ציונות דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הציונות הדתית)
Disambig RTL.svg המונח "הציונות הדתית" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הציונות הדתית (פירושונים).
ריקוד דגלים בו צועדות בנות הציונות הדתית עם דגלי ישראל בירושלים.

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל[1] ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית הנפוצה, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2]. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

חברי הציבור הדוגל באידאולוגיית הציונית-הדתית מאז קום מדינת ישראל נקראים דתיים לאומיים.

אבות הציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.

אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[3]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.

הצטרפות לתנועה הציונית והקמת "המזרחי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תנועת המזרחי
הרב יצחק יעקב ריינס מנהיגה הראשון של תנועת המזרחי

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[4], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

לפי ארכיון המדינה בנושא ציונות דתית[5] בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"), השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הצורך להקמת הסיעה הדתית היה דרישת "הסיעה הדמוקרטית" בהסתדרות הציונית להנהיג חינוך חילוני בלבד, שעמד בסתירה לאידאולוגיה של חיים וחינוך דתיים בארץ ישראל. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. נשיא ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל תמך ב"המזרחי" ובה בעת "המזרחי" תמכה בצעדיו השונים של הרצל.

ב-1922 פרשו מהמזרחי ב"מרד הקדוש" קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".

תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל[6], וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.

הראי"ה קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק
הרב קוק, 1924

אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילו אותה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.

הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עלייה לארץ ישראל הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.

הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.

פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.

בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.

גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלאחר פטירתו, היה לראש ישיבת מרכז הרב, היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.

עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903–1993), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי שביטאו זאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יהודה לייב מימון:

תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחד שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים

לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[8]:

  1. בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוהי ? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
  2. בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם ציבור חילוני, וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[9]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים[10].

גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[11].

עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.

יחס למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוגה המרכזי ומאבותיה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה את המדינה (בשעת כתיבת הדברים: המתעתדת לקום) כ"יסוד כיסא ה' בעולם" וקבע כי תפקידה הוא דרישת וגילוי מלכות האל, "שכל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

אורות ישראל פרק ו פסקה ז

הפעילות המדינית של הציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים התנועה התנגדה למדיניות המנדט הבריטי של תוכנית החלוקה ("תוכנית פיל") ו"הספר הלבן" שהגביל את עליית היהודים לארץ ישראל[5]. התנועה תמכה ב-1944 בהקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדת חיים ויצמן באותה עת[5]. בה' באייר תש"ח 1948 הציונות הדתית הייתה שותפה להכרזת המדינה והרב יהודה לייב פישמן מימון חתם על מגילת העצמאות וברך על כך שהחיינו. הציונות הדתית חוגגת את יום העצמאות בדגלי ישראל ותפילות חגיגיות. כמו כן מתפללים תפילה לשלום המדינה ותפילה לשלום חילי צה"ל בכל שבת וחג.

פעילות הציונות הדתית לפני קום המדינה ובראשיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן ילדים של הציונות הדתית 1940

בראשית המאה העשרים הרב יעקב ריינס, מיסד המזרחי, העלה את רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי לאומי בארץ ישראל והרב יהודה לייב מימון ביקר בארץ (1908) ואחר כך עלה (1913) לארץ כדי ליישם את הרעיון[12]. המוסדות הראשונים היו תלמוד תורה "אחווה" שהפך ל"תחכמוני" ולרשת בתי ספר "תחכמוני", שניתן לראות בהם את ראשית החינוך הציוני דתי.

רק ב-1921 קם בארץ "זרם המזרחי"[13] כחלק ממערכת החינוך של "הועד הלאומי". הוקמו ישיבות שהראשונה היא ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה שהוקמה ב-1939 על ידי הרב משה צבי נריה.

ב-1948 22.5% מהיהודים בארץ למדו בזרם המזרחי, שהיה השלישי בגודלו מבין הזרמים. זרם המזרחי חינך חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. מטרתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי ולימדו בו מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח.

תעודת חברות בתנועת הנוער הדתית ציונית בני עקיבא 1945
רוקדים בקיבוץ הדתי טירת צבי 1943

בסוף-1953 הפך זרם זה לחינוך הממלכתי דתי (ממ"ד) במערכת החינוך של מדינת ישראל [14].התנועה גיבשה את חזון החינוך הדתי ודרך הפעלתו. הם גייסו תקציבים, הקימו מוסד להכשרת מורים מכללת ליפשיץ, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים והגדירו את הקווים המנחים להוראה של מקצועות החול כולל המדעים ומקצועות הקודש. לצורך היישום הם פעלו מול ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, "הועד הלאומי" ואחרי הקמת המדינה עם הממשלה והכנסת. התנועה סבלה מקיפוח על ידי הגורמים השונים[5]. השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה פיתוח החינוך הבלתי פורמלי בהקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.

חינוך דתי לעולים שבאו מרקע דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך לילדי העולים כמו העולים מתימן, מסוריה וילדי טהראן היה נושא למחלוקת חריפה.

הבעיה הייתה עם כלל העולים כולל יוצאי אשכנז (שארית הפליטה) ולא רק כלפי עדות המזרח.

עד-1950 היה עקרון של "חינוך אחיד" חילוני לכל העולים[15]. הדבר עורר התנגדות רבה והציונות הדתית נאבקה כדי שיוכלו לקבל חינוך דתי, שהולם את מסורת משפחתם. הרב מימון התפטר ב-1951 מתפקידו כשר בממשלת ישראל והביא לפרוק הממשלה ולבחירות לכנסת השנייה על רקע זה. בנושא זה גם קמה וועדת חקירה ממלכתית, ועדת פרומקין. בארכיון המדינה כתוב[13] ש"צייד נפשות לזרמים השונים התקיים באמצעות מאבקים, פיתויים ואיומים" מי שרצה לשלוח לזרם המזרחי אוים שלא יקבל עבודה ושיכון. מאבקי הכוח בין הזרמים הפכו למלחמה של ממש - המלחמה על הבית, כפי שניסחו זאת בתנועת העבודה. מתוך ידיעה שהחינוך יקבע את דמותה של המדינה בעתיד.

מוסדות רווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות דתיים של עלית הנוער לשארית הפליטה מאירופה

הפעילות הציונות הדתית בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות הדתית בהונגריה הצילה אלפי יהודים בשואה[16]. התנועות הציוניות בהונגריה החליטו ב 1944 עם השתלטות הגרמנים על ארצם להתמקד בהצלת יהודים ולא בהתקוממות נגד הנאצים. תנועות הנוער הציוניות והגדולה שבהן בני עקיבא עשו מאמצים אדירים להשיג ניירות מזויפים ליהודים ולשכן אותם בבתים מוגנים כדוגמת בית הזכוכית בבודפשט. עיקר פעולתם הייתה בבודפשט. בראש פעולות ההצלה עמד שמואל קראוס, חבר המזרחי שהיה ראש המשרד הארץ ישראלי בבודפשט. הוא יצר קשר עם קרל לוץ, סגן הקונסול השווייצרי, שייצג את האינטרסים של בריטניה בהונגריה. לוץ הנפיק שוץ פס (תעודה המכריזה על נושאה שהוא אזרח בחסות שוויצרית) ליהודים שהיה להם סרטיפיקט (אישור) לעלייה לארץ לישראל אך עקב המלחמה לא מימשו אותו. בהשתדלותו של שמואל קראוס כל סרטיפיקט אישי הפך לסרטיפיקט משפחתי וכך מספר בני החסות גדל מאד. בהמשך הונפקו אישורים מזויפים לאלפי יהודים וכך ניצלו חייהם. הם התנגדו לישראל קסטנר שניסה להציל יהודים תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. אנשי תנועות הנוער הציוניות כולל בני עקיבא פעלו במחתרת. הנפיקו תעודות מזויפות, שמרו על הבתים המוגנים והבטיחו את אספקת המזון אליהם. הם התחפשו לאנשי צלב החץ וכך הצילו יהודים שנתפסו על ידי הנאצים. פעילות זו מונצחת במוזאון בית העדות בניר גלים.

הפעילות של הציונות הדתית בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות הדתית הקימה את רשת בתי הספר הדתיים "יבנה". ובחינוך הבלתי פורמלי שייכות תנועות הנוער הציוניות הדתיות כנסתהשומר הדתי, בני עקיבא, ברוריה, ברית חלוצים דתית בגרמניה (בח"ד) והכשרות לעליה לארץ ועליה לארץ להקמת יישובים והשתלבות ביישוב בארץ.

הקמת יישובים בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוצים בקיבוץ הדתי בארות יצחק 1946
* כוורות דבורים 1939 במושב הדתי כפר הרא"ה
חלוצים במושב הדתי שדה יעקב 1939

הציונות הדתית הקימה בארץ יישובים לדוגמה אמונים, בארות יצחק, כפר עציון, כפר הרא"ה, מצפה הגליל, משמר הגליל, רמת השומרון, נחלים, טירת צבי, שדה יעקב, קבוצת יבנה, מושב הזורעים, שלוחות וכפר אברהם.

הפעילות הביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

הציונות הדתית הייתה שותפה במחתרת ההגנה, בפלמ"ח חלקם בפלוגות הדתיות במלחמת העצמאותחי"ש, בגדנ"ע ומשמר העם.

הפעילות הכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת בנק המזרחי ודאגה לעבודה לעובד הדתי הדתי בלשכות העבודה.

הציונות הדתית אחרי קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דתיים-לאומיים

גם בשנים שאחרי קום המדינה הציונות הדתית המשיכה להיות שותפה פעילה בתקומת עם ישראל בארצו.

כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.

עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התייחסות לצביונה הדתי של המדינה. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

לאחר מלחמת ששת הימים נקבע יום ירושלים כיום חג ממלכתי והציונות הדתית נוהגת לציין יום זה במנהגים הכוללים גם תפילות חגיגיות.

שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים". 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים. תנועת הנוער המרכזית שבה מתחנכים היא בני עקיבא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציונות דתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, 'תעודת המזרחי', בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134
  2. ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21
  3. ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו
  4. ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52
  5. ^ 1 2 3 4 ציונות דתית, ארכיון המדינה
  6. ^ מתן, מזרחי טפחות, מזרחי ניוז
  7. ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92
  8. ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15
  9. ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
  10. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25
  11. ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16
  12. ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון, אישי רחוב
  13. ^ 1 2 שיטת הזרמים בחינוך, מקורותיה, מאפיניה ומאבקיה, ארכיון המדינה
  14. ^ הממ"ד כלל גם את התלמידים שלמדו בהפשט הדתי של העובד הדתי.
  15. ^ מערכות הבחירות 1951, נושאים בוערים, החינוך האחיד, הספרייה הלאומית
  16. ^ אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, 2014
  17. ^ ביקורת: מרדכי זלקין, ‏האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143
  18. ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ‏ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145
  19. ^ יצחק מור, ‏סקירת הספר, השילוח 2, דצמבר 2016