משה הרועה והגדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Alexandre Bida: משה, רועה צאן

משה הרועה והגדי הוא מדרש על המילים הפותחות את פרק ג' בספר שמות: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה"[1]. המדרש מסביר את הסיבה שבגינה נבחר משה להנהיג את עם ישראל וקושר זאת להתנהגותו כרועה צאן ולמידת החמלה שגילה כלפי עדרו.

סיפור האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש מתאר סיפור המתרחש בתקופה שבה היה משה רועה צאן במדין, לפני שאלוהים התגלה אליו בפעם הראשונה. על פי הסיפור, בעוד משה שומר על עדר הצאן של יתרו, בורח גדי אחד מן העדר ומגיע לחָסוּת[2], שם הוא מוצא ברכת מים. משה, ששם לב כי הגדי ברח, רץ אחריו ומוצא אותו שותה מים מן הברכה. הוא אינו כועס על הגדי אלא מגלה כלפי רחמים. משה רואה כי הגדי עייף מהריצה, ועל כן מחליט לשאת אותו על כתפיו חזרה למקום המרעה של העדר. בעקבות האירוע, מחליט הקדוש ברוך הוא כי משה מתאים להנהיג את עם ישראל.

לשון המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה! הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה".

פירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש בוחר לתת למילים המקראיות "ומשה היה רועה" משמעות נוספת מעבר לתיאור העובדתי של מעשיו, כביטוי המאפיין את אישיותו של משה. מנהיגים נוספים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: אברהם, דוד[3], הנביא עמוס[4], רבי עקיבא ואחרים. מקורות רבים מדגישים את הדמיון בין טיפול והובלה של עדרי צאן לבין הנהגה של בני אדם. המדרש על משה והגדי מדגיש את האכפתיות והדאגה לצרכים של כל אחד ואחת בקבוצה, בפרט החלשים ביותר, כתכונות שהופכות אדם למנהיג. ואולם הדגש אינו רק על יכולתו של משה לחוש אמפתיה לסבלו של האחר, אלא גם לנקוט פעולה ממשית.[5]

תכונת החמלה כמרכיב חשוב באישיותו של משה מובעת במקומות נוספים בספר שמות, כגון בהתנהגותו עם בנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם "[6].

עיבודים ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק א'
  2. ^ בדפוס וילנה נכתב חסית ובדפוסים אחרים חסוח. זוהי מילה יחידאית שפירושה סתום. מילון בן יהודה פירש (על סמך מילה דומה בערבית) כי הכוונה היא ל"מקום אדמת חול שניתן למצוא בו מים". מילון אבן-שושן משער, כי הכוונה לגיא או ערוץ. מפרשים אחרים העריכו, כי הכוונה היא למקום מחסה, גדר קטנה או מין של ירק שגדל על המים.
  3. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוקים י"א-י"ט
  4. ^ ספר עמוס, פרק א', פסוק א' וכן פרק ז', פסוק ט"ו
  5. ^ ד"ר רות וולף, בחינת מנהיגותו של משה כדגם למנהיגות רצויה, באתר אוניברסיטת בר-אילן
  6. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק ט"ז
  7. ^ על הספר באתר ספריית פיג'מה