מלוכנות בגרמניה
המונרכיה בגרמניה, בוטלה ב-1918 כתוצאה מהתפטרותו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, פירוק הקיסרות הגרמנית והקמת רפובליקת וויימאר. התפטרותו של הקיסר הביאה להדחה סימולטנית של המלכים והנסיכים ששלטו בארצות הפדרליות שהרכיבו את הקיסרות, וחלקם יצאו לגלות. אולם בגרמניה נותרו מלוכנים רבים, אשר התחלקו בין אנשים שסלדו מדמוקרטיה לבני אצולה שאיבדו זכויות יתר בשל המהפכה.
התנועה המלוכנית בגרמניה נחלשה מאוד במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. כיום מרבית המלוכנים אינם חפצים בהפיכת גרמניה למונרכיה אבסולוטית כפי שהייתה לפני 1918, אלא בהפיכתה למונרכיה חוקתית כמו מדינות רבות באירופה. מרבית המלוכנים כיום מתרכזים במסגרת עמותת "מסורת וחיים". עמותות מלוכניות קטנות יותר פועלות להשבת בתי המלוכה באזורים ספציפיים יותר כמו בית ויטלסבאך בבוואריה או בית וטין בסקסוניה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות איחוד גרמניה ב-1871, הוכפפו כל השליטים במדינות השונות שהרכיבו את הקונפדרציה הצפון-גרמנית למלך פרוסיה אשר הוכתר במקביל כ"קיסר גרמניה". חרף העובדה שבגרמניה היה רייכסטאג שנבחרו אליו בבחירות דמוקרטיות, הרי שקיסר גרמניה היה בפועל מונרך אבסולוטי. הרייכסטאג אמנם שלט בענייני התקציב, אולם בפועל הקיסר הצליח בדרך כלל להוציא את הכספים שדרש. בסוף אוקטובר 1918, כאשר נראה היה שתבוסתה של גרמניה במלחמה בלתי נמנעת, פרצה "המהפכה הגרמנית". ב-28 באוקטובר חתם וילהלם השני, קיסר גרמניה על תיקונים שהפכו את גרמניה למונרכיה חוקתית, אולם בכך לא היה די. הקיסר עזב את ברלין לבלגיה, שם הופעל עליו לחץ מצד פוליטיקאים ואנשי צבא שיתפטר. הקיסר סירב לעשות זאת, וב-9 בנובמבר נאלץ הקנצלר מקס פון באדן להתייצב בפני ממשלתו ההמומה ולהודיע לה על דעת עצמו שהקיסר התפטר. באדן עצמו התפטר והעביר את השלטון במדינה לפרידריך אברט. משעמד הקיסר בפני עובדה מוגמרת, נמלט להולנד שם העביר את שארית חייו. בעוד הרייכסטאג המבולבל דן במצב, יצא פיליפ שיידמן אל ההמון שהתכנס מחוץ לבניין והכריז על ביטול הקיסרות והקמת "רפובליקה גרמנית". הכרזה היסטורית זו הייתה ערש לידתה של רפובליקת ויימאר. בעקבות כך, התפטרו או הודחו כל שאר הנסיכים והמלכים ששלטו במדינות הפדרליות שהרכיבו את גרמניה. חלקם, כמו הקיסר, יצאו לגלות בעוד אחרים חיו את שארית חייהם בגרמניה כאזרחים פשוטים.
בימי רפובליקת וויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד עם הקמת הרפובליקה, קמו מתנגדים לצורת השלטון החדשה אשר הורכבו בחלקם מכאלו שפשוט התנגדו לדמוקרטיה והתגעגעו לזוהר של בית המלוכה, ובחלקם מאריסטוקרטים שאיבדו זכויות יתר עקב ביטול מעמד האצולה. הבעיה שניצבה בפני המלוכנים הייתה בחירת מונרך מתאים, מכיוון שהקיסר ובנו נסיך הכתר וילהלם ויתרו על כל זכויותיהם. על הקיסר נאסר לשוב לגרמניה, אולם בהדרגה שבו אליה בניו. מרבית המלוכנים ראו בנכדו של הקיסר, וילהלם, נסיך פרוסיה את התובע לכתר האידיאלי. עם זאת, וילהלם ויתר על כל זכויותיו כדי להינשא לאשה שאהב בנישואים מורגנטיים. התואר עבר איפה ללואי פרדיננד, נסיך פרוסיה, אם כי מלוכנים רבים התקבצו סביב דודו אייטל פרידריך, נסיך פרוסיה אשר היה פופולרי מאוד.[1]
הארגון המלוכני הגדול ביותר באותה תקופה היה "האיחוד לחוק וסדר", אשר הוקם מיד עם פירוק הקיסרות. מקים הארגון היה הסופר ארנסט פייפר (Ernst Pfeiffer), אחד ממטיפי החצר האנטישמיים של אדולף שטקר. הארגון הפך בהדרגה לחזק מאוד, והממשל הרפובליקני נאלץ להוציא חוקים כדי לרסן את פעילותו. צעדים אלו הוחרפו עקב העובדה שרוצחיו של ולטר רתנאו היו קשורים אליו (חרף ניסיונותיו להתנער מהם). ארגון בולט נוסף היה "קייזר יוגנד" ((Kaisertreue Jugend (KJ - נוער הקייזר), ארגון שהיה מורכב בעיקרו מבני נוער אשר נפגשו במועדון בברלין ונהגו לבקר בקביעות אצל הקיסר הגולה.
ב-1920 ביצע וולפגנג קאפ ניסיון הפיכה כושל ברפובליקה בתמיכת ארגוני הימין הקיצוני. קאפ הכריז על עצמו כקנצלר, אולם תכנן בפועל להחזיר את המלוכה. מקובל להניח שהתנועה המלוכנית ברפובליקת וויימאר הייתה חזקה מאוד. בקיץ 1932 אף ניסה היינריך ברינינג להפוך את גרמניה למונרכיה חוקתית על בסיס המודל הבריטי, והצעות דומות הועלו פעמים נוספות במהלך שנות ה-30. עם זאת, יש הסוברים שהצעות אלו לא הגיעו למעשה מהמלוכנים, אלא היוו למעשה אמצעי בידי כוחות פוליטיים שהיו נואשים לשמור על הסדר במדינה המתפרקת, או כוחות אופוזיציה מימין או משמאל שהיו נחושים לבטל את הדמוקרטיה בכל מחיר.
בימי גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכתחילה היו המלוכנים קשורים עם ארגונים לאומניים ומיליטנטיים כמו קסדת הפלדה והפרייקור, ובתחילה אף עם המפלגה הנאצית. היטלר היה מיודד עם וילהלם, נסיך הכתר של גרמניה, ואף ביקר אותו שלוש פעמים בארמון צציליינהוף. הקיסר הגולה אירח במקום גלותו בהולנד את הרמן גרינג. אחד מבניו, אוגוסט וילהלם, נסיך פרוסיה היה נאצי מובהק ושרת באס אה בדרגת אוברגרופנפיהרר. יחסים אלו התקררו כאשר המלוכנים הבינו שלנאצים אין שום כוונות להחזיר אותם לשלטון. בעקבות ליל הסכינים הארוכות וליל הבדולח אמר הקיסר: "לראשונה, אני מתבייש בהיותי גרמני".[2] עם זאת, היטלר שימר מספר מסורות מלוכניות כמו יום פוטסדאם. ב-1934 אסרו הנאצים כל התכנסות מלוכנית, וב-1935 אסרו את הנפת הדגל הקיסרי.
ב-1940 נהרג וילהלם, נסיך פרוסיה, אשר שרת בוורמאכט, במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. בהלווייתו של וילהלם השתתפו השתתפו למעלה מ-50,000 איש, מה שהבהיר להיטלר שהמלוכנות עוד זוכה לתמיכה בגרמניה. היטלר מיהר לפרסם בתגובה את "צו הנסיכים" (Prinzenerlass), אשר אסר על בני משפחות המלוכה לשעבר לשרת בצבא. מרבית המלוכנים הפכו למתנגדים נלהבים לנאציזם, ורבים מקושרי קשר העשרים ביולי היו מלוכנים. לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה, אמנם לא השתתף בו באופן פעיל, אולם מכיוון שהיה מתנגד ידוע לנאציזם נחקר על ידי הגסטפו מיד לאחר הקשר ונכלא במחנה הריכוז דכאו.[3]
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה רוכזו המלוכנים מחדש בידי היינריך פרייהר פון משנבאך (Heinrich Freiherr von Massenbach), וב-1948 הוקמה עמותת "מסורת וחיים" על הריסותיו של האיחוד לחוק וסדר. ב-1947 הוקמה "המפלגה הגרמנית" (Deutsche Partei (DP)) אשר כללה במצעה גם רעיונות מונרכיסטים. המפלגה התאחדה מאוחר יותר עם המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה. ב-1950 נידון רעיון החזרת המלוכה בגלוי, וזכה לתמיכה של כשליש מתושבי גרמניה המערבית.[4] ברוח זו, ב-1951 הכין הנס יואכים שפס, פרופסור יהודי שמרן, תוכנית מפורטת לשחזור המלוכה ושיקומה של פרוסיה. תוכנית זו זכתה לסיקור נרחב בדר שפיגל, ולא הגיעה לשלבים מעשיים.[5] ב-1969 הוזכר שמו של לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה כמועמד אפשרי לנשיאות.[6] לואי פרדיננד עצמו הצהיר "אם אנשים קוראים לי, אני זמין".[7] עם זאת, בתחילת שנות ה-70 פחתה באופן ניכר התמיכה ברעיון המלוכה. הסיבות לכך היו ההצלחה הכלכלית והפוליטית של החוק המערב-גרמני, היעלמות הדור הישן של לפני 1918, והחילון המתקדם של האוכלוסייה אשר גרם לאנשים להתרשם פחות משליט מלידה "בחסד האל".
בגרמניה המזרחית מלכתחילה הוקעו המלוכנים כשייכים ל"זוועות ההיסטוריה הגרמנית". שינוי מסוים בגישה החל בשנת 1981, עת נציגים מזרח-גרמניים נפגשו עם לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה, ובפנותם אליו בתואר "הוד מעלתך" הציעו לו להחזיר לקברם המקורי בפוטסדאם (שאז הייתה שייכת לגרמניה המזרחית) את ארונותיהם של פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה ופרידריך הגדול. לואי פרדיננד השיב "הרעיון מדהים, יש לי רק תנאי אחד, גרמניה חייבת להתאחד לפני כן." הארונות אכן הועברו רק לאחר איחוד גרמניה מחדש ב-1991.[7] בעקבות האיחוד מחדש, הוקמה ועדה אשר מטרתה הייתה לבחון מחדש את החוקה. עמותת מסורת וחיים שלחה לוועדה תוכנית לחידוש המלוכה ושינוי הדגל, אולם הוועדה כלל לא טרחה לענות.[4]
כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
.svg)
התמיכה במונרכיה בגרמניה כיום היא חלשה. מסורת וחיים היא כיום העמותה המלוכנית הגדולה ביותר.[8] פרט אליה קיימת גם עמותה צעירה יחסית הנקראת "עמותת משפחת המלוכה".[9] מרבית המלוכנים בגרמניה כיום אינם חפצים בהחזרה מוחלטת של המונרכיה האבסולוטית של לפני 1918, אלא בייסוד מונרכיה חוקתית על פי המודלים של מדינות רבות באירופה, והחלפת המשרה של נשיא גרמניה במשרת "קיסר גרמניה". המועמד לתפקיד כיום הוא גאורג פרידריך, נסיך פרוסיה, נכד נכדו של וילהלם השני. חרף זאת, גאורג פרידריך אינו תובע את הכתר, ומאמציו מתמקדים בהחזרת נכסי בית הוהנצולרן.[7] הוא מגדיר את עצמו כיזם העוסק בטיפול בעסק משפחתי ותיק.[10] בעקבות חתונת הנסיך ויליאם וקתרין מידלטון ב-2011 מכון המחקר הגרמני TNS Emnid ערך סקר מטעם המגזין הגרמני Focus, בו נשאלו הנשאלים האם ברצונם "מלך או מלכה, כמו בבריטניה". כתשעה אחוזים מהנשאלים השיבו תשובה חיובית.[11]
מרבית המלוכנים משתמשים בתור דגל בטריקולור הקיסרי השחור-אדום-לבן, העובדה שדגל צלב קרס נאסר להנפה על פי החוק הגרמני, גרמה לכך שהדגל הקיסרי נמצא בשימוש גם בידי קבוצות ימין נאו-נאציות, ומזוהה בכלל עם הנאצים. למרבה האירוניה, הנאצים עצמם אסרו את השימוש בדגל. מרבית הצגתו של הדגל האימפריאלי בידי אותן קבוצות ימין קיצוניות והניסיון לקשר בין דגל זה לבין התנועות האנטי-דמוקרטיות הדוגלות ברעיונות אנטישמיים ושנאת זרים הוא נושא אשר מלוכנים רבים דוחים אותו. יש לציין שהחזרת המלוכה באופן התואם את החוק תדרוש שינוי של החוקה הגרמנית, כיוון שעל פי סעיף 79 לחוקה, עיקרון הרפובליקה לא ניתן לשינוי לנצח.[12] עם זאת, חוק היסוד של החוקה המערב-גרמנית קבע שהחוק יאבד את תוקפו ביום שבו "העם הגרמני מאוחד במדינה אחת", מה שלא קרה לאחר איחוד גרמניה מחדש.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתרים של ארגונים מלוכניים:
מאמרים:
- Working for the Impossible: Is A New German Monarchy Thinkable? (באנגלית)
- Yahoo Groups Monarchie der Zukunft (אורכב 16.04.2016 בארכיון Wayback Machine) (בגרמנית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ וילהלם ובניו מתנשאים למלוכה, דואר היום, 24 ביולי 1932
- ^ Michael Balfour, The Kaiser and his Times, Houghton Mifflin (1964), p. 419.
- ^ Louis Ferdinand, Prince of Prussia, The Rebel Prince (Chicago: Henry Reegnery, 1952): 306–324
- ^ 1 2 Working for the Impossible: Is A New German Monarchy Thinkable?
- ^ Die Ehre Preußens
- ^ UNVERZICHTBARE KAISERKRONE
- ^ 1 2 3 ריאיון עם גאורג פרידריך, נסיך פרוסיה
- ^ האתר הרשמי
- ^ האתר הרשמי
- ^ Fragen an Prinz Georg Friedrich von Preußen
- ^ Knapp jeder zehnte Deutsche wünscht sich König
- ^ חוקת גרמניה, סעיף 79