מרדכי אליאשברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרדכי אליאשברג

מרדכי אֶליאשברגכתיב היידי, שנהג בזמנו: עליאשבערג) (א' באדר תקע"ז, 17 בפברואר 1817, איישישוק, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) - י"ח בכסלו תר"ן, 11 בדצמבר 1889, בויסק, רוסיה (לטביה) ) היה רב, אב"ד בויסק, פעיל ציבורי ואחד ממייסדי תנועת חיבת ציון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בא' באדר תקע"ז בפלך קובנה, את השכלתו הראשונית קיבל מאביו יוסף, שהיה מלמד בישיבה. בגיל 6 החל ללמוד מפי ר' אליהו מראגולה, תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין. נישא בגיל 9 לבת הגביר ר' מארקיל קאדיסון מסלבודקה, ובבית חותנו למד, מלבד תלמוד, גם תנ"ך וגרמנית. בגיל 13 נסע לוולוז'ין, ולמד זמן מה בישיבת וולוז'ין אצל ר' יצחק מוולוז'ין. כשחזר מוולוז'יו עסק במסחר, חי בריגה וקובנה. הוא נפגש עם משה מונטפיורי ב-1846 כשהלה ביקר בקובנה. הביקור עשה עליו רושם רב. לאחר 4 שנים עזב את מסחרו בפקודת רבו, ועבר ללימוד אנטנסיבי ומרוכז בבית מיוחד שהוקצה לו. אז כתב רבים מכתביו. בשנת תרי"ב קיבל, לבקשת חותנו, את רבנות העיר ז'ייז'מריאי, בה כיהן כרב 6 שנים. לרגל מחלת אשתו חזר לקובנה, וכשנתיים לאחר מותה נתמנה לרב העיר בויסק בשנת תרכ"ב. מאז ועד יומו האחרון, במשך 28 שנים, שימש ברבנות זו.

חיבר 24 ספרים בהלכה ובמחשבת ישראל.

פועלו בתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאשברג היה בין מייסדי הציונות הדתית.[1] בפומבי החל עוסק בנושא בתרל"ד, אז החל לכתוב מאמרים בעיתונים המגיד, הלבנון והמליץ בענייני חיבת ציון שבהם הוא ביסס את שיטתו הלאומית-דתית. הוא השקיע עצמו בענייני חיבת ציון, ונסע תכופות להכיר חברים לדעה, ולצרפם לתנועה. ב-1883 נתכנסה אספה מרכזית של "חובבי ציון בביאליסטוק, והוא נבחר לוועד, המונה 6 אנשים, לארגון הפעילות. יחד עמו נבחרו שמואל מוהילבר ורמ"ג יפה. בוועידת קטוביץ לא השתתף עקב בריאותו הרופפת, בוועידת דרוזגניק נבחר, שלא בפניו, לאחד הגבאים-היועצים של חובבי ציון ברוסיה, יחד עם הנצי"ב והרב שמואל מוהילבר. סיכום דעותיו הציוניות נמצא בספר "שביל הזהב", שנכתב על ידו אך נדפס לאחר מותו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו הרב יהונתן אליאשברג היה רב, אב"ד וולקוביסק ועסקן בחובבי ציון.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 34.
  2. ^ ראו: מרדכי בער גמזוהיונתן ימות, הצפירה, 5 בדצמבר 1898; בן-ציון אייזענשטאדטזכר רב (לתולדות הגאון ר' יהונתן עליאסבערג ז"ל), הצפירה, 16 בדצמבר 1898.