כתוצאה מפיצוץ של בלון גז בביתו. מספר ימים לאחר מכן התראיין [[חיים צינוביץ]] ב[[יאיר לפיד (תוכנית טלוויזיה)|תוכניתו]] של [[יאיר לפיד]] וחשף את ההתחזות בשידור חי.

ב-[[17 בינואר]] [[2007]] נפל אתר [[ynet]] קורבן ל[[מתיחה]]. בעקבות אישור מחלה מזויף שהגיע אליו, פרסם האתר כי רופאה ב[[שירותי בריאות כללית]] רשמה באישור מחלה: "סתם בלבל ת'מוח, בריא כמו שור, נתתי לו סתם כדורים, שאני מקבלת עליהם עמלות". לפי הידיעה, תגובת שירותי בריאות כללית הייתה "הרופאה זומנה לשימוע ויינקטו נגדה הצעדים הראויים". הידיעה הופיעה גם בשידורי "[[חדשות 10]]". לאחר הפרסום התברר שמדובר במתיחה חסרת שחר{{הערה|{{הארץ|רוני לינדר-גנץ|הכללית לא עצרה לבדוק לפני שהשעתה את הרופאה|1.1380407|23 בינואר 2007}}}}. בעקבות זאת מחק אתר ynet את הידיעה, ופרסם את ההכחשה של שירותי בריאות כללית{{הערה|{{ynet|ynet|הכללית: האישור המזלזל בחולה – מזויף|3356110|23 בינואר 2007}}}}.

במאי [[2012]] שידרה [[סיון כהן]] כתבה ב[[חדשות 10|חדשות ערוץ 10]] על ניסיון [[חטיפה]] של ילדה בפארק [[דיסניוורלד]] בחופשת הפסח. לאחר השידור התברר כי מדובר ב[[אגדה אורבנית]] שנשמעה כבר עשור. בעקבות השידור הושעתה כהן מעבודתה, ולאחר מכן יצאה ל[[חופשה ללא תשלום]]{{הערה|{{TheMarker|נתי טוקר|פרשת האגדה האורבנית: סיון כהן תעזוב את חדשות 10|1.1705094|10 במאי 2012}}}}.

בפברואר [[2013]] פרסמה [[הדס שטייף]] בדף ה[[פייסבוק]] שלה וב[[גלי צה"ל]] מקרה [[אונס]] של ילדה בת חמש מ[[מודיעין עילית]]{{הערה|http://www.facebook.com/hadasshtaif100/posts/433886313348083}}{{הערה|{{mako|אילן קפרוב|איומים על חייה של הדס שטייף: "אחשוף סיפורים נוספים"|8ee6f84b815bc31006|culture-articles|7 בפברואר 2013}}}}. כעבור זמן התברר שהמקרה לא אירע, אך שטייף סירבה להתנצל על הפרסום{{הערה|[http://old.holesinthenet.co.il/archives/79083 האונס במודיעין עלית: הפרשה שהסעירה את המדינה לא הייתה]}}.

ביולי 2013 פרסם ידיעות אחרונות כתבה נרחבת במוסף "7 ימים" על "פאטמה וורדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". אולם לאחר מכן התברר שמדובר בבדרנית גילה צימרמן מרמת גן{{הערה|1=[http://e.walla.co.il/?w=/6/2657900 "השרוף" דור ב': "ידיעות אחרונות" נמתח על ידי מתחזה], וואלה}}.


==ראו גם==
==ראו גם==

גרסה מ־21:25, 2 בספטמבר 2017

מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך בדיה עיתונאית עם הערך ברווז עיתונאי.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.
מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך בדיה עיתונאית עם הערך ברווז עיתונאי.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.

בדיה עיתונאית היא פרסום בעיתון על אירוע או על דמות בדויים תוך הצגתם כאמיתיים. בדיה עיתונאית היא סיפור מפוברק שמקורו במעשה רמייה והונאה. הדבר יכול לקרות כאשר העיתונאי נופל קורבן למעשה הונאה או התחזות, או כאשר העיתונאי בודה את הסיפור מעצמו, לרוב מתוך רצון להתקדם בקריירה העיתונאית על ידי צבירת מוניטין. יש מקרים שבהם הבדיה יזומה על ידי מערכת העיתון כמתיחה ומהתלה, למשל לרגל אחד באפריל. בנוסף לבדיות גמורות יש בכלי התקשורת גם דיווחים מסולפים, המכונים "ברווז עיתונאי" ומשמשים לרוב למטרות של ספינים תקשורתיים.

דוגמאות

בברית המועצות

מקרה מפורסם של בדיה עיתונאית הוא המיתוס של אנשי פאנפילוב. הוא פורסם לראשונה בעיתון הסובייטי "הכוכב האדום", ובו תיאור על סיפור גבורה של לוחמים סובייטיים שהתרחש כביכול במהלך קרב מוסקבה בנובמבר 1941. החיילים שנטלו חלק בקרב זכו לעיטורי גיבור ברית המועצות לאחר מותם ולהנצחה בכל רחבי ברית המועצות. המיתוס שימש השראה לספר אנשי פאנפילוב, שתורגם לעברית ושימש כהשראה ללוחמי הפלמ"ח.

בארצות הברית

העיתונאי סטיבן גלאס פרסם ב"ניו רפובליק" סיפורי בדיה בכמה מכתבותיו. בשנת 2003 יצא הסרט "החשיפה" שסיפר את סיפורו של גלאס, שאותו מגלם היידן כריסטנסן.

בספטמבר 1980 פרסמה ג'נט קוק כתבה ב"וושינגטון פוסט" שכותרתה "עולמו של ג'ימי", ובה סיפרה על קורותיו של ילד בן 8 המכור לסמים קשים, שאליהם התדרדר על ידי חבר של אמו, בשכונת עוני בלב עיר הבירה וושינגטון[1]. באפריל 1981 זכתה קוק בפרס פוליצר על הכתבה. מיד לאחר מכן הודתה קוק כי בדתה את הסיפור. יומיים לאחר הזכייה בפרס כינס המו"ל והבעלים של העיתון, דונלד גרהאם, מסיבת עיתונאים ובה חשף את ההונאה. קוק פוטרה מהעיתון והחזירה את הפרס. בריאיון בטלוויזיה טענה כי לחצים בעבודה הביאו לשיפוט לקוי בשיקול דעתה. לימים מכרה קוק את זכויות הסיפור ב-1.6 מיליון דולר לחברת סרטים, אך עד היום טרם יצא הסרט לאקרנים.

בישראל

פרשת "קול העם" (1953) התבססה על ידיעה ב"הארץ" לפיה ישראל מוכנה לשלוח 200,000 חיילים להילחם לצד ארצות-הברית נגד ברית המועצות. הידיעה הייתה משוללת יסוד, ודוד בן-גוריון תיאר אותה כ"בדותה עיתונאית".[2]

בפברואר 2013 פרסמה הדס שטייף בדף הפייסבוק שלה ובגלי צה"ל מקרה אונס של ילדה בת חמש ממודיעין עילית[3][4]. כעבור זמן התברר שהמקרה לא אירע, אך שטייף סירבה להתנצל על הפרסום[5].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים