נפתלי צבי יהודה ברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפתלי צבי יהודה ברלין
Naftali Tzvi Iehuda Berlin (ha-Natziv) 1a.jpg
תאריך לידה כ"ט בחשוון ה'תקע"ז
תאריך פטירה כ"ח באב ה'תרנ"ג
השתייכות רבנים מתנגדים, רבני רוסיה הלבנה
נושאים שבהם עסק תנ"ך, תלמוד, הלכה, אגדה, מדרשי הלכה, ארץ ישראל
תלמידיו בניו, הרבנים חיים ברלין ומאיר בר-אילן

והרבנים:

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, (כונה בפי בני דורו: ר' הירש לייב) (כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצי"ב היה בכור לאביו, יעקב, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר. אביו היה מיוחס מצד אביו דור שישי לרבי אלחנן מברלין, מבעלי התוספות, ומצד אימו הגיע ייחוסו עד רבי מאיר אייזנשטט, בעל מחבר שו"ת פנים מאירות. הנצי"ב התחנך בישיבת מיר עד גיל 13 וחצי, אז לקחו ר' יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, כחתן לביתו ריינה-בתיה.

עם נישואיו התמסר הנצי"ב להתעמקות בתורה, כעשרים שנים עסק רק בלימוד, וסיפורים רווחו על שקדנותו המופלגת. בנו של הנצי"ב, הרב מאיר בר-אילן, מספר שבתחילה לא נודעה גדלותו המיוחדת של הנצי"ב עקב צניעותו. חליפת מכתבים בין הנצי"ב לאחד מגדולי ישראל בדורו, ר' דוד לוריא היא זו שהעמידה את חותנו, יצחק מוולוז'ין, על גדולתו של חתנו‏‏‏[1] ומשנת תר"ז הוא נתבקש להעביר שיעורים בישיבת וולז'ין.

ראשות ישיבת וולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנפטר חמיו שנת תר"ט נעשה חתנו הראשון, ר' אליעזר יצחק, לראש ישיבה והנצי"ב מִשְנֶה לו. מותו בגיל צעיר של חתן זה, בשנת תרי"ג (1853), הביא להכתרתו של הנצי"ב כראש הישיבה. מתחרה על הנהגת הישיבה היה לו באותו זמן אבי שושלת בריסק, ר' יוסף דב בר סולובייצ'יק. השניים כיהנו זמן מה יחדיו, אך חילוקי הדעות והחיכוכים ביניהם היו רבים. הנצי"ב הצטיין בבקיאות ובפשטות, ואילו ר' יוסף-דוב בפלפלנות ובחריפות. ארבעה מגדולי הרבנים באותו הדור, ביניהם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התערבו במחלוקת שנוצרה והעמידה בסכנה את קיום הישיבה, והכריעו לזכותו של הנצי"ב. רבי יוסף בר נאלץ לעזוב את הישיבה. עם זאת, אחר כך באו שתי המשפחות בקשרי חיתון. נכדתו של הנצי"ב, בת חתנו ר' רפאל שפירא, נישאה לר' חיים סולובייצ'יק, וזה לימד בישיבה בעשור האחרון לקיומה.

בראשית תרי"ח נכונה הנהגת הישיבה בידי הנצי"ב, ומאז שנת תרנ"ב היו חייו מסורים לעבודת הישיבה, שעליה כתב "בה כל חיי רוחי, וגם אין איש עמדי לשאת משאה". תחת הנהגת הנצי"ב התפרסם שמה של הישיבה עוד יותר ומספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מארבע מאות תלמידים. מקצת מאופייה של הישיבה השתקף ב"המתמיד" שכתב חיים נחמן ביאליק.

בשנת תרל"א מתה אשתו, אם בנו ר' חיים ברלין. לאחר מותה נשא הנצי"ב את בת אחותו, בתיה מרים, ביתו של בעל ה"ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל אפשטיין, שהייתה צעירה ממנו בכשלושים שנה. לזוג נולדו שני הבנים: רבי יעקב ורבי מאיר ברלין (לימים בר-אילן).

לאחר שהזקין ביקש למנות במקומו את בנו, ר' חיים, רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את הרב חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי.

ישיבת וולוז'ין נסגרה בסופו של דבר בשל הלחץ בלתי פוסק שהפעילו השלטונות הרוסיים על הנצי"ב. הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. אך למעשה הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכתלי הישיבה, כפי שהוא כותב: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים" (שו"ת משיב דבר, א, סי' מ"ד), אולם דבר זה לא סיפק את שר החינוך הרוסי, שדרש בתרנ"א (1891), שעות לימוד רבות ללימודי חול, משעה 9 בבוקר ועד שעה 3 אחר הצהריים, שלא יהיו לימודים בערב, שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום ושכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות‏[2]. לדרישות אלו לא יכול היה הנצי"ב להסכים והישיבה נסגרה. עם סגירת הישיבה בשבט תרנ"ב (פברואר 1892) גורשו גם ראשיה מהאזור. הנצי"ב חלה בשל התמוטטות מפעל חייו עליו שקד 38 שנים, והדאגה הרבה בשל החובות הכבדים של הישיבה (9,000 רובלים) לא הטיבה איתו. בריאותו הדרדרה, והוא אף חלה בשיתוק. מחלתו זו מנעה ממנו לממש את רצונו לעלות לארץ ישראל. כעבור כשנה וחצי, בכ"ח באב תרנ"ג, הלך לעולמו, בהיותו בוורשה. על שמו נקרא קיבוץ עין הנצי"ב ועין יהודה.

תקופת חייו של נפתלי צבי יהודה ברלין על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

פעילותו בתנועת חיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוהל קבריהם של הנצי"ב מוולוזי'ן ור' חיים מבריסק בבית הקברות היהודי בוורשה

הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת חיבת ציון. הנצי"ב היה משוכנע כי ההתעוררות לעליה לארץ ישראל נובע מרצון השגחה עליונה לגאולת ישראל. הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות, ויצא נגד הרבנים שקראו להבדל מן החילונים החלוצים, וכתב כי עצתם "קשה כחרבות לגוף האומה ולקיומה". לדעתו, חלה חובה להשתתף עם החילונים בנושא בנין ארץ ישראל. רעיונות אלה, המפוזרים בספריו, הביע בקיצור בשני מכתבים משנת תרמ"ו ששלח לאגודות "חובבי ציון"‏[3]. את העובדה המצערת מבחינתו שבראש בניין הארץ עומדים צעירים חילונים הקביל לעלייה בתקופת עזרא, שבה בין העולים היו מחללי שבת ונשואים לנוכריות.

אם אמנם לא חשב בתחילה הנצי"ב לפעול במסגרת התנועה, בשל עומס עבודת הישיבה, נמשך אט אט לתוך פעילות התנועה, עד שנבחר בועידת דרוסקניק (תרמ"ז) לאחר משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בשלהי השנה הוציאו מכתב חוזר לכל רבני הקהילות בעניין העמדת קופות צדקה לשם איסוף כספים ליישוב ארץ ישראל. מתוקף תפקידו פעל הנצי"ב להחדרת ערכי הדת בתנועה. במכתביו קבל על "תקלות" שאבחן בפעילות התנועה, ואל אחת עורר את זעמם של מנהיגי התנועה החילונים. למשל, כאשר רצו להעמיד בראש התנועה את יהודה לייב פינסקר התנגד נמרצות בשל ריחוקו מהדת. בייחוד סערה רוחו בעקבות השמועות שנפוצו על התנהגותם החילונית של הבילויים מתיישבי גדרה. הנצי"ב דרש לפעול באמצעים נגדם, עד כדי הוצאתם מהמקום. לבסוף, חזר בו מדרישה זו.

בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. אותה שנה הייתה שנת שמיטה, והנצי"ב נמנה עם האוסרים את העבודה בשביעית באמצעות היתר המכירה. את נימוקיו באיר ב"קונטרס דבר השמיטה". בראשית תרנ"א קרא במאמרו "אחרית כבראשית" להתגייס לעבודת היישוב אם בפעולה חומרית, בעבודת האדמה או בחרושת המעשה או במסחר, אם בפעולה רוחנית, היינו הדפסת ספרים מועילים לעניין הנשגב. כמו כן הדגיש את מחויבותם של גדולי ישראל לתהליך שיבת ציון.

כל פעילותו ב"חיבת ציון" התנהלה כולה מחוץ לכתלי הישיבה, כי הישיבה הייתה בעיניו קודש ללימוד תורה בלבד. לא לחינם הוקמו אגודות סתרים של חיבת ציון בישיבה שלו. הראשונה בשם "נס ציונה" שנוסדה בתרמ"ה (1885) שלא בידיעתו ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה אותה, והשנייה בשם "נצח ישראל" שנוסדה בתר"ן (1890) בידיעתו.

שיטתו בלימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצאת דופן הייתה התעסקותו במדרשים התנאיים, כמו הספרי ובספרות הגאונים. את חיבורו החשוב "העמק שְאָלָה" כתב על ספר השאילתות של רב אחאי גאון. בשיטתו היה קרוב לבית מדרשו של הגאון מווילנה (שבהשפעתו נוסדה ישיבת וולוז'ין) וכמוהו עשה שימוש רב בהגהות נוסח. בעוד שהלימוד הישיבתי לעתים מנותק מפסיקה הלכה למעשה, היה הנצי"ב מפורסם גם כמשיב תשובות הלכתיות.

בהקדמותיו הארוכות לכל אחד מחלקי "העמק שאלה" פורש הנצי"ב את שיטתו בלימוד. לימוד התורה עשוי, לדבריו, משני יסודות: הקבלה (המסורת) והפלפול. (בלשונו- "אש-דת", הדת היא המסורת, והאש היא הפלפול המשתלהב). הגאונים, מתוך קרבתם לתקופת התלמוד "כל דבריהם דברי קבלה". לעומתם הראשונים נזקקו להגיע לפירושיהם מתוך היקש שכלי ופלפול. בלימודו שילב את שתי הדרכים, חתר אל יסודות הגאונים והשלימם בסברות הראשונים, אגב השוואות, ובירור עומקן של סברות והלכות בשכלו הפשטני. את יסודותיו תמך תמיד בשאלתות, בה"ג והרי"ף. השיבה לראשונים הקדומים באה אצלו מתוך הכרה ברורה, כי בדבריהם יש לחפש את המפתח להבנת ההלכה כולה.

העיון בדברי הראשונים הקדומים הביא אותו לחקר נוסחאות ולחיפוש אחריהן, ובתחום זה התגלה כבעל חוש מדעי מפתיע. בחיפושיו אחר הנוסחא המדויקת ביותר של השאילתות, רכש לעצמו כתבי יד שונים ונדירים.

יוצא דופן היה עיסוקו במקרא. בכל יום הוא לימד בישיבה את פרשת השבוע, מה שהפך לימים לפירוש "העמק דבר". לימוד זה היה לחידוש כלפי הנהוג בישיבות אז. הוא קבע כללים לפיהם ניתן להסיק דברים מהמקרא. נאמן לשיטתו המחברת את החידושים המאוחרים לטקסטים הקדומים, הסמיך את דברי חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה אל התורה שבכתב, על ידי דקדוקים לשוניים וענייניים. בפירושו לתורה הוא מתגלה כבלשן מובהק. על חיבור זה אמר לימים בנו הרב מאיר בר-אילן: "ספר הקובע ברכה בשיטה שלימה ומסודרת, בתכנית מהוקצעת ומעובדת על חיי עם ישראל מראשיתו ועד אחרית ימים".

רעיונותיו מקוריים. בשיח על יהדות ומוסר חשוב הסברו על השם שניתן לספר בראשית - "ספר הישר", על היות האבות ישרים בדרכי העולם. בתיאור מגדל בבל הוא מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחייו התפרסמו ספריו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי ופירושו העמק דבר על התורה ושיר השירים. בנוסף, כתב שו"ת בשם "משיב דבר", וספר חידושים על הש"ס בשם "מרומי שדה" (על פי הפסוק: "ונפתלי על מרומי שדה", שופטים ה, יח) שיצאו לאור לאחר פטירתו. בניו, המוציאים לאור, סירבו לכתוב את תולדות אביהם בפתח הספר, מאחר שהוא ראה בסיפורי קורות רבנים ביטול תורה ועל כן "עצת היצר".

ספריו:

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנצי"ב היו חמישה ילדים. שלשה ילדים מאשתו הראשונה ריינה בתיה: ר' חיים ברלין, שרה רשא אשת ר' רפאל שפירא ודרייזל שנישאה אף היא לר' רפאל שפירא לאחר פטירת אחותה, ושני בנים מאשתו השנייה בתיה מרים: יעקב ברלין ומאיר (ברלין) בר-אילן. הנצי"ב נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה, ומאוחר יותר נקבר לצדו בעל נכדתו ר' חיים סולובייצ'יק. בנו ר' חיים ברלין שעלה ארצה לאחר סגירת הישיבה היה רבה של קהילת הפרושים בירושלים לאחר פטירת ר' שמואל סלנט, ואילו בנו הרב מאיר בר-אילן, היה מדמויותיה הבולטות של הציונות הדתית וממנהיגיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב מאיר בר-אילן ,'רבן של ישראל', עמ' 25‏
  2. ^ ברוך הלוי אפשטיין, מקור ברוך עמ' תתר"ג
  3. ^ האחד נדפס ב"שיבת ציון", ח"ב, עמ' 5-6. השני נדפס ב"המגיד", תרמ"ז, גיליון 15