נידוני קהיר
נידוני קהיר הוא השם שבו נודעה חבורה של יהודים תושבי מצרים, שנלכדו והועמדו לדין בקהיר בעקבות פעולות חבלה כושלות שביצעו על-פי הוראות של המודיעין של צה"ל - פעילות שנודעה מאוחר יותר בשם "העסק הביש".
את החוליה הקים אברהם דר, ולדבריו מטרת הקמתה הייתה להפיל את משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, מתוך מחשבה שהדבר גם ישרת את מצרים[1]. החוליה המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצריים. במאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, שהחליף את אברהם דר. 13 חברי החוליה נלכדו ביולי 1954, הועמדו לדין, ומרביתם נדונו לעונשים כבדים.
גורל אנשי החוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
13 חברי החוליה נלכדו ביולי 1954, לאחר שאחד מהם נתפס בדרכו לביצוע פיגוע, והועמדו לדין. מקס בינט, לוחם סתר שנשלח על ידי המודיעין הישראלי למשימת איסוף מידע, נתפס בעקבות נפילת הרשת בגלל אי שמירה על עקרון המידור. אחרי 5 חודשי עינויים וחקירות בכלא בקהיר - החליט לשלוח יד בנפשו ב-21 בדצמבר 1954. כעבור חמש שנים הועברה גופתו לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955.[2] ב-24 באפריל 1977 הועברו לישראל עצמותיהם של מרזוק ועזר[3] והובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל שבירושלים.[4]
על יתר חברי החוליה הוטלו עונשי מאסר כבדים: ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נדונו למאסר עולם, רוברט דסה ומרסל ניניו נדונו למאסר של 15 שנה,[5] מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים. שניים מהנאשמים זוכו.
מפקד החוליה אברי אלעד, שנודע במשך שנים, עקב מגבלות הצנזורה הצבאית, בשם "האדם השלישי", יצא ללא פגע ממצרים לאירופה, ובשנת 1957 עלו חשדות שהוא הסגיר את הרשת למצרים. מחוסר ראיות הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. על עבירות אלה נדון ל-10 שנות מאסר.
אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו בשנת 1968, במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר "מבצע קדש", למרות שבידי ישראל היו כ-5,500 שבויים מצריים, בהם הגנרל דיגאווי מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר.[5][6]
בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחוב "קדושי קהיר" (או "קדושי מצרים") בערים: יהוד, חולון, בת ים, פתח תקווה, כפר סבא, יבנה, עכו, אשקלון ורמת גן.
- רחוב "מרזוק ועזר" באשדוד, תל אביב - יפו ובקריית אונו.
- רחוב "משה מרזוק" בערים: קריית אתא, הרצליה, לוד וירושלים.
- רחוב "ד"ר משה מרזוק" ברמלה.
- רחוב "שמואל עזר" בקריית אתא ובירושלים.
- "גן קדושי קהיר" בערים: חולון, כפר סבא, עכו ובאר שבע.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 268-275
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ישראל | ||
- נידוני קהיר ופרשת עסק הביש באתר ארכיון המדינה
- יוסי מלמן, אף נציג רשמי לא הגיע לטקס הזיכרון להרוגי "עסק הביש", באתר הארץ, 20 בינואר 2005
- אתר לזכרו של מאיר מקס בינט לוחם המודיעין הישראלי במצרים
- אורי איתיאל, מצגת נידוני קהיר ופרשת "העסק הביש" 1954
- האתר של קרן נידוני קהיר
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תוכנית "לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 20 באוגוסט 2008
- ^ בחשאי הועלו ה-2 לגרדום, שערים, 1 בפברואר 1955
- ^ יואל דר, אמו של משה מרזוק: לא האמנתי שאזכה, דבר, 20 באפריל 1977
- ^ היום - לוויית נידוני קאהיר בהר הרצל, מעריב, 24 באפריל 1977
- ^ 5.0 5.1 ברוך מאירי, מדוע לא דרשה ישראל לשחררנו ב-1956 במסגרת חילופי השבויים, מעריב, 16 במרץ 1975
- ^ אריה בנדר, "אסירי 'עסק הביש' לא שוחררו מהכלא המצרי בגלל בטלנות ורשלנות", מעריב, 9 במרץ 1989
