מייקל דרייטון

מייקל דרייטון
Michael Drayton

לידה	1563 Hartshill, הממלכה המאוחדת
פטירה	23 בדצמבר 1631 (בגיל 68 בערך) לונדון, ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	רעיון, אנדימיון ופויבה, שירים, ליריקה ופסטורליה

מייקל דרייטון (באנגלית: Michael Drayton;‏ 1563 – 23 בדצמבר 1631) היה משורר אנגלי שהגיע לגדולה בעידן האליזבתני.

החיים המוקדמים

דרייטון נולד בהרטשיל , ליד נניטון , במחוז ווריקשייר באנגליה. כמעט שום דבר לא ידוע על ראשית חייו מעבר לכך שבשנת 1580 הוא עבד אצל תומאס גודר (Thomas Goodere) מהכפר קולינגהאם במחוז נוטינגהאמשייר. חוקרים מהמאה ה-19 וה-20 העריכו, על בסיס רמיזות המפוזרות בשיריו ובהקדשותיו, כי ייתכן שדרייטון למד באוניברסיטת אוקספורד והיה בקשר עם בני משפחת פולסוורת' (Polesworth), ענף של משפחת גודר. מחקר עדכני יותר הטיל ספק בהנחות אלה.

קריירה ספרותית

1590–1602

בשנת 1590 הוציא דרייטון את ספרו הראשון ההרמוניה של הכנסייה (The Harmony of the Church), כרך של שירים רוחניים שהוקדש לליידי דֶבֶרו (Devereux). הספר ראוי לציון בזכות גרסה של שיר השירים, שנכתבה בעושר הבעה מרשים. למעט ארבעים עותקים, שנשארו בידי הארכיבישוף מקנטרברי, המהדורה כולה הושמדה על ידי השלטונות. עם זאת, דרייטון פרסם שירים רבים בשנים שלאחר מכן.

בשנת 1593 הופיע רעיון: הזֵר של הרועה (Idea: The Shepherd's Garland), אוסף של תשעה פסטורלים, שבו הילל את מכאובי האהבה שלו בשם הפואטי רולנד. בהמשך פרסם דרייטון עוד "רעיונות":

• בשנת 1594 הוא פרסם מחזור של חמישים ואחת סונטות, בשם מראה: רעיונות (Ideas Mirrour), וממנו אנו למדים שהגברת גרה ליד הנהר אנקור במחוז ווריקשייר.
• בשנת 1595 הוא פרסם אפיליון בשם "אנדימיון ופויבה, רעיונות לטמוס" (Endimion and Phoebe, Ideas Latmus). על פי אחת הפרשנויות ליצירה נראה שדרייטון לא הצליח לזכות ב"רעיון" שלו, והוא חי ומת כרווק, אך ג'אן ברינק רואה בפרשנות זו לא יותר מעוד אחת מהפרשנויות הביוגרפיות שלדעתו הן "בעלות נופך רומנטי" (romantic flourishes').

יש הטוענים כי לסונטות של דרייטון יש קסם ישיר, מיידי ואוניברסלי, בגלל הצליל הפשוט שלהן, ושהן בישרו את הסגנון "הזורם" של כמה משוררים אנגלים בני המאה ה-17 ובהם אדמונד וולר וג'ון דריידן. דרייטון היה הראשון שהכניס לשימוש נרחב באנגליה את המונח "אודה" לשיר לירי, ונחשב אמן השימוש בסגנון הקצר, הסטקטי והאנקראוני .

בשנת 1593 הופיע הראשון משיריו ההיסטוריים של דרייטון, "האגדה של פירס גייבסטון", ובשנה שלאחר מכן ראה אור "מטילדה", שיר אפי בחריזה מלכותית . בתקופה זו בערך פרסם דרייטון גם את "אנדימיון ופויבה", כרך שמעולם הוא לא הדפיס מחדש, אך מכיל מידע אוטוביוגרפי מעניין, והכרה בעזרה ספרותית שקיבל דרייטון מתומאס לודג' , ואולי גם מאדמונד ספנסר וסמואל דניאל. ביצירתו "התאנה של מומוס" (Fig for Momus) גמל לודג' למחוות ידידותיות אלה.

בשנת 1596 פרסם דרייטון את שירו הארוך והחשוב "מורטימריאדוס" (Mortimeriados), יצירה באוטבה רימה. מאוחר יותר הוא הכניס בשיר שינויים ואף הרחיבו, ופרסם אותו מחדש בשנת 1603 בשם "מלחמות הברונים". בשנת 1596 הופיע שיר היסטורי נוסף, "אגדת רוברט, דוכס נורמנדי", שיחד איתו הודפסה מחדש גם "האגדה של פירס גייבסטון". בשנת 1597 הופיעו "האגרות ההרואיות של אנגליה", סדרה של מחקרים היסטוריים, שמחקים את אלה של אובידיוס. שירים אחרונים אלה, שנכתבו במתכונת המכונה heroic couplet , מכילים כמה מהקטעים הטובים ביותר בכתביו של דרייטון.

1603–1631

בשנת 1597 כבר נח המשורר על זרי הדפנה. נראה שהוא היה מועדף מאוד בחצרה של אליזבת, והוא קיווה שכך יהיה גם בימי יורשה. אך בשנת 1603, כאשר הוא השמיע שיר הלל לג'יימס הראשון, בעת שירש את כס המלכות, התקבל השיר בלעג ושירותיו של דרייטון נדחו בגסות. את מרירותו ביטא בכתיבת סאטירה "הינשוף" (1604), אך לא היה לו כישרון ביצירה מסוג זה. באותה שנה הודפסה גם המעשייה המקראית שכתב – "משה במפת ניסיו" (Moses in a Map of his Miracles), מעין אפוס מחורז, אך גם יצירה זו לא זכתה להצלחה. בשנת 1605 הוציא דרייטון מחדש את יצירותיו החשובות ביותר – את שיריו ההיסטוריים ואת ה"רעיון" – בכרך אחד, שהודפס בשמונה מהדורות במהלך חייו. הוא אסף גם את יצירותיו הקטנות, שעד אז לא נערכו, ופרסם אותן בכרך ללא תאריך, אך נראה שגם הוא יצא לאור בשנת 1605 בשם "שירים, ליריקה ופסטורליה" (Poems Lyric and Pastoral); אלה כללו אודות, אקלוגים וסאטירה פנטסטית בשם "האיש בירח" (The Man in the Moon).

כבר בשנת 1598 אימץ דרייטון החלטה יוצאת דופן – להלל בשירה את כל האתרים בבריטניה הגדולה שיש בהם עניין מיוחד מבחינת פני השטח והנוף (כלומר, ייחוד טופוגרפי) או מבחינת העתיקות שנמצאות בהם. אחרי עבודה מאומצת, שנמשכה שנים רבות, הוא פרסם בשנת 1613, את החלק הראשון של היצירה העצומה הזו שנקראה פולי-אולביון (Poly-Olbion). פורסמו שמונה עשרה כרכים, שהמלומד ג'ון סלדן הוסיף להם הערות. ההצלחה של יצירה מיוחדת זו הייתה מוגבלת בהתחלה, ורק בשנת 1622 הצליח דרייטון למצוא מוציא לאור שהיה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון להדפיס את החלק השני, שכלל שנים-עשר כרכים נוספים. בכך הושלמה הסקירה של אנגליה, ודרייטון תכנן לכתוב חלק נוסף שיכסה את סקוטלנד, אבל שום חלק מעבודה זו, אם נעשתה, לא שרד. היצירה, שכוללת יותר מ-15,000 שורות מחורזות, התפרסמה מאוד במהלך השנים, אבל מעטים קוראים אותה בשלמותה. עם זאת היא משמשת מקור חשוב לתקופה, שכן דרייטון, בשאיפתו לספק "עוגני זיכרון" לעבר הנשכח של בריטניה, היטיב לכלול בה מידע מדעי מדויק (בעיקר בהערותיו של סלדן).

מייקל דרייטון 1628

בשנת 1627 פרסם דרייטון עוד כרך שבו מגוון יצירות, שהכיל כמה מהיצירות האופיינית לו ביותר. בכרך זה נכללו:

• "קרב אז'נקור" (The Battle of Agincourt), שיר היסטורי שנכתב באוטבה רימה ומתאר את הניצחון האנגלי בקרב אז'נקור (דרייטון כתב גם בלדה על אותו נושא ובאותו שם. אין להתבלבל בין שתי היצירות),
• "המצוקות של המלכה מרגרט" (The Miseries of Queen Margaret), שנכתב באותו אופן ומתייחס למלכת אנגליה מרגרט מאנז'ו.
• "נימפידיה, החצר של פארי" (Nimphidia, the Court of Faery), אפוס קטן וחינני ביותר על ארץ אגדות.
• "המסע של סינטיה" (The Quest of Cinthia) ו"הסירנה של הרועה" (The Shepherd's Sirena), שתי פסטורליות ליריות.
• "עגל הירח" (The Moon Calf), מעין סאטירה.

"נימפידיה" היא יצירתו המוערכת ביותר של דרייטון, לצד הבלדה המפורסמת שלו על קרב אז'נקור, שהיא די ייחודית ומלאה בפנטזיה ודמיון.

אחרון הפרסומים הענפים של דרייטון היה "גן העדן של המוזות" (The Muses' Elizium), שהתפרסם בשנת 1630.

דרייטון נפטר בלונדון ב-23 בדצמבר 1631, ונקבר בפינת המשוררים במנזר ווסטמינסטר. הרוזנת מדורסט הציבה במקום אנדרטה עם שורות הספד המיוחסות לבן ג'ונסון.

תיאטרון

כמו משוררים אחרים בתקופתו, גם דרייטון כתב לתיאטרון, אך בניגוד לשייקספיר, בן ג'ונסון או סמואל דניאל, הוא השקיע מעט מיכולותיו האמנותיות בתחום זה. במשך תקופה של חמש שנים בלבד, בין השנים 1597 ל-1602, היה דרייטון חבר בקבוצה של מחזאים שסיפקו חומרים לתיאטרון של פיליפ הנסלו . יומנו של הנסלו קושר בין שמו של דרייטון לבין 23 מחזות מאותה תקופה, ומראה שדרייטון כמעט תמיד עבד בשיתוף פעולה עם יוצרים אחרים שפעלו עם הנסלו בקביעות ובהם תומאס דקר , אנתוני מנדיי והנרי צ'טל . מתוך 23 המחזות הללו, רק אחד שרד: "סר ג'ון אולדקסטל" (Sir John Oldcastle) , שדרייטון חיבר בשיתוף פעולה עם מנדיי, רוברט וילסון וריצ'רד האת'ווי . הטקסט של "סר ג'ון אולדקסטל" אין סימנים מובהקים המאפיינים את כתיבתו של דרייטון, ואשר נוכחים בעקביות בכל קורפוס השירה שלו (אוצר המילים העשיר של שמות צמחים; שמות כוכבים ומילים יוצאות דופן אחרות; שימוש תכוף ומקורי בצורות קיצור, לפעמים עם שימוש כפול בגרש, כמו במילים "th'adult'rers" או "pois'ned'st") נעדרים לחלוטין מהטקסט, מה שמרמז שתרומתו למאמץ המשותף לא הייתה מהותית. "ויליאם לונגסוורד" (William Longsword), המחזה היחיד שהיומן של הנסלו מייחס בשלמותו לדרייטון, לא הושלם מעולם.

ייתכן שדרייטון העדיף את תפקיד האמרגן על זה של המחזאי, שכן הוא היה אחד מחוכרי תיאטרון וויטפריארס , יחד עם תומאס וודפורד, אחיינו של המחזאי תומאס לודג', כשהוא הוקם בשנת 1608. בסביבות 1606 היה דרייטון גם חלק מהתאגדות ששכרה חבורת שחקנים-ילדים , שכונו "ילדי המלכות" (The Children of the King's Revels). ייתכן שזה היה שמה החדש של קבוצה שנקראה קודם "הילדים של פול" (Children of Paul's), מכיוון שהקבוצה האחרונה "נעלמה" בערך בזמן הזה. המיזם לא זכה להצלחה, והתמוסס במסגרת התדיינות משפטית בשנת 1609.

קשרי ידידות

דרייטון היה חבר של כמה מהאנשים המפורסמים ביותר בתקופתו. הוא התכתב בידידות עם דראמונד. בן ג'ונסון, ויליאם בראון , ג'ורג' וויטר ואחרים היו בין חבריו. הכומר ג'ון וארד , ששימש משנת 1662 ככומר של סטרטפורד על האייבון וליקט זוטות ושמועות על שייקספיר, כתב כי "שייקספיר, דרייטון ובן ג'ונסון (כך!) קיימו פגישה עליזה ונראה ששתו יותר מדי, מכיוון ששייקספיר מת שם מקדחת שלקה בה".

באחד משיריו של דרייטון, אלגיה או איגרת למר הנרי ריינולדס , הוא כלל ביקורות רבות-ערך על משוררים אנגלים מימיו של צ'וסר ועד לזמנו, ובכלל זה על שייקספיר.

מהדברים שדרייטון כתב על עצמו אפשר ללמוד שהיה אדם חסר מנוחה וממורמר, אך בו בזמן גם איש סגולה.

דיוקן של מייקל דרייטון בציור של סילבסטר הרדינג

מהדורות של ספריו

בשנת 1748 פורסמה מהדורה בפורמט פוליו הכוללת את כל יצירותיו של דרייטון בפיקוח ובעריכה של ויליאם אולדיס . מהדורה אחרת, בפורמט קואטרו , שיצאה בשנת 1753 בארבעה כרכים, אך אלה הוכנו בצורה לא מרושלת ולא מדויקת. ריצ'רד הופר תכנן בשנת 1876 להוציא לאור מהדורה שתכלול את כל עבודותיו של דרייטון, אך תוכניתו לא הושלמה מעולם. כרך ובו יצירות נבחרות הופיע בשנת 1883 בעריכת A. H. Bullen ,. ראה במיוחד אוליבר אלטון, Michael Drayton (1906).

על פי רישומי ספריית הקונגרס יצאו במאה ה-20 שתי מהדורות הכוללות את יצירותיו של דרייטון:

• מהדורה שלמה של חמישה כרכים פורסמה באוקספורד בין השנים 1931 ו-1941 (גרסה מתוקנת ראתה אור בשנת 1962). את המהדורה הזו ערכו ג'יי ויליאם הבל (J. William Hebel), ק' טילוטסון וב' ה' ניודיגייט (B. H. Newdigate).
• מהדורה של שני כרכים משיריו של דרייטון פורסמה בהרווארד בשנת 1953, בעריכת ג'ון בוקסטון (John Buxton).

לקריאה נוספת

• Brink, Jean. 1990. Michael Drayton revisited. Boston: Twayne. ISBN 0-8057-6989-7
• F. E. Halliday, A Shakespeare Companion 1564–1964, Baltimore, Penguin, 1964.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מייקל דרייטון בוויקישיתוף

• מייקל דרייטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי מייקל דרייטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• עופרה עופר אורן, "בדולח באוויר": תרגום שלוש סונטות של מייקל דרייטון, בבלוג "סופרת ספרים", 15 בפברואר 2022 (התרגום ראה אור גם בגיליון 22 של כתב העת הו!, ינואר 2022).
• מייקל דרייטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)