מרסל ניניו

From ויקיפדיה
Jump to navigation Jump to search
מרסל ניניו
מרסל ניניו
מרסל ניניו
לידה 5 בנובמבר 1929
קהיר, מצרים מצריםמצרים
פטירה 23 באוקטובר 2019 (בגיל 89)
הוד השרון, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
ידועה בשל מגיבורי "העסק הביש"
מקצוע כדורסלנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרסל ניניו-בוגר (5 בנובמבר 1929 בקהיר23 באוקטובר 2019) הייתה מגיבורי "מבצע סוזנה", שנודע בשם "העסק הביש". היא הייתה מנידוני קהיר ואסירה בקהיר במשך 14 שנה (19541968). לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה במסגרת עסקת חילופי שבויים.

ראשית חייה[edit source | edit]

מרסל ניניו נולדה כבת זקונים אחרי שני אחים. אביה, יעקב ניניו, עזב את בולגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשל מדיניות הגיוס הכפוי של הטורקים. אמה, פאני (לבית חיים), הגיעה למצרים יחד עם הוריה מטורקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[1]

אביה היה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות-מים, ובין היתר היה אחראי על התקנת רשת האינסטלציה של מלון המלך דוד בירושלים. שם התגורר כשנה, כאשר המשפחה הייתה במצרים. משפחתה של ניניו התגוררה במרכז קהיר, והיא למדה בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר. מרסל ניניו הצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.

בשנת 1939, בהיותה בת תשע, נפטר אביה, ולאחר מותו עזבו אחיה את הבית, מרסל ואמה עברו להתגורר בהליופוליס. כדי להתפרנס, השכירה אמה בתקופה זו חדרים בביתה. ניניו למדה בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית, ואת לימודי התיכון עשתה בבית הספר האנגלי St. Mary’s College. בסיום לימודיה שלטה היטב באנגלית וצרפתית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט "הכח" ונסעה עם הקבוצה לתחרויות שונות. אולם בשנת 1948, הופסקה פעילות המועדון בעקבות מלחמת העצמאות. מרסל ניניו הייתה נחושה לעלות לישראל, ולשם כך אף למדה עברית. אולם, בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים. היא למדה הדפסה וקצרנות, והחלה לעבוד כמזכירה בחברה בריטית גדולה ליבוא.[2]

גיוסה לרשת הריגול[edit source | edit]

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החולייה הוקמה על ידי שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 בכוונה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במדינה המצרית. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, ולהעלות משטר שישרת את מצרים, אך שיהיה נוח גם למדינת ישראל. משטרו של המלך פארוק הופל ב-23 ביולי 1952, במהפכת הקצינים החופשיים, ללא קשר לצעירים שגוייסו. לצורך גיוס הצעירים, נעזר אברהם דר באיש הקהילה היהודית ופעיל ציוני - ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, ובשלמה הלל שהיה נציג הסוכנות היהודית במצרים.[2]

מרסל ניניו הייתה פעילה בסניף "השומר הצעיר" בהליופוליס, והקשר בינה לבין ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית, נוצר על ידי חברתה, נינט פיצ'וטו.[2] סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל. בפגישה עם שלמה הלל, הדגישה מרסל ניניו, שהיא המפרנסת העיקרית במשפחתה, וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אחרי הפגישה עם שלמה הלל, נפגשה מרסל ניניו עם אברהם דר והתנדבה לרשת הריגול שהקים במצרים. כינויה ברשת היה "קלוד".[3] אמה נפטרה בשנת 1953, כשנה לפני נפילת הרשת, בין הרופאים שטיפלו באמה היה ד"ר משה מרזוק.[4]

תפקידה של מרסל ניניו היה לקשר בין חברי הרשת (שהוכשרו למשימות איסוף מודיעין), ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ובאלכסנדריה. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית, ואף ליווה אותה לאלכסנדריה, במטרה שתכיר גם את חברי החוליה השנייה.

בשנת 1952, הכירה ניניו את מאיר (מקס) בינט, שפעל במצרים במשימת מודיעין אחרת, ללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. בהגיעו למצרים מסר בינט לניניו חבילות עבור שתי החוליות. בינט לימד אותה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.[4]

חברי הרשת פעלו מספר שנים מועט כתאים רדומים. במאי 1954 הועברה הפעלת הרשת לאברי אלעד,[3] וביולי 1954 החלו חברי החוליה לבצע פעולות חבלה, במטרה לשבש את יחסיה של מצרים עם בריטניה וארצות הברית. תקלה גרמה לחשיפת אחד מחברי החוליה, וכשל במידור הוביל לחשיפה ומעצר שאר החברים.

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה, שזכתה לכינוי "העסק הביש", וההתייחסות לנושא התבטאה במילות קוד וברמזים בלבד. במשך כעשרים שנה, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה זה האירוע המטלטל והמשפיע ביותר על השיח הציבורי והציבור בישראל. ובעיקר נשאלה השאלה "מי נתן את ההוראה?"

לכידתה וכליאתה[edit source | edit]

בעת שנעצרו חברי החוליות, שהתה ניניו בעיר הנופש ראס אל-בר (Ras El Bar), שם הגיעו לאוזניה השמועות שחבריה נעצרו. היא חזרה לדירתה ושרפה כל דבר, שיכול היה להעיד על פעולותיה. וחיכתה בדירה, שמפעיליה יבואו לקחתה: "חיכיתי כמו עכבר בתוך כלוב", אולם אף לא אחד הגיע. הואיל וכך, חזרה לעיר הנופש שבה שהתה מספר ימים קודם. אז שמה לב, כי מישהו עוקב אחריה לכל מקום, והיא נעצרה על ידי המוחבארת המצרי.[5] מרסל ניניו נלקחה לאלכסנדריה, לחקירות שבמהלכן עברה עינויים קשים. נסיבות מאסרה מהווים חוליה חשובה בשרשרת של הוכחות נסיבתיות, אשר מצביעות על כך, כי מישהו היה סוכן כפול והכיר את מרסל ניניו, הואיל ובחקירתם של חבריה, איש מהם לא הזכיר את שמה. היחיד שידע את כתובתה, מקום עבודתה ומספר הטלפון שלה, שאותם קיבל מפי ויקטור לוי, היה אברי אלעד.[3] מישל, בתו של מאיר בינט, סיפרה בראיון שנערך עימה, כי מרסל ניניו הודתה בפניה, שנאלצה להסגיר את אביה. ולמרות זאת, מישל אינה כועסת עליה: ״היא טהורה בעיני כמו ילד".[6] במהלך החקירות והעינויים הקשים, ניסתה מרסל ניניו להתאבד ונפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט.

ב־11 בדצמבר 1954 החל משפטם של חברי החוליה, משפט בזק מתוקשר היטב, בבית דין צבאי מצרי. לאורך עדותה בבית המשפט, שמה ניניו את הדגש על העינויים שעברה,[7] וחזרה על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד".[8] יצחק, אחיה, שהיה קומוניסט, ועל כן נרדף גם הוא על ידי השלטונות, שילם את שכרו של עורך דינה. שנה לאחר שנאסרה נפגשה ניניו עם אחיה,[9] יצחק, ומאז ועד שעזב את מצרים בשנת 1961, נהגו להיפגש בכלא אחת לחודש.[2]

מרסל ניניו עשתה רושם חזק מאוד על שופטיה. הגנרל יוסוף דיגווי, ששפט את אנשי הרשת, אמר במשפט של האחים המוסלמים שנערך לאחר מכן: "תתביישו לכם! אתם גברים? אתם זוכרים איך הבחורה היהודייה התנהגה פה בבית המשפט? קחו דוגמה ממנה. לכו מהפרצוף שלי!".[2]

ב-27 בינואר 1955, ניתנו פסקי הדין: ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר (ח' בשבט): ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם; מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו. כל חברי החולייה שנידונו למאסר נידונו גם לעבודות פרך.[10]

היא נאלצה להתמודד לבד עם החיים בכלא וסבלה יותר מכולם, ואילו חבריה הגברים ישבו בתא אחד ושימשו זה לזה קבוצת תמיכה.[10] הואיל והייתה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, רוב הזמן הייתה מבודדת מיתר האסירות שהיו ברובן קומוניסטיות וחלקן אף היו אסירות פליליות ואלימות. מדי פעם הצליחו חבריה ליצור איתה קשר באמצעות מכתבים ושמועות, שהעבירו אסירים אחרים, או שנהגו לשחד את הסוהרים. והיא במקביל הצליחה להעביר להם כפפות וגרביים.[10]

אף על פי שרוב הזמן הייתה מבודדת, היא פעלה ויזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה, התנדבות במרפאת בית הכלא ועוד. כך הצליחה לתמודד עם החיים בבית הסוהר. אנשי הקהילה היהודית בקהיר גם הם סייעו לה וביקרו אותה לעיתים וניסו לעזור כמידת יכולתם.[4]

ניניו במרכז התמונה. קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי העסק הביש ששבו ממצרים, 1968. בתמונה, מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו, השליש הצבאי של הנשיא, זלמן שזר

שחרורה[edit source | edit]

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, לחץ ראש "המוסד", האלוף (מיל׳) מאיר עמית, להתנות את שחרור השבויים המצרים שבידי ישראל בשחרורם של ארבעה אסירי הפרשה שנותרו במצרים, בהם מרסל ניניו, עם שבויי צה״ל. בזכות לחץ זה הגיעו אסירי הפרשה לישראל ב-12 בפברואר 1968.

לאחר שחרורה[edit source | edit]

לאחר שחרורה הגיעה ארצה והוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית, ספרות אמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר.[11] נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון, שהותר על ידי הצנזורה, לכך שחברי הרשת מצויים בארץ.[12] למרסל לא נולדו ילדים, אולם היא אימצה את ילדיו של בעלה אלי בוגר.[10] בשנת 1988 נבחרה מרסל ניניו להדליק משואה יחד עם 11 מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות ה-40 למדינת ישראל.[13]

היא התגוררה בהוד השרון עד לפטירתה באוקטובר 2019,[14] והובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת.

קישורים חיצוניים[edit source | edit]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרסל ניניו בוויקישיתוף

הערות שוליים[edit source | edit]

  1. ^ מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 נורית לניר כרמלי, מרסל ניניו, פוליטיקלי קוראת, ‏6 במרץ 2018
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 חגי אשד, מי נתן את ההוראה, פרויקט בן יהודה
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר
  5. ^ מראיינים: עופר ענבי, פרופ' נחם אילן, נידוני "הפרשה" רוברט דסה ומרסל ניניו-בוגר, נידוני קהיר, ‏7 ינואר 2016
  6. ^ מרדכי חיימוביץ, בתו של המרגל הישראלי שהוצא להורג במצרים: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", מעריב, ‏22 דצמבר 2018
  7. ^ ניניו מרסל: עינו אותנו כדי להוציא "הודאות", הבוקר, 13 בדצמבר 1954
  8. ^ חקירת מרסל ניניו, מעריב, 15 בנובמבר 1971
  9. ^ עופר עינבי, מנחם אילן - מראיינים, נידוני ה"פרשה" רוברט דסה ומרסל ניניו-בוגר, יוטיוב, ‏7 ינואר 2016
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 נחם אילן, מרגלת ללא טינה: פרידה ממרסל ניניו, מקור ראשון, ‏6 נובמבר 2019
  11. ^ אורי דן, "חתונת מרגלים" בנוה־מגן, מעריב, 24 בנובמבר 1971
  12. ^ דן פתיר, אחרוני נדוני־קהיר - בישראל; כולם שוקמו, דבר, 14 בנובמבר 1971, המשך
  13. ^ שנים עשר המדליקים, מעריב, 20 באפריל 1988
  14. ^ אלי אשכנזימרסל ניניו, מגיבורי פרשת הריגול "עסק הביש", הלכה לעולמה בגיל 90, וואלה! חדשות, ‏23 באוקטובר 2019