יצחק מוולוז'ין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב יצחק איצקוביץ מוולוז'ין, הנודע בכינוי רבי איצלה וולוז'ינער; (ה'תק"ם (1780) - כ"ו באייר ה'תר"ט (1849)) היה רב העיירה וראש ישיבת וולוז'ין, ממנהיגי יהדות רוסיה במחצית הראשונה של המאה ה-19.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק מוולוז'ין
תאריך לידה ה'תק"ם
מקום לידה וולוז'ין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה כ"ו באייר ה'תר"ט (בגיל 69 בערך)
מקום פטירה איוויינייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה לועזי 1780
תאריך פטירה לועזי 1849
רבותיו הרב חיים מוולוז'ין
תלמידיו הרב אליעזר יצחק פריד הרב אליהו חיים מייזל ראו מתלמידיו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נולד לר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין, ולשרה, בתו של ר' אריה ליב גינצבורג, המכונה 'ר' לייב כתבן'. בצעירותו למד אצל אביו שהביאו לפחות פעם אחת אל חדרו של הגר"א[1]. באותו מעמד, פנה הגר"א לר' חיים אביו ושאלו למקור דברי חז"ל אודות קריעת ים סוף, ר' איצל'ה שהיה אז כבן עשר ידע מהו המקור מתוך המקראות, והגר"א נענה ואמר: "מובטחני שיהיה לדרשן גדול בישראל"[2].

אביו הועיד אותו להמשיך בהנהגת הישיבה שבה ראה חזות הכול. בשעת הנחת היסודות לישיבת וולוז'ין געה אביו ר' חיים בבכיה ואמר: "איך מויער דא איין מיין איצלען", כלומר, הנני מטביע ביסודות אלו את בני איצל[3]. בהקדמתו לספרו של אביו נפש החיים, מעיד ר' יצחק על צוואת אביו אליו: " רק על דא נצטוויתי מפורש יוצא מפיו יום העלותו השמימה בנוראות דברים, להתחזק בכל כוחי לחזק בית אולפנא דידיה שלא תמוש תורה ח"ו".

לאחר פטירת אביו ר' חיים, בשנת תקפ"א 1821, נפלה הנהגת הישיבה על כתפיו, ובמכתבים שנשלחו אליו כהסכמה לספר נפש החיים, מעתירים עליו גדולי הדור שבחים כמי שראוי לתפקידו. ר' יצחק המשיך את מסורת אביו בישיבה וראה בה תמיד את "בית אולפנא של כבוד מר אבא הגאון וצדיק המפורסם נ"ע" כפי שהדגיש במכתב לנדיבי הישיבה[4]. נראה שכמה מסדרי הישיבה שהפכו חלק מרוחה של וולוז'ין, התקבלו בתקופת הנהגתו, כמו: החלוקה בין תפקיד ראש הישיבה (אב"ד ור"מ) ותפקיד משנה ראש הישיבה; סדר לימוד פרשת השבוע מדי יום, וכן עריכת סדר פסח שהפכו שם דבר בייחוד בתקופת חתנו הנצי"ב.

לצד פעילותו הרוחנית והגדת השיעורים בישיבה היה עליו לדאוג גם לכלכלתה, ולשם כך נשלחו שד"רים כל קצוי תבל אותם צייד באגרות אישיות לנדיבים. בדומה לכל ראשי ישיבת וולוז'ין, טבע ר' יצחק סיומת מיוחדת לצד חתימתו: 'נפש נענה'.

ר' יצחק נפטר בעיר איווניץ הסמוכה לוולוז'ין, בערב שבת כ"ו באייר תר"ט. בגלל כבוד השבת הוא נטמן במקום ולא בקברי אבותיו.

הנהגתו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יצחק היה [דרוש מקור] 'ראש המדברים' של יהדות רוסיה בכל העניינים הציבורים הרי הגורל שנחתכו במחצית הראשונה של המאה ה-19. כונה בפי בני דורו בתארים: 'נשיא ישראל' ו'חכימא דיהודאי'. היה נחשב מאוד בעיני השלטון הצאריסטי והוחזק בעיניהם כעין הרב הכולל של יהודי ליטא ורוסיה הלבנה. ר' יצחק הרבה לנסוע לפטרבורג בענייני שתדלנות למען הכלל ולצורך זה אף היה קורא שפות זרות[5]. הגדרה ממצה על פעילותו הכלל-ישראלית, כתב אודותיו בן דורו, ר' יעקב הלוי ליפשיץ:

אחי ועמי, הננו יודעים וזוכרים עוד את הגאון, החכם הכולל, נשיא ישראל ר' יצחק מוואלאזין זצ"ל, עוד זכרונו חרות על לבב כל איש מישראל, אהבתו ומסירת נפשו בעד עמו, רגשותיו הטהורים ומחשבותיו הטובות. עוד יסופר לדור מאמריו המחוכמים, הנמרצים והשנונים, אשר השיב למתנגדיו בהאסיפות אשר התייעצו כדת מה לעשות לתיקונה של אומה.

פעולת סופרים, הלבנון, גיליון 13, כ"א מרחשון תרל"ז

בייחוד נקשר שמו בפרשת ההשכלה מטעם שזעזעה את היהדות הרבנית. שנות הארבעים של המאה הי"ט מאופיינות בתמורה שחלה במעמד ההשכלה, כאשר הממשלה הרוסית נקטה בצעדים שתכליתם כפיית רפורמה על מערכת החינוך היהודית האורתודוקסית, ובד בבד החלו המשכילים ובראשם ד"ר מקס לילינטל, לסייע לממשלה בפעולותיה. מכאן ואילך החל העימות בין המחנה המסורתי והמחנה המשכילי[6]. מתוך תקווה כי שיתוף פעולה עם הממשלה ימזער את הנזק, קיבל ר' יצחק את ההחלטה הגורלית להגיע לידי פשרה עם השלטון, פשרה שתאזן את השפעת המשכילים[7].

בהקשר זה ידוע על מחלוקת נוקבת שהתגלעה בינו ובין ר' ישראל ליפקין מסלאנט. וכך מתאר זאת תלמידו של ר' ישראל שהיה עד לדברים:

ויהי היום ור' יצחק וואלאזענער ז"ל שב מפעטערבורג ויבוא אצל ר' ישראל סלנטר באזרעצע ששמה למדנו... ויתנו שלום איש לרעהו, ויכנסו בחדר מיוחד... נפשי רעמה מאוד ותכסוף לשמוע דברי החכמים, אך בנחת דברו ולא יכולתי להציל מפי רי"ס ז"ל אך הדברים האלה, יען בקול גדול ובקצף הוציאם מפיו, וזה לשונו - ר' יצחק כלך מדרך זו עת השמד היא ועלינו להרג ולא נעבור כקטן כגדול. רעיון הממלכה היא לערוב דורינו החדש ביניהם.

תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד, פיעטרקוב תרס"ח, עמ' 61

עזבונו התורני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יצחק לא הותיר אחריו כמעט עזבון תורני בהלכה. לא ידועים ממנו כלל חידושי סוגיות או תשובות בהלכה. גם במאסף המשפחתי חוט המשולש שנאסף מתורת אביו ר' חיים, מחותנו ר' הלל פריד מגרודנא וחתנו ר' אליעזר יצחק פריד, נעדר חלקו. הסבר לכך נותן נכדו ר' חיים הלל פריד:

גם בשנת תרכ"ה הייתה העיר [= וולוז'ין] למאכולת אש ונשרפו הכתבים אשר נשארו משיני השריפה הראשונה אשר היו מונחים בין כתבי קדשו של א"ז הגאון הגדול מהרי"ץ ז"ל, ונשארו רק המעט מזעיר אשר היו שמורים תחת ידי אבי הגאון וצדיק ז"ל והמפוזרים בספרים הנדפסים

הקדמה לספר חוט המשולש

על ידיעותיו בקבלה מעידות הערותיו בספרו של אביו רבנו חיים מוולוז'ין נפש החייםהפותחות במילים: הג"ה מהרי"ץ, ובפרט הערתו הארוכה בעניין הצלם, שמפני אורכה הודפסה בסוף שער א' ולא בתוכו.

ר' איצל'ה הותיר אחריו שני ספרי דרשות שנדפסו זמן רב לאחר פטירתו, על התורה ועל מסכת אבות. שני הספרים אינם מכתב ידו אלא מעריכת תלמידים מאוחרת. בהסכמה לספרו על התורה, כותב תלמידו ר' אליהו חיים מייזל: " בראותי את הכתוב על הספר נזכרתי הימים אשר עמדתי לפני הרב הגאון ז"ל בימי עלומי ולנגד עיני האירו זקוקין בנור דהוי נפקין מפומיה דמורי ז"ל". כמה רעיונות ממנו מצטט בשמו חתנו הנצי"ב בספרו העמק דבר, כפי שהוא מציין בהקדמה לפירוש: " וגם יש פירושים אשר שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בימי חרפי".

סגנון דרשותיו על התורה מתאפיין בדרך 'משל ונמשל' הלקוח מהווי החיים. ספרו על מסכת אבות, למרות היותו קטן הכמות, כולל בתוכו כמה עיקרים מחשבתיים בהגדרת תורה, תפילה, תשובה, קדושה, עולם הזה, ועוד, מכבשונה של וולוז'ין.

יחסו לחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של ר' איצל'ה לחסידות, היה מתון ביחס לאביו ר' חיים וכפי הנראה אף חולל מפנה של ממש בקרב המתנגדים. ר' איצלה ניהל יחסים פורים עם צדיקים חסידיים, בייחוד ידוע על ישיתוף פעולה עם האדמו"ר ה'צמח צדק' איתו פעל יחד בשתדלנות בפטרבורג. כמו כן, ידוע על שינויים בין המהדורות של נפש החיים, הראשונה משנת תקפ"ד 1824 והשנייה משנת תקצ"ז 1897. במהדורה השנייה נשמטו המילים 'השפלה הגבה והגבוה השפל' שיוחסו במקור כנגד החסידים. ייתכן כי ר' איצלה ביקש בהשמטה זו לרכך את היחס כלפי החסידים בדור השני שלאחר החרם[8].

האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון כתב:

בתחלת שנת תר״ג כשהוזמן אדמו״ר צ"צ [צמח צדק] לאספת הרבנים בפטרבורג, הנה אז כפעם הראשונה בא בחלופי דברים עם המנגדים, בעת ישיבתם יחדיו לטקס עצות ע״ד אספת הרבנים המיועדה... ההתראות הראשונה של הוד כ״ק אדמו״ר הצ"צ עם הגאון ר׳ יצחק מוואלאזשין עשתה רושם עז על הגאון רבי יצחק, ורושם טוב על הוד כ"ק אדמו״ר הצ"צ... אז הייתה לשיחה בפי המושלים כי בפגישתם של כ"ק אדמו״ר הצ״צ והגאון הר״י מוואלאזין נודע להמתנגדים כי גם החסידים הם גאונים, ולהחסידים נודע כי גם המתנגדים הם צדיקים. הקירוב הכללי וההשתתפות בעסקי הכלל השפיעו לטוב על היחס הכללי אשר בין המנגדים והחסידים, עד כי בכמה מקומות נתאחדו גם בענייני הפרט ויהיו למשפחה אחת.

קונטרס לימוד החסידות, ברוקלין תשנ"א, עמ' 14-15

.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רעיתו של ר' איצל'ה שהייתה ממשפחת הוטנר המיוחסת לא ידוע הרבה.

ר' איצל'ה הותיר אחריו בן יחיד, ר' אליהו שלמה זלמן, חמיו של ר' יהושע השיל לווין, רב ומחבר פורה שנדחה מהנהגת הישיבה, וכן חמש בנות: רבקה אשת ר' אליעזר יצחק פריד; ריינה בתיה אשת ר' נפתלי צבי יהודה ברלין הנצי"ב; רעכיל אשת ר' שמואל לנדא מווילנא שהיה למדן גדול וממלא מקום חמיו בישיבה בעת נסיעותיו; חוה שנישאה לר' זלמן משה יפה מרוגובה; בת שנישאה לר' נחום חיים מאיווניץ. שני בנים נוספים, חיים ושמחה נפתלי הערץ, מתו בצעירותם. שני חתניו הראשונים מילאו מישרות בהנהגת ישיבת וולוז'ין.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין תלמידיו בישיבת וולוז'ין נמנו:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה צינוביץ, עץ חיים - ספר ראשון, תל אביב תשל"ב, עמ' 178-208.
  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים תשנ"ה.
  • עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 147-164.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה צבי נריה, פרקי וולוז'ין, ירושלים תשכ"ד, עמ' 21.
  2. ^ הרב משה שמואל שמוקלר, הדואר, י"ז כסלו תשכ"ג
  3. ^ משה צינוביץ, עץ חיים, ת"א תשל"ב, עמ' 179.
  4. ^ א"ר מלאכי, אור המזרח, חוברת א (מ), טבת תשכ"ג.
  5. ^ מאיר בר-אילן, רבן של ישראל, ניו-יורק תש"ג, עמ' 20
  6. ^ עמנואל אטקס, 'פרשת ההשכלה מטעם והתמורה במעמד תנועת ההשכלה ברוסיה, ציון, מג (תשל"ח), עמ' 264-313
  7. ^ צינוביץ, עמ' 184-195
  8. ^ ישעיהו וינוגרד, אוצר ספרי הגר"א, ירושלים תשס"ג, ערך 1417