מכשפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מכשף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דימוי המכשפה הרוכבת על מטאטא בכתב יד צרפתי מ-1451

מכשפה היא אישה העוסקת בכישוף. גבר שעוסק בכישוף נקרא מכשף, אך דבר זה מצוי פחות. לפי האמונה העממית, למכשפה כוחות מאגיים והיא משתמשת בהם בדרך כלל כדי להזיק לבני אדם. לעיתים היא יוצרת בריתות עם שדים ועם השטן.

מכשפות בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערב, לעיתים קרובות, היו המכשפות איום על השלטון והסמכויות המקומיות, הדתיות והמדעיות. פרקטיקות אחדות הקשורות לצמחי מרפא שויכו לעיסוק בכשפים, ביניהם צמחים עם השפעות פסיכואקטיביות[1]. נשים שהואשמו בכישוף נרדפו והוצאו להורג על ידי סמכויות אלו. באנגליה, בימי הביניים, נשים חלשות או ביישניות נשרפו והועלו על המוקד, במה שנקרא ציד מכשפות. הכנסייה הקתולית בתקופת ימי הביניים רדפה אחרי נשים עצמאיות וחזקות, במיוחד נשים לא נשואות: רווקות, גרושות ואלמנות[2]. תוך האשמתן בכישוף. לנשים אדומות שיער היה סיכוי גבוה להיחשב כמכשפות. עד היום "ציד מכשפות" הוא ביטוי שמתאר האשמה חסרת בסיס, רדיפה ומשפט לא הוגן.

בין האישומים שהאשימו מכשפות היו: גרימת עקרות, פגיעה ביבולים, גרימת מחלות ומוות, פיתוי, שינוי צורה ויצירת קשרים עם השטן.

בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. אפשר ליחס את ראשיתה הממוסדת לבולה שהוציא אינוקנטיוס השמיני ב-1484, השנה שבה החלה כהונתו, לבקשת האינקיוויזטור הגרמני היינריך קרמר. "שמענו בצער", כתב אינוקנטיוס, "על גברים ונשים המוסרים עצמם לשדים ומבצעים מעשי כישוף המזיקים לאדם, לחיות המשק ולכל תנובת השדה".

ציד המכשפות החל בגרמניה ואיטליה[דרוש מקור], והתפשט ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. מספר מקרי המוות כתוצאה מהציד מוערך ב-40,000 עד 100,000. בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס. בשנת 1735 נאסר ציד מכשפות בחוק האנגלי.

המכשפות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסורי כישוף ביהדות

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות על העוסקים בו, כנאמר: "מכשפה לא תחיה"[3]. המפרשים מציינים כי "דיבר הכתוב בהווה", כלומר ננקטה לשון נקבה בהקשר זה (על אף שהציווי חל על גברים ונשים כאחד) מכיוון שרוב העוסקים בתחום היו נשים. ישנה עוד טענה נפוצה פחות ומקובלת פחות במגזר האורתודוקסי שהמחבר נקט בצורת רבים הנפוצה במקרא כגון דגה. טעמים שונים ניתנו לאיסור, ביניהם הרחקה מעבודה זרה (כגון אלילי אבן, עץ, אמונה בעצים, במזלות וכדומה) כן נחלקו הדעות בשאלה האם התורה אסרה על הכישוף מכיוון שהוא ממשי, או שמא בדיוק להפך – משום שאין בו ממש.

בספר שמואל נודע לקורא בעקיפין, דרך דבריה של בעלת האוב, על הרג מכשפות שנעשה בידי שאול המלך.

בספר נחום כתוב: "מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, המוכרת גויים בזנוניה ומשפחות בכשפיה"[4]. כאן יש קישור בין פיתוי מיני לכשפים.

מכשפה בפראג

במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת אבות כתוב: "מרבה נשים – מרבה כשפים"[5]. האמירה הזו היא חלק ממספר אמירות המדריכות את האדם כיצד ראוי להתנהג בעולם. כאשר מספר נשים מתגוררות בבית אחד, יהיו שם יותר כשפים. ייתכן ומדובר בכשפי פיתוי.

במדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי נאמר "רוב כשפים בנשים"[6] רוב מי שעסק בכישוף בתקופה ההיא היו נשים. במדרש שנמצא בגניזה הקהירית ישנו תיאור "נשיכת" אישה רעה כהורגת[7]. בכך מייחסים כוחות מאגיים שליליים לכל הנשים.

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מקורות בתלמוד הרואים קשר הדוק בין נשים בכללן לכשפים: "רוב נשים מצויות בכשפין"[8], וכן "רוב נשים כשפניות"[9]. ביטוי מכליל יותר מתאר כל אישה, אף הצדיקה ביותר, כמכשפה: "הכשירה שבנשים בעלת כשפים"[10] . מקור אחר מייחס לכל הנשים, במיוחד בזמן מחזור, יכולות מיסטיות של יכולת לסכסך בין חברים, להשרות רוח-זינונים ואף לגרום למוות – ונזקים אלו עלולים להיגרם אף ללא ידיעתה של האשה.

המשנה במסכת סנהדרין (ו, ה) מזכירה את שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה.
בתלמוד הירושלמי[11] נאמר שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן.

הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפה יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה[12].

ישנם מספר מקורות המתארים עד כמה מעשי הכשפים היו נפוצים בקרב בנות ישראל.

במסכת עירובין[13]נאמר כי צריך להרים מאכלים (מאפים) מהקרקע, אך בתקופתו של רשב"י בה בנות ישראל עסקו הרבה בכשפים, יש חשש שהמאכל מכושף ויכול להזיק למי שירים אותו.

במסכת פסחים[14]כתוב שאם שתי נשים יושבות בפרשת דרכים, כל אחת בצד אחר של השביל, ופניהן זו מול זו, הן כנראה עוסקות בכשפים. כדי להתחמק מהשפעתן הרעה יש לערוך טקס מסוים, ולהגיד משפט המזכיר שמות שדים.

קטע נוסף המתאר את הנשים כמכשפות מופיע במסכת ברכות:[15] אדם שיצא מחוץ לכרך, לעיר הגדולה, והריח ריח בשמים לא מברך אם יש רוב לעובדי כוכבים, מפני שקיים סיכוי רב שהבשמים הם קטורת לצורכי כישוף, ואסור ליהנות מעבודה זרה. אם מדובר על מקום בו יש רוב דמוגרפי לישראל יש מחלוקת בדבר, ר' יוסי טוען שעדיין אסור לברך מפני שבנות ישראל שותפות לפולחן הקטורת לצורכי כישוף. כאן רואים זיהוי בין עבודה זרה לכישוף.

במסכת גיטין[16]מובא סיפור על רב עיליש ובנותיו של רב נחמן, שנלקחו בשבי. רב עיליש מבחין כי הנשים בוחשות בקדריה בידיהן ולא נכוות. מאחר ששמע שאינן מעונינות לחזור לביתן ולהתחתן עם יהודים, הסיק כי הסיבה שהן לא נכוו היא לא נס שנעשה להן בשל צדיקותן, אלא שהן עוסקות בכשפים.

סיפור נוסף במסכת סנהדרין[17] מתאר חכם בשם ינאי שהלך לפונדק. בפונדק נתקל במכשפה שהגישה לו אוכל מכושף. הוא חשד בה ונמנע מלאכול, והאכיל את המכשפה באוכל מכושף משלו. המכשפה הפכה לחמור, והוא רכב עליה בדרכו לשוק. חברתה של המכשפה ביטלה את הכישוף, וכך ראו כל אנשי העיר את החכם רוכב על אישה באמצע השוק.

לוינסון[18] רואה בכישוף ובמכשפות דמות הפוכה לדמותו של החכם היהודי, על אף שלעיתים שני הצדדים משתמשים במעשי כישוף.

תיאור חיצוני של המכשפה בפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכשפה זקנה בציור מ-1825 מציגה סטריאוטיפים ככובע מחודד וכיעור
מכשפה בציורו של ויליאם ווטרהאוס (1886) "ממעגל כשפים". המכשפה יפה ומסתורית ומבצעת פרקטיקות של כישוף כגון הכנת שיקוי, ציור מעגל על הארץ וטיפול בעורבים

ישנם שני סוגים שונים (ואף מנוגדים) של תיאורי מכשפות:

בחלק גדול מן האגדות מתוארות מכשפות כנשים זקנות לובשות שחורים, כשלראשן מצנפת מחודדת ובעלות מטאטא שעליו הן רוכבות. חלק מהמכשפות מתוארות כבעלות שיניים מרקיבות, שיער שחור מתולתל, אף עקום ולעיתים קרובות מוארך, ופנים מקומטות. חלקן מתוארות בתור מפלצת-נחש או דרקון ומקושרות לצבעים הירוק והשחור[19]. המכשפה מתוארת לרוב כקניבלית או כזקנה בודדה. מקום מגוריהן של המכשפות מתואר כבקתה עזובה ביער או בטירה אפלה. הרחק ממוקדי השלטון והדת, ובכך אפשר לראות בכך קריאת תיגר על החברה ומרידה במוסכמותיה[18]. תיאור המכשפה בצורה כזאת נפוץ במיוחד במעשיות ובאגדות ממקור מזרח אירופי (ראו גם : באבה יאגה), ובחלק מהמקורות המרכז-אירופיים כגון סיפורי האחים גרים.

חוקרים מודרניים טוענים שתיאור זה של המכשפה כזקנה בודדה ללא משפחה מכוערת ומרושעת (גם אם חזקה ועצמאית), כניגוד לגיבורה שמצאה אהבה והתחתנה עם נסיך נועד לשכנע נשים להתחתן[דרוש מקור]. לעיתים המכשפה מתגוררת עם עוד מכשפות (coven) ובכך שוב יש שבירה של מוסד המשפחה המקובל באותה תקופה.

מתיאור זה נובע השימוש במלה "מכשפה" בלשון הדיבור ככינוי גנאי לאשה מכוערת ודוחה במיוחד, ולעיתים קרובות גם מרושעת.

במקרים מסוימים המכשפה מתוארת כמי שיש לה שדי ברזל, או שדיים המוציאות רעל. במקרים רבים המכשפה אוכלת ילדים קטנים. המכשפה מוצגת כדמות לא אמהית, במקום ללדת ולהזין תינוקות, היא מכניסה לתוכה ילדים, ושדיה מוציאים רעל במקום חלב אם[20].

לעומת זאת, קיים תיאור נגדי של מכשפה כאשה צעירה (או בעלת יכולת קסם לקיים נעורים נצחיים), יפהפייה ובעלת קסם ומשיכה מינית שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפניה, מעין ארכיטיפ קדום של פאם פאטאל. שתי דמויות מפורסמות של מכשפות מסוג זה הן קירקה בה נפגש אודיסאוס במהלך נדודיו ומורגן לה פיי, אחותו של המלך ארתור שעמה קיים יחסים של גילוי עריות ומאוחר יותר הפכה (בחלק מהסיפורים) לאויבתו בנפש.

ישנן גם דמויות של מכשפות המחברות את שני הדימויים גם יחד – כלומר, בכוח הקסם עוברות מדמות צעירה ויפהפייה לזקנה ומכוערת ובחזרה. גם דמות כזאת מופיעה בסיפורי המלך ארתור, כאשר נתקל בה האביר סיר גאווין, אחד החשובים באבירי השולחן העגול. לעיתים המכשפה שומרת על נעוריה ויופיה באמצעות ניקוז אנרגיית החיים מצעירים וצעירות, אותם היא מפתה.

מכשפות בפסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת ברונו בטלהיים[21], המכשפה, כדמויות שליליות נוספות, מציגה את הפחד מפני מבוגרים סמכותיים בעלי השפעה על הילד. הילד צריך לקבל ביטחון במבוגר שתמיד יגן עליו, וכשזה לא מתרחש, לילד קל יותר 'לפצל' את דמות ההורה לדמות 'טובה' ודמות 'רעה'. לא אחת המכשפה היא האמא החורגת, לאחר שהאמא הטובה מתה. כך הילד מפצל את הרגשות הסותרים שהוא חש כלפי אמו. לילד "טוב" אסור לכעוס ולייחס לאמו תכונות שליליות, וכעסים אלו מופנים כלפי המכשפות בסיפורים. במקביל, הדמויות השליליות מבטאות דחפים שליליים שאותם הילד צריך להדחיק. הרצון להיות רע ולפגוע באחרים עובר סובלימציה דרך המכשפות ודמויות שליליות נוספות.

מכשפות בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות המודרנית מכשפות מופיעות לא אחת בספרים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שונות בתפקידים שונים. המכשפות הן נשים חזקות וקנאיות המשתמשות ביכולותיהן הקסומות לטובתן שלהן בסרטי אולפני וולט דיסני, המבוססים בחלקם על מעשיות האחים גרים. מנגד הקוסם מארץ עוץ, הן בספר והן בעיבודים הקולנועים והטלוויזיונים השונים, מציג מכשפות רעות לצד מכשפות (לרוב קוסמות) רוחשות טוב, המשתמשות בכשפיהן כדי לסייע לגיבורים להביס את הרעות.

לעיתים המכשפות אף הפכו לגיבורות ולדמויות חיוביות, שינוי שחל משנות ה-60 של המאה הקודמת – כך בסדרות טלוויזיה כגון מכושפות, בה המכשפות נלחמות כנגד הרוע, או סברינה המכשפה הצעירה, בה המכשפות מנסות להשתלב בחברה האנושית ה"רגילה". כך גם בספרים – סדרת הארי פוטר מציגה עולם רווי מכשפים וקוסמים, חלקם מנצלים הכשפים לטוב ואחרים לרע, וסדרת עולם הדיסק עוסקת לא אחת בשאלה מתי מכשפה "טובה" הופכת ל"רעה". במחזור כישור הזמן מוטיב חוזר הוא נשים המשמשות כמרפאות בכפרים ונחשדות בכישוף, בדומה לציד המכשפות של עולמנו אנו.

בספרו הנודע של ויקטור הוגו, הגיבן מנוטרדאם (1831), נידונה איזמרלדה הצוענייה לגזר דין מוות, בעלייה על המוקד, על היותה מכשפה.

בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש" מוצג משפט של מכשפה המציג בצורה מגוחכת את הטיעונים הלוגיים ששימשו במשפטי מכשפות.

הספר "מרשעת" מציג את הסיפור "הקוסם מארץ עוץ" מנקודת מבטה של המכשפה "הרעה" מהמערב. בסיפור דמותה של המכשפה היא אחת הדמוית החיוביות היחידות.

בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשוררת רחל חלפי הוציאה ספר שירים בשם "מכשפות", בו היא מקדישה משיריה לדמויות בדיונניות שהואשמו בכישוף.

להקת המכשפות הישראלית – להקת רוק שכל חברותיה נשים. שיריהן "עד העונג הבא" ו"המכשפות" מזכירים פולחני כשפים רווי מיניות.

סרטים
  • "שחור" (1994) – עוסק בקסם שחור שהגיע מצפון אפריקה.
  • "סימה וקנין מכשפה" (2003) – הסרט מתרכז באלמנה מבוגרת מגלה שיש לה יכולות כישוף.
תיאטרון
  • הצגת ילדים, המכשפה מהבית ממול.
  • Speaking of a witch, תיאטרון הבית.

בלט: "מכשפה" , בהנחיית דים אמור.

קונצרט: 'לא קל להיות מכשפה' קונצרט לכל המשפחה, בי"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר מינה פארן, צמחי המכשפות, אתר העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל"ם)
  2. ^ Rich, Adrienne (1993). Adrienne Rich's Poetry and Prose. New York and London: Norton & Company. עמ' 203–33. 
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז
  4. ^ ספר נחום, פרק ג', פסוק ד'
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ז'
  6. ^ מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב:יז
  7. ^ אחיטוב יוסף, על יחוס תכונות דמוניות לאישה, מחניים, 14, תשס"ג, עמ' 149–159
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד א'
  9. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ז', הלכה י"ג (דף כ"ה, טור ד')
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד', הלכה י"א; מסכת סופרים, פרק ט"ו
  11. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב' (דף יא עמוד א)
  12. ^ רש"י על מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א': "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא".
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ד, עמוד ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"א, עמוד א'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג, עמוד א'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ז, עמוד ב'
  18. ^ 18.0 18.1 יהושע לוינסון, ‫גבולות ומכשפות: סיפורי עימות בין רבנים למכשפים בספרות חז"ל, תרביץ, עה (ג-ד), תשסו, עמ' 295–328
  19. ^ Gilbert, Sandra and Gubar, Susan, The Madwoman in the attic, Yale University Press, 1979
  20. ^ Widdowson, John David Allison (1973). The Witch as a Frightening and Threatening Figure. Routledge & Kegan Paul. 
  21. ^ ברונו בטלהיים, קסמן של אגדות, מודן, 2002