מרדכי אליאשברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרדכי אלישברג)
רבי מרדכי אליאשברג
רבי מרדכי אליאשברג
רבי מרדכי אליאשברג
לידה 1817
א' באדר תקע"ז
ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בדצמבר 1889 (בגיל 72 בערך)
י"ח בכסלו תר"ן
באוסקה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 11 בדצמבר 1889 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרדכי אֶליאשברגכתיב המסורתי, שנהג בזמנו: עליאשבערג) (א' באדר תקע"ז, 17 בפברואר 1817, איישישוק, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) - י"ח בכסלו תר"ן, 11 בדצמבר 1889, בויסק, רוסיה (לטביה) ) היה רב, אב"ד בויסק, מגדולי התורה בדורו, מאבות תנועת חיבת ציון, מראשי ופעילי חובבי ציון ברוסיה, וממייסדי הציונות הדתית.[1]

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בא' באדר תקע"ז בעיר צייקישוק שבפלך קובנה. למד תורה מפי אביו הרב יוסף, שהיה מו"צ ברומשישטק. בגיל שמונה החל ללמוד מפי ר' אליהו רגולר, תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין, וממנו קיבל את דרך הלימוד שלו. רבו העניק לו את הכינוי "העילוי מצייקישוק". בגיל בר-מצווה נשא לאשה את בת הגביר ר' מארקיל קאדיסון מסלבודקה. אזי, בעצת רבו, נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם היה אחד מבכירי תלמידיו של ר' יצחק מוולוז'ין (שעיסוקו בצורכי הציבור היה לו למופת) וחבר לנצי"ב.[2] שמו נתפרסם כגדול בתורה. כששב מוולוז'ין עסק במסחר בחנות שסידר לו חותנו, שם לילות כימים בתלמוד תורה. הוא נפגש עם משה מונטפיורי ב-1846 כשהלה ביקר בבית חותנו בקובנה - ביקור שעשה עליו רושם רב. כעבור ארבע שנים, עזב את המסחר, לאחר שרבו אמר לו שעליו לשקוד על התורה, ועבר ללימוד בהתמדה גדולה של כל ענפי התורה בבית מיוחד, שנהפך במהירה ל"בית ועד לחכמים". אז כתב רבים מכתביו. בשנת תרי"ב קיבל, לבקשת חותנו, את רבנות העיר ז'ייז'מריאי, בה כיהן כרב שש שנים. לרגל מחלת אשתו חזר לקובנה, וכשנתיים לאחר מותה נתמנה לרב העיר בויסק בשנת תרכ"ב. מאז ועד יומו האחרון, במשך עשרים ושמונה שנים, שימש ברבנות זו.

הרב אליאשברג היה חביב על כל שדרות העם, אם חרדים אם רדיקלים, בין רבנים בין משכילים, בשל תמימותו ומסירות הנפש שלו למען האמת.

חיבר עשרים וחמישה ספרים בהלכה ובמחשבת ישראל.

פועלו בתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הספר "שביל הזהב"

הרב אליאשברג היה מקופל ומצומצם כולו בעולם התלמודי ובארבע אמות של הלכה, ודווקא מתוך תלמודו הגיע להכרה שצריכים ומחויבים לבנות את ארץ ישראל.[3] בפומבי החל לעסוק בנושא בשנת תרל"ט, אז החל לכתוב מאמרים בעיתונים המגיד, הלבנון והמליץ בענייני חיבת ציון, מבסס בהם את שיטתו הלאומית-דתית; ביניהם המאמר "העם הנבחר והארץ הנבחרת", והמאמר "מהו יישוב ארץ-ישראל, ומהו ההפרש בין היישוב החומרי לבין היישוב הרוחני?". הוא היה הראשון בתקופתו שעורר בפומבי את השאלות האלו.[4]

הרב אליאשברג השקיע עצמו בענייני חיבת ציון, ונסע תכופות להכיר חברים לדעה, ולצרפם לתנועה. ב-1883 נתכנסה אספה מרכזית של "חובבי ציון“ בביאליסטוק, והוא נבחר לוועד, המונה 6 אנשים, לארגון הפעילות. יחד עמו נבחרו שמואל מוהילבר ורמ"ג יפה. בוועידת קטוביץ לא השתתף עקב בריאותו הרופפת, בוועידת דרוזגניק נבחר, שלא בפניו, לאחד הגבאים-היועצים של חובבי ציון ברוסיה, עם הנצי"ב והרב שמואל מוהילבר. סיכום מחשבותיו הציוניות נמצא בספר "שביל הזהב", שנכתב על ידו אך נדפס לאחר מותו.

הראי"ה קוק אמר על הרב אליאשברג: "אותו גאון וצדיק מבויסק, שהיה אחד מגדולי הרוח המעטים שחדרו לתוך עומקה של המחשבה הציונית האמיתית, המקורית, זאת המחשבה הספוגה כולה מרוח-חיים של קודש ישראל לה', ושהוא, רבי מרדכי רבה של בויסק היה מביע אותה כפעם בפעם כשהיה בא במשא-ומתן עם חבריו הגאונים בדבר עבודת 'חבת ציון'... רבי מרדכי עלישברג היה היותר מעמיק במחשבותיו על אודות התנועה הלאומית ודרכיה".[5]

כתב הרב יהודה לייב הכהן פישמן: "הוא הבין והרגיש כי דווקא לטובת העבודה החומרית, כדי תהיה עבודה זו פורייה - דרושה לנו עבודה רוחנית גדולה ורחבה כדי לחנך את העם ולהכשירו לעבודת-בניין ענקית. ויותר מכן: רבי מרדכי עלישברג הבין שאין להפריש הרוחניות מן הגשמיות, וכי שתיהן נבלעות זו בזו... - כל זה אפשר רק בכח מוסרי ורוחני, כח המרגיש את ערכה ואת קדושתה של עבודת הבניין גם בשביל ההווה וגם בשביל העתיד".[5]

הרב אליאשברג והרב אברהם יצחק הכהן קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק, בהיותו רבה של זיימל, היה סר אל הרב אליאשברג בבויסק, ודן ומברר אתו בשאלות כלל ישראל וארץ ישראל. בדיונם הם נחלקו על מהות הלאומיות הישראלית. לדעת הרב אליאשברג, צריכה היא להיות לאומיות טבעית בעצמותה, כראוי ומוכרח לכל אדם לאהוב את אומתו לדבוק בה, אלא שבישראל היא ממילא נעשית מקושרת ומקודשת בכל קדושתן הא-להית של האמונה והתורה והמצוות ושמירתן וקיומן (כלומר, קומה כלל אנושית ומעליה קומה ישראלית). לדעת הרב קוק, צריכה היא להיות בתחילת יסוד עצמותה ובכל מהות מיוחדת בתוכן קדושתה העליונה, ומתוך כך הכל (כלומר, ישראל בריה מיוחדת מראש ועד עקב).[6]

חזונו והשקפתו המעשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרב מרדכי אליאשברג, כל חוזק ותוקף לאומי לא ייחשב כמו האחדות, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, והבריח התיכון אשר בכוחו לחבר את לבבות בני ישראל היא מצווה אחת כוללת ומשתתפת ויישוב ארץ-ישראל שמה.[7] בחזונו ראה איכרים עברים אמיצים, בריאים, שאינם יודעים לא חטיפה ופזיזות תגרנית, לא פקחות והלצה של יושבי קרנות בערים ולא רכילות של סימטא, אלא "חורשים בשעת חרישה, וזורעים בשעת זריעה", ומסתפקים במועט ועובדים בלא אנחות ובלא ענני הדאגה והתוגה, ושיחד עם זה יהיו מאורגנים ומרוקמים ומחוברים חיבור אמיתי עם יהדות נאמנת, כלומר דבקים בעמם, בארצם ובתורתם.[5]

השקפתו המעשית ליישוב ארץ-ישראל מסוכמת בשתי פסקאות מדבריו:[8]

  • בעוד שישראל היו על אדמתם, היו התורה והחכמה מצויות ביחד, אבל מאז גלינו מעל אדמתנו, נפלגו בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד, וכשאנו צריכים לעשות דבר כללי לטובת הלאום, צריכים אנו לחבר שתי החכמות יחד.
  • חברת חובבי-ציון מורכבת משני מיני חברים, חברים דתיים וחברים לאומיים, שאין בהם אש דת, וכיון שחובת החברה היא להושיב בא”י אנשים מישראל, שיעבדו אותה עבודת שדה וכרם וגדול בהמות וכל השייך לזה – הרי בכל זה משתווים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות.

יישוב ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרב אליאשברג, יישוב ארץ ישראל כולל שתי מצוות, הראשונה כגוף המצווה והשניה כנשמתה, ושתיהן כאחת מביאות את היישוב לשלמותו:[9]

  • מצווה מעשית: קניית אדמה והתיישבותה. יישוב ארץ ישראל כפשוטו ממש: לעשות את הארץ לארץ נושבת ככל הארצות, בעבודת האדמה, חרושת המעשה, בתי מלאכה ומסחר, תיקון דרכים, בניין מסילות ברזל, נמלים, ועוד. והיה במשך הזמנים, לאחר שארצנו לנו תהיה, אולי יתרצה הסולטן (שבזמנו א"י נשלטה על ידו) לתת גם ממשלה קטנה ליושביה הישראלים בארצם...
  • מצווה רוחנית: לעשותה מקום לתורה ושמירת מצוות.

דרישותיו מהמתיישבים בא"י:[9]

  1. ראוי לכל המתיישבים להתנהל על דרך התורה והמצוות. ראוי שיעמידו או רבנים, או מורים, או מנהיגים גדולי תורה ונבוני דבר, בכל מושבה ומושבה, או כמה מושבות תחת מורה דת אחד - איש שמלבד תורתו יהיה איש דברים, מכלכל דבריו במשפט, בעל מידות טובות, שינהג את ענייניו במתינות ובאהבה ובהשכלה יתירה, להוציא קווי השמש מכל פרטי התורה והמצווה מנרתיקיהם, למען ילכו לאורם כל היושבים על האדמה, אדמת הקודש... ובטל התחייה מאור תורתנו הכתובה והמסורה יחייה את העצמות היבשות, שעוד תמצאנה בישראל.
  2. לקבוע סדר חיים מסודר בדעת ובהשכל: חיים צנועים ללא מותרות.
  3. ראוי להתבונן לחזק האהבה והאחווה בין התושבים, וראוי לכל יראי ה' לשוב לאהוב את המשכילים... על גדולי התורה ללכת בדרכי אהרן הכהן, לחזור על פתחי ישראל במקל נועם, באהבה ובהכנעה, וללמדם תורה ומצוות.
  4. ולמשכילי ישראל, המתאווים ליום ה', לתת יד לאהבה את ה' ולרצות להתהלך בתורתו.

דרכו במוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד בקיאותו ועומק הגיונו, היה בעל מידות תרומיות: ענו וצנוע בכל דרכיו, והאמת נר לרגליו. הוא היה אומר שה"מוסר האמיתי" הוא "הצנע לכת", ולא "רעש" של מוסר. לפיכך, אף על פי שרבי ישראל מסלנט היה חברו, לא מצא חפץ בשיטת תנועת המוסר, אם כי לא התנגד לעבודתו המוסרית של רבי ישראל בעצמו, אך לעבודה של תלמידיו של רבי ישראל "המוסריים" לא הגה חיבה יתירה.

קו מאופיו המוסרי בסיפור הבא. פעם בא לעירו רבי ישראל נח שניאורסון, ולאחר שבילו יחד זמן רב, ברכו הרבי: "ה' יברך את כבוד תורתו ברוחניות ובגשמיות", ולאחר מכן דרש ממנו ברכה מפורשת. אמר לו הרב אליאשברג: "ה' יברך אתכם ברוחניות". כששאלו מדוע בירך אותו רק ברוחניות, ענה הרב: "מפני שכל ישראל לוקחים גשמיות ועושים ממנה רוחניות, מפרישים מכספם לתורה, לצדקה וכדומה, ואנו שנינו מוכרים את רוחניותנו ועושים ממנה גשמיות, ועל כן זקוקים אנו לרוחניות רבה, כדי שיהיה לנו מה למכור..."[9]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו הרב יהונתן אליאשברג היה רב, אב"ד וולקוביסק ועסקן בחובבי ציון.[10]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שביל הזהב, ורשה תרנ"ז
  • שו"ת תרומת יד, וילנה תרל"ה
  • מבחר מאמריו / סדר בצירוף מבוא בידי א.מ. גנחובסקי, תל אביב תש"ז

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 34.
  2. ^ אליעזר לאוני (עורך), וולוז'ין: ספרה של העיר ושל ישיבת עץ חיים (בפרק על חכמי וולוז'ין), תל אביב: האירגונים של בני וולוז'ין במדינת ישראל ובארצות הברית, תש"ל
  3. ^ הרב יהודה לייב הכהן פישמן, אזכרה לנשמת הגאון הצדיק הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים: מוסד הרב קוק, תרצ"ז-ח
  4. ^ אליהו משה גנחובסקי, הרב מרדכי עלישברג: תולדותיו, מחשבותיו והלך רוחו, תרצ"ז
  5. ^ 1 2 3 הרב י. ל. הכהן פישמן, רבי מרדכי עלישברג, סיני ו'
  6. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התחיה, מבואר על ידי שלמה חיים הכהן אבינר, תשע"א
  7. ^ יהודה ליב הכהן פישמן, הציונות הדתית והתפתחותה, ירושלים: הנהלת הסתדרות הציונית העולמית, תרצ"ז
  8. ^ זלמן אפשטיין, משה ליב ליליינבלום, שיטתו והלך מחשבותיו, תל אביב: דביר, תרצ"ה
  9. ^ 1 2 3 יצחק ניסנבוים, הדת והתחיה הלאומית, ורשה: הסתדרות "מזרחי" בפולין, תר"פ
  10. ^ ראו: מרדכי בער גמזו, היונתן ימות, הצפירה, 5 בדצמבר 1898; בן-ציון אייזענשטאדט, זכר רב (לתולדות הגאון ר' יהונתן עליאסבערג ז"ל), הצפירה, 16 בדצמבר 1898.