בדיה עיתונאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בדיה עיתונאית היא פרסום בעיתון על אירוע או על דמות בדויים תוך הצגתם כאמיתיים. בדיה עיתונאית היא סיפור מפוברק שמקורו במעשה רמייה והונאה. הדבר יכול לקרות כאשר העיתונאי נופל קורבן למעשה הונאה או התחזות, או כאשר העיתונאי בודה את הסיפור מעצמו, לרוב מתוך רצון להתקדם בקריירה העיתונאית על ידי צבירת מוניטין. יש מקרים שבהם הבדיה יזומה על ידי מערכת העיתון כמתיחה ומהתלה, למשל לרגל אחד באפריל. בנוסף לבדיות גמורות יש בכלי התקשורת גם דיווחים מסולפים, המכונים "ברווז עיתונאי" ומשמשים לרוב למטרות של ספינים תקשורתיים.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה מפורסם של בדיה עיתונאית הוא המיתוס של אנשי פאנפילוב. הוא פורסם לראשונה בעיתון הסובייטי "הכוכב האדום", ובו תיאור על סיפור גבורה של לוחמים סובייטיים שהתרחש כביכול במהלך קרב מוסקבה בנובמבר 1941. החיילים שנטלו חלק בקרב זכו לעיטורי גיבור ברית המועצות לאחר מותם ולהנצחה בכל רחבי ברית המועצות. המיתוס שימש השראה לספר אנשי פאנפילוב, שתורגם לעברית ושימש כהשראה ללוחמי הפלמ"ח.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאי סטיבן גלאס פרסם ב"ניו רפובליק" סיפורי בדיה בכמה מכתבותיו. בשנת 2003 יצא הסרט "החשיפה" שסיפר את סיפורו של גלאס, שאותו מגלם היידן כריסטנסן.

בספטמבר 1980 פרסמה ג'נט קוק כתבה ב"וושינגטון פוסט" שכותרתה "עולמו של ג'ימי", ובה סיפרה על קורותיו של ילד בן 8 המכור לסמים קשים, שאליהם התדרדר על ידי חבר של אמו, בשכונת עוני בלב עיר הבירה וושינגטון[1]. באפריל 1981 זכתה קוק בפרס פוליצר על הכתבה. מיד לאחר מכן הודתה קוק כי בדתה את הסיפור. יומיים לאחר הזכייה בפרס כינס המו"ל והבעלים של העיתון, דונלד גרהאם, מסיבת עיתונאים ובה חשף את ההונאה. קוק פוטרה מהעיתון והחזירה את הפרס. בריאיון בטלוויזיה טענה כי לחצים בעבודה הביאו לשיפוט לקוי בשיקול דעתה. לימים מכרה קוק את זכויות הסיפור ב-1.6 מיליון דולר לחברת סרטים, אך עד היום טרם יצא הסרט לאקרנים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת "קול העם" (1953) התבססה על ידיעה ב"הארץ" לפיה ישראל מוכנה לשלוח 200,000 חיילים להילחם לצד ארצות-הברית נגד ברית המועצות. הידיעה הייתה משוללת יסוד, ודוד בן-גוריון תיאר אותה כ"בדותה עיתונאית".[2]

ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל בסאם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. העיתון "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.

בפברואר 2013 פרסמה הדס שטייף בדף הפייסבוק שלה ובגלי צה"ל מקרה אונס של ילדה בת חמש ממודיעין עילית[3][4]. כעבור זמן התברר שהמקרה לא אירע, אך שטייף סירבה להתנצל על הפרסום[5].

בתקשורת הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2017 שידר ערוץ אל-ג'זירה ראיון שבו העידה מי ששירתה בצה"ל בתפקיד מנהלתי כי הרגה ילדים במסגרת שירותה. הראיון היה חלק מתוכנית בידור אוקראינית והיה ידוע כשקר, אך שודר באל-ג'זירה כאמת.[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]