מישל דברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מישל דברה

מישל דברה (בצרפתית: Michel Debré‏; 15 בינואר 1912 - 2 באוגוסט 1996) היה פוליטיקאי צרפתי גוליסטי, ממוצא יהודי. נחשב לאבי החוקה הנוכחית של צרפת, וכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה החמישית תחת הנשיא שארל דה גול בשנים 1959 - 1962. ראש הממשלה הרביעי בתולדות צרפת, שהיה ממוצא יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל דברה נולד בפריז, לפרופ' היהודי הנודע רובר דברה, אשר נחשב כיום על ידי רבים למייסד רפואת הילדים המודרנית. דברה הוא נכדו של סימון דברה, שהיה רב הקהילה בניי-סיר-סן. הוא למד תחילה בבית הספר התיכון "ליסה מונטן" ולאחר מכן ב"ליסה לואי-לה-גראן", ולבסוף רכש תואר בבית הספר למדעי המדינה (היום המכון למדע המדינה פריז) ותואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת פריז.

דברה שירת כקצין בחיל הפרשים בשנת 1939, נלקח בשבי במהלך המערכה על צרפת, אך הצליח להימלט לאחר מספר חודשים. הוא כיהן במועצת המדינה של צרפת תחת משטר וישי, והושבע על ידי המרשל פיליפ פטן. בפברואר 1943 הוא הצטרף למחתרת הצרפתית, וחבר לדה גול. במהלך קיץ 1943 מינה אותו הגנרל שארל דה גול, ששהה בלונדון, לבחור רשימת אישי ממשל שיחליפו את משטר וישי לאחר השחרור. במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית שהקים דה גול שימש דברה כשר בין ספטמבר 1944 לדצמבר 1945.

בתקופת הרפובליקה הרביעית דברה תמך תחילה במפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית, אך ערק לבסוף למפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, על פי עצתו של הגנרל שארל דה גול: "עבור למפלגה הרדיקלית, כי שם תמצא את השרידים האחרונים למשמעות של מדינה". לאחר מכן הוא נבחר כסנטור של אנדר-לואר באסיפה הלאומית, תפקיד בו החזיק בשנים 1948-1958. בשנת 1957 ייסד את "קורייה דה לה קולר", עיתון שהגן בלהט על אלג'יריה הצרפתית, וקרא לשובו לשלטון של דה גול: בדצמבר 1957 כתב: "כל עוד אלג'יריה היא שטח צרפתי, כל עוד החוק של אלג'יריה הוא חוק צרפתי, הקרב על אלג'יריה הוא מאבק חוקי, ההתקוממות נגד אלג'יריה היא התקוממות חוקית."

בשנת 1955 היה דובר ועדת החוץ של הסנאט[1]. בשנת 1958 הוא מונה לשר המשפטים בממשלת שארל דה גול, והופקד על ניסוח החוקה של הרפובליקה החמישית. לאחר אישורה הוא מונה על ידי דה גול לראש הממשלה הראשון[2]. ממשלתו של דברה הייתה מבוססת על הגוליסטים, הקתולים ושמרנים ולא שיתפה את הסוצליאליסטים[3]. דברה התפטר מתפקידו באפריל 1962[4]. על פי הגרסה הרשמית, הפרישה היה מתוכנן מראש, אולם בעיתונות נטען שהיא נבעה מחילוקי דעות לגבי פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות לצורך ניצול ההצלחה במשאל העם שנערך זמן קצר לפני כן. על פי הנטען, דברה, מראשי המפלגה הגוליסטית, ביקש לנצל את ההצלחה כדי להגדיל את כוחה של המפלגה בפרלמנט, אך דה גול סירב לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות[5]. בנובמבר 1962 זכתה המפלגה הגוליסטית של דברה בניצחון, אולם דברה, שהתמודד במחוז בחירה קשה אל מול מועמד הסוציאליסטים[6], הפסיד את מקומו באסיפת הנבחרים ועל כן לא נכלל בממשלה החדשה של פומפידו בדצמבר 1962[7]. הצעה של אחד הצירים להתפטר על מנת לאפשר לדברה להיבחר לפרלמנט נדחתה על ידי דברה שלא רצה להיבחר בתכסיסים[8]. בשנת 1963 נבחר לבית התחתון הצרפתי כציר של ראוניון[9].

בינואר 1966 שב דברה לממשלה בתפקיד שר הכלכלה והכספים, ונחשב למספר שניים בממשלה אחרי ראש הממשלה[10]. במרץ 1967 זכתה המפלגה הגוליסטית לרוב בבחירות ודברה נבחר מחדש לפרלמנט[11]. בשנת 1968 עבר דברה למשרד החוץ וביוני 1969, בניגוד לרצונו, הועבר לתפקיד שר ההגנה[12], אותו החזיק עד אפריל 1973, עת בחר שלא להצטרף לממשלה החדשה של פייר מסמר[13]. כשר חוץ, הוא חתם מספר פעמים על הצהרות פומביות נגד התנועה הפאן ערבית. דברה היה סמן שמרני של מפלגתו ומתנגד חריף של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן הליברלי[14][15]. בין היתר, התנגד דברה לחוק שהתיר הפלות מלאכותיות[16].

דברה התמודד בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 1981, וזכה ב-1.65% מהקולות בלבד. גם לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, הוא הוסיף להשמיע ברמה את דעתו בסוגיות שנויות במחלוקת בצרפת. בשנת 1988 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. דברה המיר את דתו לקתוליות.

לדברה ארבעה בנים: היזם וינסן דברה (נולד ב-1939), העיתונאי פרנסואה דברה (1942), האורולוג והפוליטיקאי ברנאר דברה (1944), והפוליטיקאי ז'אן-לואי דברה (1944).

דברה היה ראש הממשלה הרביעי של צרפת שמוצאו יהודי. קדמו לו לאון בלום (1936 - 1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953) ופייר מנדס פרנס (1954 - 1955). למעלה מעשרים שנה אחריו כיהן כראש ממשלת צרפת לורן פביוס (1984 - 1986), אף הוא ממוצא יהודי, אף כי הוריו המירו את דתם לפני לידתו.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La Mort de l’État Républicain, 1947 – (מות המדינה הרפובליקנית)
  • Ces Princes qui nous gouvernent, 1957 – (אלה שרי הממשלה)
  • Une certaine idée de la France, 1972 – (תפיסה מסוימת על צרפת)
  • Une Politique pour la Réunion, 1975 –
  • Le Pouvoir Politique, 1977 – (כוח פוליטי)
  • Le Gaullisme, 1978 – (הגוליזם)
  • Français, Choisissez l’Espoir, 1979 – (צרפתים, בחרו בתקווה)
  • Lettre Ouverte aux Français pour la Reconquête de la France, 1980
  • Peut-on lutter contre le chômage?, 1982 – (האם אפשר להלחם באבטלה?)
  • Trois Républiques pour une France, 4 Bände, 1984 – 1995
  • Entretiens avec le Général De Gaulle: 1961 – 1969, 1993 – (שיחות עם דה גול: 1961 - 1969)
  • Combattre Toujours: 1969 – 1993, 1994 –

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החל דיון בסנאט הצרפתי על הסכמי פאריס, על המשמר, 24 במרץ 1955
  2. ^ שמואל שגבסוסטל דורש לעצמו את תיק־הפנים, מעריב, 1 בינואר 1959
  3. ^ מישל דברה הקים ממשלה חדשה בלי שיתופם של הסוציאליסטים, דבר, 9 בינואר 1959
  4. ^ פומפידו - ראש ממשלת צרפת, חרות, 15 באפריל 1962
  5. ^ שלמה שפירפומפידו במקום דברה, דבר, 16 באפריל 1962
  6. ^ ישראל נוימן, האתגר הגוליסטי והאופוזיציה, דבר, 23 בנובמבר 1962
  7. ^ דה־גול אישר הרכב הממשלה הצרפתית החדשה, דבר, 7 בדצמבר 1962
  8. ^ ישראל נוימן, הגורם החדש בפרלמנט הצרפתי, דבר, 7 בדצמבר 1962
  9. ^ מישל דברה נבחר כציר באי נידח, מעריב, 6 במאי 1963
  10. ^ אורי דןידידים רבים לישראל, מעריב, 9 בינואר 1966
  11. ^ הובטח רוב מוחלט למפלגה הגוליסטית, דבר, 6 במרץ 1967
  12. ^ גיל קיסרי, רציפות - כן; תמורה - לאו דווקא, מעריב, 27 ביוני 1969
  13. ^ פומפידו: יש לקצר תקופת הנשיאות, דבר, 4 באפריל 1973
  14. ^ ישראל נוימן, פייר מסמר - בקץ הדרך, דבר, 23 בדצמבר 1973
  15. ^ תמר גולןז'יסקר ד'אסטן מפגין רוח יוזמה, מעריב, 31 במאי 1974
  16. ^ פעימות ליבו של עובר, מעריב, 3 בדצמבר 1974